"לדבר את הנכות"

"לדבר את הנכות" פרופ' ש.טיאנו, יו"ר הפרויקט הארצי של גיל הינקות, קרן סקט"א-רש"י, ביה"ס לרפואה אוניברסיטת ת"א WAIMH ישראל, מאי 2006

הקשר בין נכות לדפוס התקשרות • נבדקה אוכלוסיית ילדים קטנים נכים בשאלה של השפעת הנכות על דפוס ההתקשרות להורים • (D. Howe, 2006) ונמצא: • א. אחוז הילדים הנכים בעלי סגנון התקשרות בטוח (50%), היה נמוך יותר מהנמצא באוכלוסיה כללית (65%). • ב. שיעור גבוה יותר של דפוס התקשרות בלתי מאורגן (D) בקרב הילדים הנכים ביחס למספרם באוכלוסיה הכללית.

- המשך - • ג. נמצא שבקרב אוכלוסיית הילדים הנכים, אחוז הילדים שסווגו כבעלי דפוס התקשרות לא בטוח, ובמיוחד הלא בטוח הלא מאורגן, נמצא אחוז גבוה של אמהות הסובלות מהפרעות רגשיות שונות, כגון דיכאון. ניתוח סטטיסטי של ממצא זה הראה שמצב האם משחק תפקיד האם משחק תפקיד חשוב יותר באיכות הקשר בניהם מאשר הנכות עצמה.

סוג וחומרת הנכות • 2. Barnett (1999) סיכם 7 מאמרים בנושא זה ומצא שילדים הסובלים מנכות נוירולוגית מולדת, כגון תסמונת דאון, מפתחים סגנון התקשרות בלתי מאורגן באחוז גבוה יותר (33%) ביחס לאוכלוסיה רגילה (15%). מכאן שגם לסוג הנכות יש השפעה על תהליך ההתקשרות. • 3. כמו כן, נמצא שחומרת הנכות איננה גורם מנבא התקשרות לא בטוחה

- המשך - • 4. Macraes (2003) מצא ש-80% מילדים עיווריםמלידה להורים רואים, פיתחו דפוס התקשרות נמנע, לעומת 22% באוכלוסיה הכללית. • 5. Hadadian (1995) מצא אחוז גבוה יותר משמעותי של סגנון התקשרות לא בטוח אצל ילדים חירשים מלידה, להורים שומעים, במיוחד כשההורים הביעו התייחסות שלילית לנכות.

Meadow-Orlans & Steinberg (1993) הראו שילדים חרשים מלידה להורים חירשים פיתחו דפוס התקשרות בטוח בכלל, ובהשוואה לילדים להורים שומעים.

מסקנה • נכות כשלעצמה אינה מנבאת סגנון תהליך התקשרות לא בטוח, וכשלעצמה, הנה מהווה גורם סיכון אחד בלבד. • התוצאה הסופית תלויה יותר במידה של עיבוד ההורה את נכותו של הילד, מאשר עצם הנכות ו/או סוגה. זאת בגלל חסרים שיהיו להורים בקבלת היזון חוזר למבט או לחיוך, והצורך להשתמש בחושים אחרים.

Lewis (2003) מסכם כך את עמדת ההורים הרצויה: • "...במילים אחרות, הורים צריכים להיעזר על מנת לחדור לתוך ילדם, ולחשוב כיצד הילד חווה את העולם, והמשמעות שהוא ייתן לחוויה זו.

סיפור גדילתו של איציק, מינקות עד גיל בר המצווה,מתוך "שום גמדים לא יבואו" (מאת שרה שילה, 2006) • האם מספרת על תגובת האב, ז"ל, בלידתו של בנם השני, נכה בשתי כפות הידיים והרגליים(Arthrosis…. ): "חצי שנה לא רצית לעשות קידוש בבית. לא היית יכול להסתכל על הילד ולעשות קידוש בשבת. הייתי שמה לו חולצות גדולות בשביל שהשרוולים יכסו לו את הידיים, שלא תסתכל על הידיים שלו כל הזמן, כלום לא עזר לי. היית רואה אותו ומסובב את הפרצוף. מהר מהר נכנסתי להריון עם דודי...שיחזור לך הצבע לפרצוף". • האם אומרת על עצמה:"...אני כל הזמן פוחדת ממנה (הציפור שלו) וגם ממנו אני פוחדת, כל היום מסתכל רק עליה, אפשר לחשוב האישה שלו, מדבר רק אתה ועם דודי. עזב ב"ס, מסתובב ברחובות, זה מה שנהיה ממנו, לפחות לא גונב...לא יודעת מה יש לו בראש, כל הזמן הפרצוף שלו אבן...לא יודעת איפה היו העיניים שלי כל הזמן, שלא ראיתי את הילד שלי גודל. כבר הגיע לבר-מצווה..איך אני יעשה לו בר-מצווה, שאין לו אבא שילך איתו לרב, שאין לי כסף בשביל כלום.."

איציק אומר על עצמו, על גופו: • "אני, משאני ילד קטן, אני חושב מה היה לאלוהים בראש שעצר לי את הידיים והרגליים לגדול בתוך הבטן של אמא שלי...וגם עשה שאמא בחיים לא תראה מה הוא עושה בפנים לתינוקות שלה. אין לה בררות. רק לתת את עצמה לאלוהים....מתי שהייתי קטן, הייתי שוכב הרבה ברצפה. מהבוקר הייתי מנסה את הלהיות כמו כל הילדים. מתי שלא היה מצליח לי איזה דבר, הייתי שוכב ברצפה בשקט, סוגר את העיניים, רואה את עצמי איך אני בבטן של אמא שלי, איך אני שומע את אלוהים שמחליט על כל אצבע שלי שתפסיק לגדול ביום אחר...איך היה כותב למלאך להפסיק להגדיל את האצבעות שהתחילו לצאת לי. אחרי שהייתי רואה את כל זה, הייתי מרגיש איך הלב שלי מתפוצץ מהכאבים והייתי מתחיל להשתולל. נותן ראסיות ברצפה..עד שהיה יותר כואב הגוף שלי ממה שכואב לי הלב....והייתי קם מהרצפה ומתחיל לנסות עוד פעם את הלהיות כמו כל הילדים...בהתחלה הייתי שונא את אלוהים על זה, שונא אותו על זה שעשה אותי ככה, רק בשביל הבידור שלו...מתי התחילה לי מחשבה חדשה? לפני 4 חודשים, מתי שנההיתי בן שלוש עשרה, בלי בר-מצווה, בלי כלום. הייתי חושב שאולי אלוהים רצה לנסות להמציא סוג חדש של בנאדם...הוא עשה אותי ככה, בגלל שעוד בבטן של אמא שלי, הוא בחר רק אותי, שאני, איציק דדון, יהיה הילד הראשון של הסוג החדש של הבני-אדם.

המשך - • הוריו של איציק לא הצליחו לראות את התינוק שהיה מעבר לנכות הקשה. בנוסף, המוות הפתאומי של אביו (מעקיצת דבורה), מלחמת ההישרדות של האם הצעירה האלמנה, החיים בצל הקטיושות והמחבלים במעלות, כל אלה גורמי סיכון אשר ביחד הובילו את איציק לגדול עם תחושת דחייה בבית ובחוץ, חוסר אמון בזולת, חרדה ובדידות קיומיות.

התסמינים של איציק • "כובע גדול, יושב לו כמו קסדה, נעצר רק באוזניים. בחיים לא יוריד אותו, גם בלילה ישן איתו. בחיים הוא לא ראה את הפרצוף שלו בראי". • "הולך בחוץ כאילו אף אחד לא רואה אותו. איציק ואנשים, זה משהו שלא הולך טוב ביחד. בשבילו, כל האנשים הם בוגדים. לא רק אנשים, כל דבר." • צורך באוביקט אשר לא משתנה כלל (כמו הציפור שלו) וזעם הרסני כאשר משתנה בצורתו ובכלל. • פחד להראות רגשות: "מתחיל לבכות עליה בשקט בשקט בתוך הגוף שלו, עוד לקח לו זמן עד שעלו לו הדמעות לעיניים, ואיך שהתחילו לצאת, ישר מחק אותם עם האגרופים שלו".

הכוחות של איציק • הקשר עם יצור חי, אם כי לא אנושי, בז (ולא חפץ מעבר קשה של הילד האוטיסט), והטיפול בה. הציפור גם מגנה עליו מהחרדה הקיומית (הפנימית והחיצונית). • הקשר עם אחיו, דודי, הילד ה"בריא-בריא", הדומה לו "כמו תאום פרט לידיים והרגליים שלו". דודי משיים עבורו רגשות, מוצא שם "דלילה" לבז של איציק.

המשך - • אמונה באלוהים, מתן משמעות לנכות שלו כתוצאה של "רצונו של אלוהים לעשות יצור עם ידיים מסוג מיוחד", ההופך אותו "לילד מיוחד, שעליו אלוהים מסתכל כל הזמן". • שימוש במטפורה לתיאור אצבעו היחידה המתפקדת למרות עיוותה: • "יש לי אצבע אחת ארוכה. יש לה גודל טוב, רק שהיא מעוקמת בסוף שלה. אני קורא לה אליהו בגלל שמזכירה לי אליהו, סבא של רפי שמתכופף כל הזמן. גם הציפורן שלי, כמו הכיפה שלו שלא יושב לו טוב על הראש. עם אליהו אני גם מושך את הבגדים שלי למעלה..."

מה הייתה אומרת דולטו להוריו של איציק ברגע לידתו, שהיה מונע את השנאה העצמית של איציק ואת הפגיעה העמוקה באמון הבסיסי שלו באדם......?

מושגים בסיסים על פיDolto • הלא מודע: • הינוידע המובנה כשפה . • הוא רשת הניטווית על ידי חזרה של משמעויות, או נכון יותר לאמר, שרשרת וירטואלית של אירועים או של "אמירות" היודע להפוך לאקטואלית על ידי "אמירה" פתאומית הנאמרת על ידי הפרט ללא שידע שאמר אותה. • הגוף • הגוף איננו אילם. הוא חצוי בעצמו על ידי השפה. • לא תמיד אנו מבחינים היכן נמצאות המילים.

"הכול שפה" • דולטו, ב- 1984, נתנה הרצאה לפסיכולוגים, עו"ס ורופאי ילדים, תחת הכותרת:"הדיבור והמעשה, הכול שפה. ומכאן חשיבות המילים הנאמרות לילדים ובנוכחותם". • היצור האנושי הנו בעיקרו ולפני הכול, יצור של שפה. שפה זו מבטאת את משאלתו הקיומית לפגוש את האחר, דומה לו או שונה ממנו. • משאלה קיומית זו בחלקה הגדול איננה מודעת. הנאמר לעיתים מסלף את המסר,והופך מקור לכאב נפשי.

מתורתה של דולטו: "לדבר אמת“"Parlervrai” • הילד תמיד רוצה לשמוע את ה"לדבר אמת" . • משמעו, המלים הנאמרות לו כסובייקט, מיועדות באמת לו, אם הן נושאות אמת על ההיסטוריה שלו ועל זו, הכרוכה בה, זו של הוריו. • הילוד השומע מזהה את עצמו דרך זה שמדבר אליו. דיבור זה הוא היוצר אצלו את הזהות העצמית כגון שמו הנקרא לו מספר פעמים מידי יום.

ההיווצרות..... • הילד הוא תוצר של המפגש בין שני עולמות אינטרפסיכים ברגע הקונספציה שלו. שם הוא דובר, שם הוא נוצר סימלית. • עצם קיומו של התינוק בשביל ההורה, הוא ביטוי של הלא מודע שלו( הבנוי כשפה). • הוא מסמל את השורש "לאוות", שקרם באופן בלתי מודע לשרירים עור וגידים ברגע הקונספציה.

- המשך - • ה"אב" אינו תמיד האב הביולוגי או החבר של האם, אלא זהו האדם אשר תופס מקום משמעותי בראשה של האם ,זה אליו תיפנה בעת מצוקה, ובעל תפקיד סמלי של השלישי בדיאדה אם-תינוק. • חשובה מאוד האמירה של האם לילד/ה: "הולדתי אותך, אבל את/ה הילד/ה של אביך".

האיווי - המשך • "לטעמי", אומרת פ. דולטו, " כל יצור אנושי, הינו ממקורו, דהיינו מזמן הקונספציה שלו, הוא עצמו מקור אוטונומי של איווי. אני חושבת שהופעתו החיה לעולם (בלידה) היא סימלית מעצם היותה הביטוי האוטונומי, של האיווי להתגשם". • היצור האנושי הינו תולדה של 3 איוויים, זה של האב, זה של האם וזה של עצמו, בהיותם שלשתם הוויה של שפה".

האיווי • האיווי, בהבנה דינמית , מגיע להנאה של שליטה באובייקט שלו באמצעות הדימוי הפונקציונאלי והארוגני. • בדרך לסיפוק, האיווי פוגש מיכשולים כמו למשל במקרה בו לסוביקט אין מספיק איווי, או במקרים בהם האוביקט חסר או אסור. במקרים אלו אנו מדברים על סירוס סמלי. • הסירוס הסמלי עובר דרך השפה, ובא לידי ביטוי אם זה בתנועה, בדבור או במימיקה .

סכמת הגוף • סכמת הגוף, או "הדימוי העצמי הגופני המודע בחלקו", מתפתחת סביב ההתנסות עם הסביבה הגשמית. הגוף של סכמת הגוף הינו הגוף הריאלי, החומרי והניתן לאוביקטיביזציה. הוא ניבנה תוך כדי חווית הלימוד והניסיון. זהו ביטוי של "חיינו הגשמיים בקשר עם העולם החיצוני".

תמונת הגוף • תמונת הגוף הינה סינטזה חיה של חוויותינו הרגשיות , הבין אישיות, הנחוות באופן חוזר דרך שילוב התחושות הארוגניות האלקטיביות הראשוניות עם התחושות הנוכחיות. • ניתן לראות אותה כיצוגו הסמלי הלא מודע של הסוביקט המתאווה, וזאת, עוד לפני שהפרט יוכל לזהות עצמו במושא "אני". הסוביקט הלא מודע המתאווה ביחס לגוף קיים מרגע הקונספרציה.

"תמונת הגוף" • תמונת הגוף מתגבשת בהתפתחותה,דרך הקשר השפתי עם האם, ההופך את החוויותהתחושתיות של הילד של שמיעה, ריח, ראייה ומגע להיות שלו, בהתאם לקצב האם. • תמונת הגוף מתפתחת מהדחף של הפרט ליהנות (דרך האזורים הארוגניים שלו) מחד, ומהתסכול או האיסור סביב הנאה זו, אשר משודרת לו ע"י ההורה (הסירוסים ההתפתחותיים) מאידך.

מרכיבי תמונת הגוף • בתמונת הגוף יש להבדיל בין ארבעה מרכיבים: • - תמונת גוף בסיסית, • - תמונת גוף פונקציונלית • -תמונת גוף ארוגנית • -תמונת גוף דינמית • ארבע תמונות גוף אלו הן נפרדות וביחסי גומלין.

מרכיבי תמונת הגוף • תמונת הגוף הבסיסית- הנרציזם במצבו הראשוני. זה מה שמרשה לתינוק להרגיש "זהה לעצמו".התמונה היא סטטית. • תמונת הגוף הפונקציונאלית- התמונה היא דינמית ושואפת להגשמת האיווי. אלו יחסי האובייקט עם סביבתו. • תמונת הגוף הארוגנית- המקום בו מתמקדות הנאה וחוסר הנאה ארוטיות ביחס לאחר. • תמונת הגוף הדינמית- זהו שילוב של שלוש תמונות הגוף דלעיל, זה הפרט המתאווה.

תיפקוד תמונת הגוף • להבדיל מסכמת הגוף, תמונת הגוף הלא מודעת נבנית מתוך היחס השפתי עם האחר. • תמונת הגוף מהווה את האמצעי, את גשר התקשורת הבינאישית. מכאן, שלחיות בתוך סכמת גוף ללא תמונת גוף הינו”: לחיות חיים אילמים, בבדידות, בשקט ללא רגישות נרציסטית לגבולות המצוקה האנושית". (כמו במקרה של האוטיסט)

סכמת גוף לעומת תמונת גוף • הסכמה הגופנית היא בערך אותה סכמה לכל האנשים בני אותו גיל. • תמונת הגוף לעומת זאת היא אישית, פרטנית, היא קשורה לפרט ולהיסטוריה שלו בלבד. • מכאן שהסכימה הגופנית הינה בחלקה לא מודעת אך גם טרום מודעת ומודעת בעוד תמונת הגוף תהיה תמיד לא מודעת. • תמונת הגוף תוכל להפוך בחלקה טרום מודעת רק לכשתתחבר לדיבור המודע, המשתמש במטפורות ומטונימיות המתיחסות לתמונת הגוף, אם במימיקה ואם במלה.

מושג "הסירוסים ההתפתחותיים" • דולטו ניתקה את המונח "סירוס" מייחודו בשלב האדיפלי ושמה את הדגש על תהליך הסובלימציה כתוצאה מהגבלת הסיפוק על ידי ההורה. • בכל שלב התפתחותי, תפקידו של המבוגר להביא לשחרור האני של הילד מהדחף, על מנת שהאפקטים הקשורים לדחף יוכלו לשרת מטרות תחליפיות בעלות ערך חברתי. • שילוב שני מונחים אלו הביא ליצירת המונח "סירוס סימלי".

שלבי הסירוסים הסימליים • הסירוס הטבורי - הלידה. עם השמחה והעצב שהיא תעורר אצל האחר. ניתוק חבל הטבור הוא מה שהופך את גוף התינוק לחי עצמאית .עם קצב לב משלו ,ויתור על המעטפות החיצוניות לטובת מעטפת העור, וכן בגילוי סוגי ריח, רעש, וכוח משיכה חדשים.

הסירוס הטבורי - המשך • הדיבור הוא שיכתוב את הסירוס: המילים הראשונות הנאמרות בסביבת התינוק בעת הלידה "זה בן, זו בת.. "הן אלו שתיקבענה במוחו של הילוד עם הרגש המתלווה, כולל השם. הוא "נירשם" במירשם התושבים בחברה בה הוא נולד.

הסירוס האורלי • הסירוס האורלי - מדובר בגמילה מהשד והמעבר לאוכל מוצק. זהו השלב הפותח את הדרך לשימוש בפה לדיבור. הגמילה היא גם זו של האם מהנקת התינוק. • התינוק ניפרד מהחלק ממנו שהיה בגוף האם. האם מצדה מובילה את התפתחות שפתו של התינוק על ידי ורבליזציה של כל מה שקורה ביניהם.

הסירוס האנאלי • הסירוס האנאליבעל משמעות כפולה : רכישת עצמאות ,"לעשות" לבד. אוטונומיה במסגרת המשפחה. היכולת ללכת עוזרת בשלב זה בגיבוש האוטונומיה. האיסור לעשות לאחר מה שאינך מוכן שיעשו לך. "אנלית" במשמעות של ויסות התוקפנות. העצירות למשל, מבטאת לעיתים את הדרך המוטורית של הילד להיותו בעולם, בהבעתו את האם הפנימית הדמיונית.

הסירוס האדיפאלי • הקשר אב-בן יתן לבן את מקומו ביחס למבוגרים: "אני אוסר עליך את אמך, כי היא אשתי, היא הולידה אותך. גם אחיותיך אסורות עליך". • הקשר אם-בת יוביל לאיסור גילוי העריות.

התוצאות ההתפתחותיות של הסירוסים • התוצאה של הסירוס האוראלי(גמילה מהגוף המזין) הוא יכולתו של הילד להגיע לדיבור המובן לכולם ולא רק לאם . • התוצאה של הסירוס האנאלי (גמילה מהשליטה על הגוף) הוא יכולתו של הילד לעצמאות על הטיפול בגופו. • שני סירוסים אלו הם התנאים להומניזציה וסוציליזציה של הילד בגילאים 28 - 24 חודש

שלב המראה – Stade du Mirroir • בין הגילאים 6-18 חודש, אומר לקאן בשנת 1936, נולד הנרציזם הראשוני כשהילד רואה עצמו בראי – בידים של אמו . . . . , זה אתה = זה אני . . הוא מפנים את זהותו בזרועות ההורה, ההופך מרגע זה ואילך להיות חלק בלתי נפרד ממנו. • .

שלב המראה - • שלב הראי מעניק לראיה מקום חשוב שלא היה לה עד עתה במבנה תמונת הגוף ,ומתחיל את תהליך האינדיבידואציה. • התמונה הנראית והנחווית מקבלת משמעות של חוויה חיה אך ורק דרך הימצאותה של דמות הורה ליד הילד - אותה תמונת הגוף שלו וסכימת הגוף שלו מוצאים עצמם בה ומזהים את צורתה במשטח השטוח של המראה.

יישום המושגים של דולטו לתינוק הנכה

התפתחות נורמטיבית עם נכות • ניקח לדוגמא ,אומרת פ.דולטו ,את הילדים שסבלו משיתוק ילדים, דהיינו משיתוק מוטורי, ללא נזק סנסורי. • תמונת הגוף תהיה טובה גם אם המחלה תופיע מוקדם , בתנאי שיחס האם והסביבה האנושית היתה גמישה ומספקת. תואמת את צרכיו של הילד הנכה ושצריכים יהיו להיות תמיד "מדוברים". • אם המחלה הופיעה אחרי גיל 3 דהיינו, אחרי רכישת יכולת ההליכה, השליטה על הסוגרים, וידיעתו של הילד על היותו שייך למין אחד בלבד (סירוס ראשוני), גם אם הסכמה הגופנית תהיה פגועה כמובן, לאור הנכות הגופנית, תמונת הגוף תהיה שלמה, והדבר משתקף בציורי אותם ילדים.

המטרה: בנית תדמית גוף בריאה למרות סכמת גוף פגועה • כשתינוק נולד נכה או הופך להיות נכה בגיל מאוחר יותר , חשוב שהחסר הגופני יוסבר לו, וינתן יחס הולם לעברו הלא נכה. לחילופין, במקרה של נכות מולדת, נתעכב על ההבדל בינו לבין אלו שנולדו שלמים. • כך, שהילד המשותק בשתי רגליו אכן יוכל לדבר עם אמו על "לרוץ" או "לקפוץ" כשברור לאם שהוא מעולם לא יוכל לבצע זאת. הוא משליך תמונת גוף בריאה ,המסומלת על ידי הדיבור והביטויים הציוריים שלה ביחסים שבין סוביקט לסוביקט. • יכולתו לדבר את האיוויים שלו למישהו המסכים איתו על חוקי המשחק ההשלכתיים יאפשר לילד להכליל בשפתו את מאוייו למרות מגבלותיו הגופניות במציאות. • הדיבור יביא לו את גילוי האמצעים האישיים להתקשרות.

חשיבותו המכרעת של דיבור ההורה • מה שיביא ילד נכה להתנהגות א-חברתית ותותיר אותו תלוי באמו, הנן ההקבעות שנוצרו ,לאור סירובו של ההורה לדבר אתו את נכותו בעוד הוא רואה באופן ברור את ההבדל בינו לבין הילדים האחרים. • לדבר את הנכות משמעותו, לקבל אותה ולאהוב את הילד כמות שהוא.ב-קבלתו, מדובר בתפיסתו כתולדה של מאוויהם של הוריו כפי שצפו אותו ברצף הבינדורי.תנאי זה יאפשר לו בנית תמונת גוף בריאה.

התינוק הנכה והמראה • לפי תפיסתה של דולטו, התינוק עם סכמת גוף פגומה, יראה את עצמו בהתאם למה שאמו תאמר לו. • רוב האמהות לא מציינות את הנכות מול המראה אלא "הנה רון, הנא אמא". • מכאן השאלה האם התינוק רואה את השוני בינו לבין אימו, דהיינו, האם הוא רואה את אמו נכה כמוהו, או רואה את עצמו כאמו, קרי ללא נכות ??

תגובות ההורה לסכמת הגוף הפגומה של התינוק • התגובה הבריאה: לדבר את הנכות, לראות את התינוק בשלמותו עם צרכיו ההתפתחותיים, קרי עם ההכרח לאפשר את הסירוסים ההתפתחותיים (או במילים אחרות, לתסכל, לשים גבול, להגיד "לא", "די"). כך ,מסכמת גוף פגומה, תגדל תמונת גוף תקינה. • תגובות לא בריאות: • התמקדות באובדן: ההורה רואה את התינוק כאוביקט חלקי, ומכאן התינוק יפתח תמונת גוף פגומה. • רחמים, תחושות אשמה, צורך לפצות את התינוק. התינוק אינו עובר את הסירוסים, נשאר במצב של תלות, ומפתח תמונת גוף של "לא יכול" ("תפקיד החולה").

דוגמא להתמקדות בחסר • תינוק בין שנה וחצי, נולד עם CP לאחר הריון מסובך של אם עם סכרת נעורים והפרעת אכילה פעילות. הופנה בשל הפסקות נשימה (מלוות בכחלון), המחריפות בעת סירוב הילד לטיפולים הפיזיותראפיים וסירוב האם לוותר על הטיפולים,. בנוסף,קיימים גם מאבקי כוח סביב האוכל. • האם מתעקשת להפעיל את היד ההמיפרטית של התינוק, ואינה רואה את תגובתו הרגשית השלילית. הרקע ההשלכתי: "אני גדלתי כילדה חריגה עם סכרת מגיל 6, הורי לא טיפלו בי מספיק, הבן שלי יקבל את כל הטיפולים"...

דוגמא לרחמים • תינוקת בת שנתיים ו- 4 חודשים, מופנית ליחידה בשל שילוב של חרדת זרים מוגזמת, ביישנות, העדר שפה, וסירוב להיגמל מהנקה. • דפוס ההורות המתגלה: "עושים עבורה הכול, כי היא "אינה יכולה", היא נולדה היפוטונית"...

התינוק הנכה במראה • המראה מראה לראשונה לילד שהוא ניראה כמו שהוא רואה אחרים.

תפקיד המטפלים כמתווכים את ה-"דיבור את הנכות" • לעיתים קרובות, המבוגרים המקיפים את הילד, מתייחסים עקב נכותו הגופנית ל"גוף" הפיזי (דהיינו,לסכמת הגוף). נותנים לו את מלוא השיקום הפיזי עם קושי או חוסר יכולת "לדבר" את הנכות ובכך פוגעים בהתפתחות החברתית אנושית של הילד,דהיינו בתמונת הגוף שלו. • לדבר את הנכות = "לדבר אמת",וזה, לנסיונה של דולטו מאפשר לתינוקות הנכים לגדול לילדים ומבוגרים בריאים.

"לדבר את הנכות"