הפעם נפגוש את העדה האתיופית המהווה חלק מהפסיפס הישראלי.

1. חג הסיגד האחר הוא אני. הפעם נפגוש את העדה האתיופית המהווה חלק מהפסיפס הישראלי. הניקה רן

2. מי הם בכלל, האתיופים? מאיפה הם באו? http://www.youtube.com/watch?v=B7LyyR1YV2M השייטת והמוסד בתיעוד נדיר ב"מבצע משה" http://www.youtube.com/watch?v=1YWXNrnDPw4 מבצע שלמה

3. הסיגְד, שמו העממי של חג המֶהֶללַה (=תחינה) הנקרא גם "עמתהסו", והוא אחד מחגי ומועדי ביתא ישראל הייחודיים לקהילה האתיופית. החג חל בכ"ט בחודש תשואן (כ"ט בחשוון), חמישים יום לאחר יום הכיפורים. זה הוא יום של צום, טהרה והתחדשות, חג עלייה לרגל, שבמרכזו טקס חידוש הברית בין העם לאל. בטקס נקראים קטעים מן האורית וברכות ותפילות לגאולה, והוא נערך בראש הר גבוה, כסמל להר סיני, כשכוהני הקהילה מנהלים אותו.

4. ההשראה למנהגי החג לקוחה מן התנ"ך. משמעות המילה "סיגד" היא סגידה והשתחוות. בישראל התקבל המנהג לחגוג את הסיגד בטיילת ארמון הנציב המשקיפה אל הר הבית, בנוכחות בני העדה ואישי ציבור. טקס שני מתקיים ברחבת הכותל. ב-2008 התקבל בכנסת חוק הקובע את הסיגד כיום חג רשמי של מדינת ישראל וכיום בחירה.‏ http://www.youtube.com/watch?v=OUgOSjaj71c

5. האם מוכר לכם חג אחר, ששייך לעדה מסוימת, שהפך גם הוא לחג לאומי?

6. דני אבבה, עיתונאי ישראלי חילוני יוצא אתיופיה, תוהה לגבי הרלוונטיות של החג לבני הקהילה הממשיכים לציין את חג הסיגד בדיוק כפי שנהגו לעשות זאת באתיופיה, לפני עלייתם ארצה: "האם נגזר עלינו להתפלל גם מפה לשם? איני חושב שיש לבטל את הסיגד על כל חלקיו, אך יש לערוך חשבון נפש לגבי המתכונת הנוכחית שלו. לחג היו שלושה מרכיבים מהותיים: החשש הממשי שבני הקהילה ינטשו את דרך התורה ויתנצרו, חשש מהתבוללות והכמיהה לשוב לארץ ישראל.

7. הגשמנו את שיבת ציון וגם החשש מהתבוללות אינו קיים עוד. אם כן, מדוע אנחנו ממשיכים לעלות אל ההר ולדקלם את אותם פסוקים, שנדמה כי אבד עליהם הכלח?" אבבה אומר: "החג הזה היה יכול לשמש לנו קרש קפיצה להפצת ההיסטוריה שלנו, כיהודים שחורים ושונים. אך מאז עלייתנו ארצה לא השכלנו לגייס אותו לטובתנו, אלא הסתגרנו בד' אמותינו. אני חושב שיש להפוך את החג לסוג של מימונה לבני העדה, כמו זו של יוצאי צפון אפריקה. אנחנו צריכים לחזק בחג הזה את ההיבטים החברתיים, ולא להבליט את הנושא הדתי – שכבר אין בו צורך ממשי. מנהיגי העדה חייבים להבין שהדרת הציבור הלא אתיופי מהסיגד שוחקת אותו והופכת אותו ללא רלוונטי."

8. יוצאי אתיופיה שנולדו כאן אינם שונים בהתנהלותם משאר הישראלים, ולכן אנחנו חייבים לעזוב את ההר. אסור לנו להמשיך להתבודד עליו, כי אין מנוס אלא למצוא דרך רלוונטית לשמר את החג לדורות הבאים. במתכונתו הנוכחית הוא עתיד להישכח מהר משאנחנו מתארים לעצמנו". כיצד עשוי חג עדתי, כמו חג הסיגד, לסייע לקליטה של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית?

9. "כחלק מתפקידי התבקשתי ללמד סטודנטים אתיופים על הסיגד ולהצטרף אליהם לנסיעה לירושלים. הפעם לא יכולתי להתחמק מלהבין מדוע החג חשוב כל כך לבני הקהילה. ביקשתי מסבי שיסביר לי כיצד הוא מבין את החג, והוא אמר לי דבר מקסים ששינה את תפישתי: "יום הכיפורים הוא הזדמנות לכפר על עוונותינו מול אלוהים ובני האדם ולקוות שהשנה נתנהג יותר טוב למען עצמנו והחברה. בסיגד אתה מחדש את ברית אברהם אבינו עם האל, ומחדש את מעמד הר סיני – כאילו היית שם באמת. מדי שנה אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מול מי אנו עומדים ובזכות איזו ברית אנחנו חיים.

10. מאז שסבי אמר לי את הדברים האלה, הבנתי שהסיגד הוא יותר מחג דתי. מאז אני עולה לירושלים מדי שנה, כי עבורי הסיגד הוא הזדמנות לחדש את מעמד הר סיני, לחשוב מחדש על הבריתות ועל ההסכמים שקיבלתי בחיי – ביני לבין עצמי, ביני לבין סביבתי וביני לבין אלוהים - ולקבל על עצמי בריתות חדשות. כשאני מתבוננת באלפי אנשי הקהילה המלווים את הקסים- כהני הקהילה שנושאים את האורית אל פסגת ההר, מקשיבים בדממת קודש לפסוקים ועונים בתפילה, אני חשה התרוממות רוח ואת השכינה השורה עלינו ומקבלת את תפילתנו. (פנינה גדאיאגינהו).

11. הקייסים, כוהני הדת האתיופיים, נמצאים בעין הסערה של הסיגד. הם, שניהלו את הטקס באתיופיה, שמרו על החג ההיסטורי ושילמו באתיופיה מחיר כבד על יהדותם, לא מוכרים כיום על ידי הממסד הרבני. קייס סמאי אליאס מראשון לציון מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלא. "הסיגד היום קיבל עבורי משמעות נוספת", הוא מספר. "אני רואה בו גם יום של גישור ומנוף להשתלבות בחברה הישראלית. זאת מסורת של הקהילה האתיופית, שהיא יכולה לשתף בה את העם היהודי בארץ".

12. באתיופיה החלו ההכנות לחג ימים רבים לפניו כאשר התושבים היהודיים שגרו בכפרים נידחים התקבצו לכפרי היהודים שהיו סמוכים להר עליו נחגג הסיגד. יום הסיגד עצמו היה יום צום. כולם קמו השכם בבוקר, טבלו בנהר ולבשו בגדי חג. ה"כוהנים" היו מוליכים את ה"אורית" (ספר התורה האתיופי) תוך כדי שירה והנשים השמיעו קולות שמחה. ספר האורית צעד בראש שיירה שעלתה במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נשאו על גבם, כתפיהם או על ראשם אבן שסימלה את ההכנעה לפני ה' ואת הרצון לבקש סליחה על חטאים. החג כולו יצר תחושה של אחדות ושל ביטחון. הרי זו הייתה מטרתו: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר.

13. ברצוני לקחת את הרמת האבן על הכתף כאות וכסמל להכנעה לפני האל ולשאול: עד כמה אנו מסוגלים היום להכניע עצמנו לפני הזולת? עד כמה אנו רוצים ומצליחים להבין את השני? ...כיצד אפשר לקחת חלק בעולמו של הזולת מבלי לאבד את עצמיותנו? כיצד נוכל לפתוח את שערי הלב, את שערי היישוב ואת שערי בית הספר מבלי לפחד כי נאבד משהו משלנו? דוגמה טובה לכך נמצא בסיפור על הרבי שנהג לקבל במשך כל היום זרם של חסידים. יום אחד פונה אליו השמש בשאלה: "מדוע אתה כה מזיע בקבלך את פני האנשים?" ענה לו הרבי: "בכל פעם שאני נפגש עם אחר עליי לפשוט נפשית את בגדיי וללבוש את שלו כדי שאוכל להבינו באמת. וכך אחד אחרי השני. על כן אני מזיע".

14. זאת תחושתנו בחג הסיגד מאז ולתמיד. תחושה שכל אחד צריך לפשוט את בגדיו וללבוש את בגדי חברו כדי להבינו. כולנו זקוקים לאותה אבן המונחת על הראש כאות וכסמל להכנעה לפני האל. עלינו להופכה לראש פינה של יצירת חיבור והבנה בין אנשים שונים מכל הכפרים ומכל העדות (הרב ד"ר שרון שלום).

15. איזה מחיר עלולה קבוצה מסוימת באוכלוסייה הכללית לשלם כאשר היא בוחרת לשמר מסורות ייחודיות לה? ומאידך, מה היתרונות שבשימור מסורות ייחודיות? הסרטון הבא ממחיש את הקשיים שחווים בני הקהילה האתיופית בניסיון להשתלב בחברה הישראלית, מצד אחד, ולשמר את תרבותם המסורתית, מצד שני. http://www.youtube.com/watch?v=lFdOTOsZmmM