Download
1 / 28
280 likes | 474 Views
יצירות מופת לבגרות. כיתה י'-יחידה אחת מורה:עדי הרץ בר-נחום.
E N D
יצירות מופת לבגרות כיתה י'-יחידה אחת מורה:עדי הרץ בר-נחום
הציור החל להיסדק ולהתפורר כבר בימי חייו של האמן, משום שזה מיאן להשתמש בטכניקת הפרסקו המקובלת באותם ימים ובמקום זאת השתמש בתערובת של טמפרה וצבעי שמן. הטכניקה החדשנית אפשרה לו לעבוד לאט יותר, ולהוסיף שכבות זו על זו, אך תוך זמן קצר התגלתה כהרסנית, בעת ששכבות הצבע החלו להתקלף. בציור יוצר לאונרדו אשליה כאילו משטח היצירה הוא המשכו של אולם חדר האוכל, אך הודות לעיוות פרספקטיבי, מאפשר למסתכל לראות את אשר על השולחן שגבוה מעיניו. בעקבות ספרו של דן בראון "צופן דה וינצ'י", התרבו הפרשנויות הטוענות כי הדמות היושבת מימינו של ישו (לפי עיני המסתכל - משמאלו) היא אשה. ליאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה, 1495 , שמן, טמפרה ופרסקו, 910 ׳ 420 ס"מ, כנסיית סנטה מריה דלה גרציה, מילנו
ציטוטים לסעודה האחרונה נחשב לציורו הדתי הראשון. רבים רואים בו עוצמה, כאב והחצנת רגשות. את הצורך שלו להתבטא באמצעות נושאים דתיים, נימק נולדה בתשוקתו הלא נשלטת להציג את מעמקי הרוחניות שבדת ובכוחה המשחרר. גם הצבעוניות ואופן הנחת הצבע תורמים לאווירה של התמונה: צבע גדוש וכהה בתחתית הציור מדגיש את המרקם המעובה שמצוירים בו פניהם ובגדיהם של ישו ותלמידיו, בעיקר בצבעים חמים, כמו: אדום, אוקר ונגיעות מעטות של כתום. נולדה, הסעודה האחרונה, 1909
פוסטר עלום שם יוצר ליד שוק עלייה בחנות פוסטרים
והנה הסעודה של האמנית הישראלית , אורנה בן שושן
צלם ישראלי בשם עדי נס, הביא את הסעודה האחרונה שלו, ב"סדרת החיילים" שלו. יצירה שזכתה להצלחה ולהכרה ונמכרה במכירה פומבית של חברת סות'ביס בניו-יורק , ב264 אלף דולר, במרץ שנת 2007. בתצלום יושבים מסביב לשולחן 14 חיילים במדים, בחדר אוכל צבאי. עדי נס שובר בצילום הזה, כמו בצילומים אחרים שלו, מיתוס יהודי. ליל הסדר, הוא ליל זיכרון ליציאת מצרים הנחשב לאירוע מיתי גדול ביהדות. מיתוס שעיצב את התודעה הלאומית שלנו של יציאה מעבדות לחירות. מיתוס שמנהיגי התנועה הציונית הרימו על נס. מיתוס האחידות והלכידות בחברה הישראלית המתהווה, בעיקר, ראית צה"ל ככור היתוך. עדי נס לוקח את המיתוס ושובר אותו בכך שהוא מראה את החיילים באופן אינדיבידואליסטי. כול אחד בענייניו ובהתעסקויותיו. מה שחשוב זה אני והמראה שלי.
http://youtu.be/DjT11RfBh5Y הסיפור מבוסס על אירוע חשוב בחייו של ישו. הסעודה האחרונה, הייתה סעודת סדר חג הפסח שערך ישו בירושלים, בכנסית הדורמיציון שעל הר ציון (לפי המסורת) . זו הייתה הסעודה האחרונה לפני שהוצא ישו להורג בצליבה, כדין מורד במלכות. בציור של ליאורנדו דה וינצ`י מופיע ישו ושנים עשר השליחים. בסעודה הזו, אמר ישו לתלמידיו כי יש ביניהם בוגד וכי הוא עצמו ימות. כמו כן הוא אמר אז לתלמידיו , לאכול מלחם הקודש, ולשתות מהגביע הקדוש, כי הלחם הוא גופו של ישו והיין הוא דמו. (על זה מבוסס טקס המיסה הנוצרי וזה אחד הסקרמנטים החשובים) (למרות שבציור של ליאונרדו אין גביע) הציור הזה צוייר על ידי ליאונרדו במשך שלוש שנים. בין השנים 1495- 1498 . מאחר והאמן ניסה לשפר אז את טכניקת הפרסקו (ציור על קיר לח) , בשילוב צבעי טמפרה ושמן, מה שלא הצליח לו, היה צריך לשמר את התמונה באופנים רבים וממושכים במשך ארבע מאות השנים האחרונות. רק לאחרונה , בשנת 1999לאחר שימוש בטכנולוגיה משוכללת, לאחר אטימת החדר ויצירת בקרת טמפרטורה, הצליחו לשמר את השחזורים הרבים. היצירה צוירה על ידי ליאונרדו על קיר חדר האוכל , במנזר הדומיניקני של כנסיית סנטה מריה דלה גרציה , שבמילאנו.
השחזור כיום הסעודה האחרונה דהויה וסדוקה. ולכן הצבעים הרוויים והמושקעים מופיעים חיוורים. אולם עתה נעשה שחזור שמחייה מחדש את הצבעים. חברת המדיה לאונרדו3ממילאנו בצעו בצורה דיגיטאלית את השחזור לסעודה האחרונה. הם מאמינים שהשחזור הוא הייצוג הקרוב ביותר לאופן שבו הפרסקו ככל הנראה נראה כאשר לאונרדו צייר אותו. כיצד החברה יצרה את השחזור? הם הרכיבו את התמונה על בסיס מאות תצלומי "הי דפינישן" של הפרסקו, וזאת כדי למקם את הפיגמנטים במקום הנכון. החוקרים שיבטו את המקור של לאונרדו פיקסל אחרי פיקסל כדי לשחזר את האזורים שבהם הצבע נאבד ללא תקנה עם השנים. זוכרים שבשנת 1652 שברו נזירי המנזר את הקיר שעליו צויר הציור לצורך בניית דלת? הדלת נשברה בדיוק כדי לחתוך את רגליו של ישו שבפרסקו. לכן על מנת להשלים את שחזור החלקים החסרים עקב שבירת הדלת בפרסקו, אנשי הצוות נאלצו להביט בהעתקים עכשוויים של הסעודה האחרונה, אלה של ציירים שהושפעו מלאונרדו דה וינצ'י, כמו למשל גיאמפיאטרינו. לבסוף הם הצליחו לשחזר את הסצנה כולה. הייתה זו משימה עצומה, מכיוון שמהיצירה המקורית של לאונרדו דה וינצ'י נותרו רק 20 אחוז. השחזור גילה פרטים שלא היו ידועים מקודם, כמו למשל עיר אידיאלית שהייתה משורטטת בחלקים בלבד משמאל לפנים של ישו, ומנער מלח שנראה שהופל על ידי יהודה איש קריות. ומהי התוכנית הבאה של חברת לאונרדו3? לשחזר דיגיטאלית יצירות נוספות של לאונרדו דה וינצ'י!
ההסבר לסעודה האחרונה ב-צופן דה וינצ'י • בעקבות הספר "צופן דה וינצ'י" של דן בראון התעוררו מעין תיאוריות קונספירציה בנוגע ליצירה "הסעודה האחרונה", השתייכותו של לאונרדו דה וינצ'י לכת נוצרית והשערות בנוגע לחייו של ישו. תיאוריות קשר אלה חיברו בין מספר יצירות של לאונרדו דה וינצ'י: ה"סעודה האחרונה", ה"מונה ליזה", ו"הבתולה בין הסלעים". האם התיאוריות מעוגנות בידע היסטורי? נכתב על כך רבות. נטען על הציור "הסעודה האחרונה" ועל העדר הגביע הקדוש את הדברים הבאים: הדמות הנמצאת מימינו של ישו בציור הסעודה האחרונה היא לא יוחנן כותב הבשורה כי אם מריה מגדלנה. • לפי הספר, מגדלנה הייתה אשתו של ישו ונשאה ברחמה את בנו בזמן שישו נצלב. היעדרותו של הגביע מהציור מצביעה, ככל הנראה, על כך שלאונרדו ידע שמגדלנה היא למעשה הגביע הקדוש (כלומר, היא נושאת את הדם של ישו). חיזוק לטענה זו ניתן למצוא באות "וי" האנגלית שנוצרת מהתנוחות של ישו ומריה, כיוון שהאות "וי" מסמלת את הנשיות הקדושה. היעדרותו המשוערת של יוחנן, לפי פירוש זה, מוסברת באמצעות זיהויו בתור "זו שישו אהב", שם קוד המתייחס ככל הנראה למריה מגדלנה. כמו כן, הספר מציין שצבעי הבגדים שלהם הפוכים: ישו לובש טוניקה אדומה עם צווארון כחול; יוחנן/מריה לובש/ת טוניקה כחולה עם צווארון אדום – ככל הנראה סמל לאיחוד באמצעות נישואין. עתה אם "מזיזים" את הדמות של יוחנן/מריה לימינו של ישו, נראה כאילו הדמות מניחה את ראשה על כתפו של ישו. • לפי הספר, סודותיו של הגביע הקדוש, כפי שהוא נשמר על ידי מסדר ציון, הם: הגביע הוא לא כוס אמיתית כי אם מריה מגדלנה, שנשאה ברחמה את הבת של ישו. הביטוי הצרפתי העתיק לגביע הקדוש הוא שיבוש של הביטוי בצרפתית עתיקה ל"דם מלכותי". החפצים המרכיבים את הגביע הם מסמכים המאמתים את קיומה של שושלת ישו וכן עצמותיה של מריה. הכנסייה השתיקה את האמת לגבי צאצאיהם של מריה וישו במשך 2,000 שנים. דבר זה קרה בעקבות חששם מהנשיות הקדושה, כמו גם בעקבות האיום המעמדי שדבר זה היה מהווה על בכירותו של פטרוס הקדוש. מריה מגדלנה היא נצר למשפחת מלוכה (באמצעות שבט בנימין) והייתה אשתו של ישו, שהיה נצר לבית דויד. הטענה שהיא הייתה פרוצה הומצאה על ידי הכנסייה בשלב מאוחר יותר על מנת לטשטש את מה שבאמת קרה. בזמן הצליבה, היא הייתה בהריון, ולאחריה היא ברחה לגאליה (צרפת של היום) והסתתרה אצל יהודי מרסיי. היא ילדה בת וקראה לה בשם שרה. במהלך השנים הפכו צאצאי ישו ומריה לשושלת המרובינגית של צרפת. קיומם של הצאצאים היה הסוד שהתגלה במסמכים שנחשפו על ידי הצלבנים במהלך כיבוש ירושלים ב-1099. מסדר ציון ואבירי ההיכל התארגנו על מנת לשמור על הסוד. • לפי הספר, סודותיו של הגביע קשורים לעבודתו של דה וינצ'י בצורה הבאה: לאונרדו היה חבר במסדר ציון וידע את סודו של הגביע. למעשה, ניתן לגלות את הסוד בציור הסעודה האחרונה כיוון שלא מצויר שם ולו גביע אמיתי אחד. רוב התעתיקים והשיחזורים המודרניים של הציור מסווים את המאפיינים הנשיים הברורים בציור. הדו-מיניות של המונה ליזה משקפת את האיחוד המקודש בין זכר לנקבה, המתגלם באיחודם הקדוש של ישו ומריה. איחוד זה בין הכוח הגברי לנשיות היווה איום על ההגמוניה הכנסייתית במשך שנים רבות. • עד כאן צופן דה וינצ'י. הספר עורר את הדמיון של רבים. למשל מצאו דמיון בין הספר צופן דה וינצ'י לבין הספר של ג'ונתן סוויפט על עלילות גוליבר - מצאו משפטים ואזכורים דומים:צופן דה וינצ'י ועלילות גוליבר בארץ הליליפוטים
מיום שצייר לאונרדו את המונה ליזה, לא פסקו אנשים לדבר על המראה המסתורי שלה, ובעיקר על החיוך שלה. בכל מקום שאתה עומד נראה כאילו המונה ליזה מסתכלת עליך ישר לתוך עיניך. גם הרקע של המונה ליזה מעניין מאוד. הוא נראה כאילו הוא לקוח מעולם האגדות או מעולם של מדע בדיוני. בדרך מיוחדת במינה, המונה ליזה והרקע שלה מתמזגים זה בזה. חוקרי האומנות רואים בתמונה זו את הדיוקן המודרני הראשון. ליאונרדו דה וינצ'י, מונה ליזה, 1503 — 1506 , שמן על עץ, 77 ׳ 53 ס"מ
מונה ליזה ליאונרדו דה וינצ'י אמר "צייר טוב חייב להשיג בתיאורו שני דברים: את האדם ואת נשמתו, הראשון קל להשגה והשני קשה יותר".
ליאונרדו דה וינצי, מונה ליזה, 1503-6 שמן על עץ 53X77 ס"מ המניע: חברתי רקע בתקופת הרנסנס התפתח סוג חדש של ציורי דיוקן, כאשר פטרונים חילוניים הזמינו אמנים כדי שינציחו את דמותם או את דמויות נשותיהם, ושילמו במיטב כספם, הדיוקן העיד על מעמדו הכלכלי של המצויר, ועל חשיבותו העצמית, לא פחות מקדוש או גיבור מיתולוגי. תיאור דיוקנה של אשת חברה, פנצ'סקו דל גוקונדו מפירנצה ששמה היה ליזה. מונה הוא קיצור של מדונה = גברת ולכן נקראת היצירה מונה ליזה = גברת ליזה.
סגנון קרוב למציאות, ריאליסטי. תיאור דיוקן של אשת חברה דמות אמיתית עד שכמעט אפשר לגעת בה, אך יחד עם זאת אין תיאור קמטים או פגמים כלומר, המונה ליזה נחשבת כאידיאל היופי והשלמות. הדמות לבושה בבגדים טובים בצורה צנועה, ללא תכשיטים, כך שקשה לשייך אותה למעמד מסוים נכון לזמן שצוירה. מבטה יוצר קשר עם הצופה. היא נותנת תחושת בטחון עצמי גדול. נאמר עליה כי היא מתבוננת אל הצופה מכל נקודת תצפית ושולחת חיוך שמכוון במיוחד אליו. מונה ליזה, ליאונרדו דה וינצי, 1503-6 שמן על עץ 53X77 ס"מ
מרסל דושן,L.H.O.O.Q1919,רישום בעיפרון על רפרודוקציה שלה"מונה ליזה"
ליאונרדו דה וינצ'ידיוקן עצמי,1512 הדיוקן מראה את חיצוניותו של האמן יחד עם שיקוף נפשו ואישיותו.ליאונרדו מציג את עצמו כאמן יצירתי והוגה דעות ולא רק כאומן העוסק במלאכת כפיים. האמן מוצג כאיש חכם וחושב. יש גישה פסיכולוגית בהצגת הדמות, זהו אדם זקן, בעל כבוד והבעה עמוקה של נוכחות.
פרשנויות ישנה פרשנות כי זהו ביטוי לדו-מיניות של האומן ליאונרדו דה וינצ'י שצייר את היצירה המקורית. בכל מקרה ישנה פגיעה במוסכמות בין המינים ובכל מה שמקודש ומכובד.
http://youtu.be/oGPFH2OuG-I מיכלאנג'לו בואונרוטי, דוד, 1501 — 1504 , שיש, 434 ס"מ גובה
מיכלאנג'לו בואונרוטי, בריאת אדם, 1511, תקרת הקפלה הסיסטינית, פרסקו, ותיקן, רומא
האמן מיכאלאנג'לו (1475-1564).’בריאת האדם‘ היא חלק מהפרסקו של מיכאלאנג'לו (1564-1475), ’הבריאה‘, המצוייר על תקרת הקפלה הסיסטינית שבוותיקן. מיכאלאנג'לו התחיל לצייר את התקרה בשנת 1508 וסיים את מלאכתו כעבור ארבע וחצי שנים. ’בריאת האדם‘ צוייר בסביבות שנת 1511, והוא הלוח הרביעי מתוך סדרת הלוחות המתארים פרקים מספר בראשית. מיכאלאנג‘לו צייר את אלהים בדמות אדם, עם גוף ופנים. הוא מעוצב כמלך וכאב. האדם מצוייר כעלם צעיר וחסון שעירומו מבליט את שריריו ויפה תוארו. אלהים מלא הוד מלכות. הוא מעוצב כ’עתיק הימים‘ שבשערו זרקה שיבה (דניאל ז 9), מזוקן, שרירי, גופו מכוסה בכותונת דקה. הוא בא לכיוון האדם בסערה, מלא עוצמה וסמכותיות שאין עליה עוררין. כותנתו מתבדרת ברוח. הוא מרחף בין ענני שמיא מוקף במלאכיו הצעירים למראה. ידו הימנית מושטת לכיוון האדם כדי להעניק לו את נשמת החיים שתעשה אותו לנפש חיה. האל הוא הנותן והאדם המקבל. כל המתח של מתן החיים טמון בכמעט נגיעה בין אצבעו ההחלטית והתקיפה של הבורא לבין אצבעו הרופסת של האדם (המנוגדת לגופו השרירי). ’ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה‘ (בראשית ב 7). הכמעט מפגש בין הידים מצביע מצד אחד על הדמיון בין האדם לאל, על זה שהאדם נברא בצלם אלהים, וגם על השוני ביניהם. האדם שזה עתה נברא עדיין שוכב על האדמה שממנה נוצר, אך מתחיל להתרומם לכיוון הבורא, פוקח את עיניו ומבטו מצטלב עם מבטו של בוראו. ההבדלים בין האל לאדם בולטים: האל סמכותי ותקיף והאדם רופס; האל בשמים והאדם מחובר לארץ; האל דינמי (מרחף) והאדם סטטי (שכוב על הארץ); האל שרוי בחברה הצפופה של מלאכיו החובקים אותו, והאדם בודד; האל בוגר (אב) והאדם צעיר; האל לבוש והאדם ערום.
משימה: 1. תאר את היצירה. 2. כתוב 4 שאלות לגבי יצירה זו יאן ואן אייק, נישואי ארנולפיני 1434, שמן על עץ אלון, 69X82 ס"מ
כתובת: על הקיר "יאן ואן אייק היה פה 1434" הנברשת: מקור האור עם הנר הדולק (לאור היום) מעל ידי בני הזוג מייצגים אתה אור האלוהי המוטל על איחודם. מה 'אומרים' לך הסמלים האלה? ג'ובני ארנולפיני בנקאי איטלקי עשיר שחי בברוג'. המראה: מוקד התמונה.משקפת את כל הסצינה מאחור, משלבת בין פנים לחוץ, מוסיפה לסצינה כעדים את הצייר ונער . ג'ובנה צ'נמי: אשתו של ארנולפיני הפירות: מייצגים את פרי עץ הדעת, הפירות שלמים עדין ובכך מיצגים את התמימות הראשונית. איחוד הידיים: ג'סטה (מחווה) מקובלת בתקופה להתחייבות ואחדות. המנעלים: כפכפי העץ המיועדים לחוץ ונעלי הבית שהוסרו מייצגים את בני הזוג, וכן מתנות חתונה אופייניות לתקופה. יאן ואן אייק, נישואי הזוג ארנולפיני, שמן על עץ אלון, 82 x 60 , 1434 הכלב: אמבלמה * לנאמנות ואהבה.
פיטר ברויגל, חתונה כפרית, 1567, שמן על לוח, 114X163 ס"מ
המניע: חברתי האמן מתאר אירוע של איכרים המשתתפים בחתונה. הדמויות מאוד ריאליסטיות כל דמות בעלת הבעה שונה, גיל שונה. הלבוש הוא לבוש התקופה והם נראים עסוקים באכילה. ברויגל מתעניין בחייו של האדם הפשוט. פטרון ברויגל צייר לפטרונים עשירים והם קישטו את קירות הארמונות ובתי האצולה. אווירה הנושא המתואר, ריבוי האלכסונים, הצבעים הטהורים ותנועות הגוף של הדמויות תורמים ליצירת אווירה תוססת ועליזה. אמצעים אמנותיים צבע: לוקאלי . פוליכרום היוצר אווירה עליזה ותוססת. שימוש בצבעים טהורים. יש ניגודים בין צבעים קרים וחמים התורם לתחושת התנועה בתמונה. סגנון ריאליסטי: ברויגל מתאר את חיי האיכרים, את האנשים הפשוטים, על שמחותיהם הקטנות והווי המיוחד שלהם. כל אחד מהמשתתפים מתואר בפרטים אישיים, כאילו נתפס בעיני המצלמה. הדמות הקיצונית מימין היא כנראה דיוקנו של ברויגל עצמו. לאיכרים של ברויגל, בכל ציוריו פנים מכוערים. ייתכן, שבסיבה העיקרית לכך הייתה להדגיש את היופי הפנימי שלהם. ישנם סמלים ביצירה: לצד הכלה מגרפה או קלשון ואלומת חיטים שהם סמל לפוריות.
מיכלאנג'לו דה קרבג'יו עקדת יצחק 8-1596 שמן על בד מיכלאנג'לו דה קרווג'ו, הקרוי לרוב בקיצור קאראווג'ו על שם עיר הולדתו במחוז ברגמו, איטליה. קראווג'ו היה צייר איטלקי, שהרבה לצייר ציורים גדולים של סצנות תנ"כיות וסיפורי קדושים שצויירו בדמות אנשים יומיומיים. קאראווג'ו נחשב לחלוץ סגנון הבארוק שהתפתח באירופה בתקופה שלאחר מותו. בימי חייו עוררו ציורים אלו התנגדות חריפה מצד הכנסייה,
אך בעלי ממון רכשו את הציורים בשל העוצמה הניבטת מהם, הטכניקה המלוטשת והמקוריות הרבה. בחדשנותו השפיע קאראווג'ו רבות על בני דורו וממשיכיו. הוא התאפיין בריאליזם מפורט וחריף, בבחירת מודלים לא שגרתיים, במשחקי אור וצל ובחוש מדויק לצבע והעמדה. קאראווג'ו בחר בקפידה אילו פרטים להדגיש באור על מנת ליצור דרמתיות רבה בסצנה המצוירת. קרוואג'ו, יותר מכל אמן אחר לפניו, העמיד את עצמו בעימות מכוון מול החברה שבה עבד. ציירים בני התקופה היו מספרים וכותבים שהוא נהג לשוטט ברברבנות, כשחרבו תלויה והוא עובר ממשתה אחד לשני מוכן לקרבות ואפילו מנצח ברובם. הוא נהג להסתבך בקרבות כאלה שהביאו אותו פעמיים לכלא. התוקפנות שלו הגיעה לשיא כשדקר למוות יריב שלו במשחק דומה לטניס. הוא נמלט למלטה שם קיבל מקלט ותואר אביר כבוד, אולם בגלל שתקף שופט היה צריך לברוח גם משם. אחרי נדודים כפויים חזר לנפולי ומת שם ממלריה כשהוא בן 38 . הדרמה שבה חי את חייו, לא הפריעה לו ליצור ולהפוך להיות אחד מהציירים המשפיעים באיטליה ובהולנד בפרט ובאירופה בכלל.
קארווג'ו ביצירה זו ממחיש את הרגע בו אומר המלאך לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער" . ביצירת קארווג'ו המלאך תופס את ידו של אברהם העומדת לשחוט את בנו, ובידו השנייה מצביע על האייל. מוקד היצירה בסכין המתגלה מול הכתף המוארת של יצחק. הנוף ברקע נדיר ביצירות קארווג'ו, יתכן כי מקורו בגבעות הסובבות את רומא, הדמויות מעוצבות כמו בתבליט, כשמאחריהן הנוף הרך המנוגד בשלוותו לסצנה האלימה המתרחשת לפניו. ניתן לקרוא את התמונה משמאל לימין, המלאך בא בדיוק בזמן כדי למנוע מאברהם להרוג את בנו, והוא כמו מופרע ממלאכת השחיטה, בעוד יצחק צורח באימה, ומעל ראשו מתגלה האייל. במסורת הנוצרית העקדה נתפסה כפרהפיגורציה (אירוע מקדים) של צליבת ישו, מעשה ההקרבה של אברהם נתפס כביטוי לאמונה. קארווג'ו מתריס כנראה נגד המוסר הנוצרי המקובל, ביצירתו אברהם מוכן ומזומן לשחוט את בנו באכזריות בעוד הבן צורח בחוסר אונים. היפוך משמעות דומה מתגלה גם ביצירת המדוזה וגם ביצירה דוד וגולית.
