ביטחון וטרור

1. ביטחון וטרור מדיניות הביטחון של ממשלות ישראל האם לאלה שממונים על ביטחון המדינה יש אינטרס להנציח את המצב הקיים?

2. מי מפסיד מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? הסכסוך הישראלי-פלשתינאי פוגע בכולנו: • כולנו חיים תחת פחד מתמיד מפני פיגועי טרור. • אנחנו מגויסים לשירות חובה ומילואים בצבא, במשכורת נמוכה ולעיתים קרובות בתנאים קשים ותוך סיכון חיינו. • מאות אלפי ישראלים חיים בהתנחלויות שוממות בתנאים קשים ומסוכנים. • הסכסוך גובה מאתנו עשרות מיליארדי שקלים בשנה שהיו יכולים להיות מושקעים בדברים שאנו זקוקים להם. • כלל התושבים הפלשתינאים סובלים מעוצרים, סגרים, מעצרים, בדיקות ביטחוניות וכו' עקב מאמצי הצבא למנוע פיגועי טרור, ומהטרדות ואלימות מצד מתנחלים וחיילים קיצוניים.

3. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? ההיגיון הפשוט אומר - והעובדות היבשות מוכיחות - שאם אנחנו כחברה נמצאים במצב מסוים, זה כנראה בגלל שלאנשים החזקים בחברה שבה אנחנו חיים יש אינטרס שנהיה במצב הזה – הם מרוויחים מהמצב. האם היית מוכן למות בפיגוע או בפעולה צבאית בשביל שאריסון ועופר יתעשרו עוד יותר?

4. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? בעלי החברות הישראליות(-אמריקאיות-אירופאיות) הגדולות מדיניות מניעת פיתוח עצמאי לשם מניעת תחרות ושימוש בפלשתינאים ככוח צריכה כלוא: ב-67 הפכו השטחים הפלסטיניים לחלק ממרחב השליטה של ישראל. פירוש הדבר שהגבולות הפנימיים והחיצוניים היו בשליטתה, ובעקבות זאת נוהל הסחר הפנימי לפי התנאים שהכתיבה ישראל. ב-1991 מונתה ועדה ישראלית רשמית שבראשה עמדו הכלכלן פרופ' עזרא סדן, מתאם הפעולות בשטחים דאז האלוף דן רוטשילד, היועץ הכלכלי לראש הממשלה עמוס רובין ומומחים אחרים. הועדה קבעה ש"רשויות המדינה עמדו בדרכן של יוזמות עסקיות עצמאיות בחבל עזה כל אימת שהיה בהן כדי להתחרות בשוק הישראלי עם חברות ישראליות קיימות." האלוף שלמה גזית קרא לכך "מחדלי אי-העשייה הישראלית בשטחים" ומחה על כך שמלבד זאת שישראל נמנעה מהשקעות בשטחים הפלסטיניים ומנעה השקעות של גופים אחרים לפיתוח המשק המקומי ולא השקיעה בפיתוח מפעלי מים, שירותי בריאות, חינוך וכו' – ישראל נתנה עדיפות מוחלטת לשיקול שלא להפריע לאינטרסים של סקטורים כלכליים בישראל. דוגמה נוספת שנתן היא בתחום התעשייה והמלאכה: "נקבעה המדיניות שאין לעודד משקיעים ישראלים להקים מפעלים בשטחים ואפילו לא להצטרף כשותפים למפעלים קיימים... ננקטה מדיניות המונעת תמריצים מן המשקיע הישראלי... כה חזק היה הרצון להגן על תוצרתם של מפעלים בישראל עד שניסו אפילו למנוע הקמת מפעלים, או חידוש מפעלים שהיו בבעלות ערבית מלאה, אם היתה סכנה כי אלו יתחרו בתוצרתם במוצר הישראלי".

5. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? בעלי החברות הישראליות(-אמריקאיות-אירופאיות) הגדולות הגבלות על שינוע סחורות לשם מניעת תחרות ושימוש בפלשתינאים ככוח צריכה כלוא אם הפלשתינאים מייבאים סחורות מישראל, הם לא נדרשים לשלם עבורם מכס. אולם סחורות שהפלשתינאים מייבאים (או מייצאים) ממדינות אחרות צריכים לעבור דרך נקודות הגבול, ומחויבות במיסים ובתשלומי המכס הגבוהים שישראל מטילה עליהם. כך ישראל מונעת יבוא לשטחים הפלסטינים של סחורות היכולות להתחרות בסחורות שישראלים מייצאים לשטחים, ושיעורי המכס הגבוהים שהישראלים פטורים מהם מגנים מפני אפשרות של יבוא זול יותר לשטחים. ישראל מוכרת לרשות הפלסטינית מוצרים תעשייתיים, תוצרת חקלאית ומלט. מעבר לכך, הפלסטינים תלויים בישראל בכמה תחומים חיוניים: חברות ישראליות מוכרות להם חשמל, שירותי בריאות, תקשורת בינלאומית, דלק, גז וחלק גדול מן המים, ומוצרי צריכה חיוניים כמו קמח, אורז וסוכר. הגבלות הסחר שהטילה ישראל על השטחים מחד גיסא, והמדיניות של מניעת פיתוח כלכלי מקומי מאידך גיסא, הובילו לכך שהשטחים הפלסטיניים הפכו לשוק שבוי של מוצרים ישראליים (במשך שנים רבות, עד לאינתיפאדה הראשונה, הם היו יעד לכ-10% מכלל היצוא הישראלי – שוק שני בחשיבותו רק לזה של ארה"ב) ואילו ישראל הפכה לשוק העיקרי של התוצרת הפלשתינאית (בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, כ-85% מן היצוא הפלסטיני הופנו לישראל). על מנת להבטיח כי המאזן הלא-שיוויוני יימשך גם בעתיד, ועל מנת לשמור על מעמדם המיוחס של היצרנים הישראליים, עשתה ישראל ככל יכולתה למנוע פיתוח כלכלי מקומי.

6. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? בעלי החברות הישראליות(-אמריקאיות-אירופאיות) הגדולות מניעת פיתוח עצמאי לשם שימוש בפלשתינאים ככוח עבודה זול: ב-67', כשמשה דיין הכריע בעד התרת כניסת פלסטינים לעבודה בישראל, החקלאים וקבלני הבניין הישראלים ניצלו זאת לצורך הוזלת עלויות העבודה שלהם. ישראל הציעה תעסוקה לעובדים פלסטינים כמעט אך ורק בעיסוקים נמוכי דירוג ושכר: בניין, חקלאות ותעשייה. בין 68' ל-76' כבר היו 34 לשכות תעסוקה בשטחים שוויסתו את כוח העבודה הפלסטיני הזול. עם הזמן, נוצרו מגעים בלתי אמצעיים בין עובדים פלסטיניים למעסיקים ישראליים, ללא התיווך של שירות התעסוקה הממשלתי. בשנות ה-80' הפלסטינים היוו כ-40% מכלל המועסקים בבניין בישראל. בשנות ה70' וה-80' 30% מהמועסקים הפלסטינים עבדו בישראל. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עבדו בישראל 100-110 אלף פלסטינים. הכלכלנים וינבלט ולוסקי העריכו כי בשנת 91', העובדים מהשטחים ייצרו בישראל ערך מוסף נטו (למעט הכנסותיהם מהשכר) של כ-2.3 מיליארד דולר, שהיוו כ-4% מהתמ"ג הישראלי באותה שנה. הם הסיקו מכך כי "גם המשק הישראלי תלוי במידה מסוימת ומבוקרת, מבחינה ענפית, במשק [בכוח העבודה הזול – ש.ד.] הפלסטינאי." מבקר המדינה קבע כי היחס בין השכר נטו ששולם בישראל לזה ששולם בשטחים המוחזקים הגיע במחצית הראשונה של 71' ל-1.6 ביהודה ושומרון ול-1.8 ברצועת עזה." (דוח שנתי 22, 1970/71: 526) בנק ישראל העריך ב-88' כי עובדים פלסטיניים משתכרים 35%-50% פחות מעמיתיהם הישראלים. על כך יש להוסיף כי רוב העובדים הפלסטינים לא קיבלו תוספות שונות שניתנו לישראלים, כמו תוספת ותק ובונוסים, לא נהנו באותה מידה מאפשרויות של קידום בעבודה, לא קיבלו כמעט כלל קצבאות מהביטוח הלאומי, ובאשר לפנסיה: ב-99' מסר משרד האוצר על כ-1,000 גימלאים פלסטינים בלבד למרות שבמהלך השנים עבדו בישראל מאות אלפי פלסטינים. הוכחה לחשיבותם של העובדים הפלסטינים בענפים אלה מצויה בעובדה, שעקב מדיניות הסגרים של ישראל בשנות ה-90', לחצו מעסיקיהם של הפלסטינים על הממשלה לייבא במקומם כוח עבודה זול מארצות אחרות, וכך החל עידן "העובדים הזרים". את ביסוסם של הפלשתינאים ככוח עבודה זול מבצעת המדינה בימים אלה באמצעות "תוכנית ויסקונסין" ("מהל"ב") שבמסגרתה הם נשלחים ל"שירות קהילתי" או לעבודות בחברות פרטיות בשכר נמוך בהרבה מהמינימום, או שהם מסולקים מהתוכנית בתירוצים שונים וכך התוכנית מאלצת אותם לעבוד בשכר נמוך במיוחד (כ-7-10 ש"ח בשעה) (שיר חבר, "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית", מצגת על תוכנית מהל"ב).

7. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? קבלני הבניה והסלילה הסכסוך הישראלי-פלשתינאי מספק הצדקה להרבה מאוד פרויקטים אבסורדים, שמכניסים עשרות מיליארדי דולרים לקבלני הבנייה והסלילה הגדולים. למשל, בניית ערי ההתנחלויות (מאז הסכמי אוסלו גדל המימון להתנחלויות ע"י ממשלות הימין והשמאל ב-70%); תוכנית ההתנתקות, הכוללת הרס התנחלויות, בניית בתים חדשים למתנחלים שפונו ובניית ההתנחלויות מחדש עבור הפלשתינאים; הפרויקטים של סלילת הכבישים העוקפים, שמחברים את ההתנחלויות לערי ישראל ומנתקים את הכפרים הערבים זה מזה ומהערים הגדולות, שנקבעו בהסכמים; פרויקט חומת ההפרדה.; בניית בסיסים צבאיים גדולים; ועוד.

8. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? אנשי הנדל"ן חלק גדול ממדינת ישראל הוקם על שטחים שהיו שייכים לפלשתינאים, ונלקחו בכוח באמצעות הצבא הישראלי. חוק השבות הישראלי, הקובע כי יהודי זכאי לשוב לאדמותיו על בסיס זכות היסטורית בת 2,000 שנה אך פלשתינאי לא זכאי לשוב לאדמת אבות אבותיו ולבית שבו נולד וגדל, והמשך הסכסוך הביטחוני, מאפשרים לישראלים רבים להמשיך ולחיות על אדמת אחרים, לקיים בהם את עסקיהם ולסחור באדמות הללו. בעיקר מרוויחים מכך אנשי הנדל"ן הישראלים, אנשי עסקים מקושרים והקיבוצים והמושבים שמקבלים (בהחכרה) בחינם או כמעט-בחינם שטחי אדמה, עושים בהם כרצונם ואפילו מוכרים או משכירים אותם. למשל, על פי שר הקליטה לשעבר יאיר צבן, 85% מהאדמות שהופקעו ממזרח ירושלים היו בבעלות פרטים של ערבים. בין השאר, נהוג להכריז על "שטחים ירוקים" כאמצעי ציני שמטרתו לגזול מהפלשתינאים את הזכות לבנות על אדמות שבבעלותם.

9. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? החקלאים לפי האלוף שלמה גזית, החקלאות העסיקה בתקופה שלאחר מלחמת שש הימים יותר משליש מכוח העבודה הפלשתינאי: לדבריו התכנון החקלאי בשטחים הפלשתינאים נועד ליצור מצב שבו הענף החקלאי שבשטחים לא יתחרה בענף הישראלי. כמו כן, בחמש עשרה השנים האחרונות ישראל המירה את גידול הפירות והירקות של עזה בגידול של פרחים וצמחי נוי (וזאת באמצעות הטלת צווים שונים והפקעת הקרקעות המעובדות) – שהזכות לייצא אותם נמצאת בידי קבלנים ישראלים, שמרוויחים במיוחד מעלויות העבודה הנמוכות בעזה. מים. מזה עשרות שנים מקבלים המושבים והקיבוצים בארץ מים בינם או כמעט-חינם, וזאת עקב הנגישות של ישראל למקורות מים בשטחים, על חשבון הפלשתינאים. המומחה למים אלישע קלי כתב כי המצב שבו ישראל לבדה נהנית מעיקר מקורות המים הטבעיים של השטחים צופן בחובו סכסוכי מים בין שני הצדדים ומבטיח מתיחויות פוליטיות ביניהם: מדיניות וויסות המים – ההגבלות על קידוחים חדשים ועל כמויות המים הנשאבות (למשל, בין 67' להסכמי אוסלו הורשו הפלסטינים לקדוח 25 קידוחים בלבד, בעוד מקורות ערכה מעל 60 קידוחים בהתנחלויות; ישראל ניצלה 83% מכלל הצבירה השנתית בכל שלושת האקוויפרים התת-קרקעיים בגדה המערבית, והפלסטינים – 17%) יצרה את המצב שהצריכה הביתית השנתית בשטחים הפלסטינים קטנה פי 3-4 מזו של תושבי ישראל, והישראלים מצליחים להשקות 50%-95% מן השטח החקלאי שלה הראוי להשקיה באמצעות הקצאות מים כפולות (לפחות) מההקצאות לפלסטינים, שמצליחים להשקות רק 10%-25% מן השטחים שלהם הראויים להשקיה. העיתונאי מירון בנבנישתי כתב כי "בניגוד לדפוסים רגילים של צמיחה כלכלית, המוכרים מרחבי העולם, הרי שהשטחים הפלסטיניים קטן התוצר התעשייתי, במקום לגדול – במונחי תמ"ג, הוא קטן מ-9% ב-1968 ל-6.5% ב-1980." מאז הסכמי אוסלו קוצצו ביותר מחצי מכסות המים לפלסטינים. משקיף זכויות האדם רנה פלבר, שתאר במאמריו את מדיניות המים, התפטר בטענה שאין טעם בחיבור דוחות שנזרקים ישירות לפח.

10. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? ראשי תעשיית הנשק אם יפסק המצב הביטחוני המעורער, יופחת/יפסק המימון להרבה גופים, וראשי מוסדות צבאיים ומשטרתיים, כמו גם ראשי תעשיות שמנהלות עסקים עם שירותי הביטחון (מכירת נשק, שירותי תקשורת, הסעות, בגדים, מזון וכו') יפגעו כלכלית, וחלקם יאבדו את עבודתם או את הקידום המקצועי שלהם (למשל, יתכן והצבא כבר לא יהווה מקפצה ישירה לפוליטיקה). כשיש אנשים שהמקצוע והפרנסה שלהם הם בתחום הביטחון, יש להם אינטרס שנהיה זקוקים למה שהם מוכרים. ראשי הצבא והמשטרה וראשי תעשיית הנשק מרוויחים מהמצב הביטחוני המעורער, שמהווה עבור הפוליטיקאים את ההצדקה להשקעה העצומה והחסויה של המדינה בתעשיות הנשק, הביטחון, הצבא והמשטרה. בימים אלה החלה הפרטה של תעשיית הנשק הישראלית הממשלתית לבעלי עסקים מישראל ומחו"ל. תפקידו של צה"ל הוא לאפשר את המשך השליטה הכלכלית בפלשתינאים לתועלת ראשי החברות הישראליות הגדולות, באמצעות דיכוי כל סוג של מחאה מצד התושבים הפלשתינאים והישראלים נגד מצבם – ולא רק למנוע את המחאה האלימה, כפי שמנסים להציג זאת. כמובן, שבכך מהווה צה"ל גורם שמגביר את המחאה האלימה, המתוסכלת, ומערער את ביטחונו. כמו כן, מדיניות החוץ הישראלית מצטרפת למדיניות החוץ האמריקאית בעידוד סכסוכים מזוינים ברחבי העולם (כולל השמדות עם) בכדי להגביר את מכירת הנשק.

11. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? ראשי תעשיות הנשק והנפט האמריקאיות השליטה במזרח התיכון, מקור הנפט הזול והשופע ביותר בעולם, נחוצה לארה"ב כרזרבה (של נפט) וכמנוף לשליטה בעולם, וכן בגלל העושר העצום הזורם ממנו, בעיקר לארה"ב ובריטניה. ישראל היא השוטרת העיקרית של ארה"ב במזרח התיכון. כמעט כל המענק שישראל מקבלת מארה"ב (3 מיליארד דולר) אינו כסף ביד אלא זיכוי לקניית נשק מחברות אמריקאיות. כלומר, המענק האמריקאי הוא סובסידיה מוסווית של הממשל האמריקאי לחברות הנשק האמריקאיות (שמפעילות לובי חזק בבית הלבן ובקונגרס האמריקאי). צבא ישראלי גדול נדרש בכדי לספק את ההצדקה לכמויות הנשק הגדולות שמועברות לישראל, והמשך המצב הביטחוני המעורער נדרש בכדי להצדיק את קיומו של צבא ישראלי גדול. "שליטת ארה"ב באיזור המזרח התיכון מובטחת על ידי החוסן והאוריינטציה המערבית של שתי ידידות נאמנות של ארה"ב - ישראל בים התיכון, ואיראן במפרץ הפרסי - שבלמו וריסנו את הפלגים במדינות הערביות, שלו יכלו היו מציבים איום כבד על מקורות הנפט המרכזיים של ארה"ב במפרץ הפרסי." (הנרי ג'קסון, המומחה הראשי לענייני נפט והמזרח התיכון בסנאט האמריקאי, מאי 73').

12. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? ראשי השלטון הפלשתינאי וקבלני משנה פלשתינאים נציגי הפלשתינאים (ערפאת בזמנו, אבו מאזן וכו') מהווים למעשה בובות של ממשלות ישראל, כלומר מייצגים את האינטרסים של החברות הישראליות-אמריקאיות הגדולות ושל קבלני המשנה הפלשתינאים. בתמורה הם מקבלים מימון ניכר ושמירה על מעמדם כשליטים. הסקרים מראים שהסיבה העיקרית לבחירה בחמאס היא המיאוס מהשחיתות של נציגים אלה, המקבלים כסף וכוח ממשלת ישראל בתמורה לכניעה לדרישות הישראליות-אמריקאיות. ממשלות ישראל וארה"ב לא יהיו מוכנות (ובימים אלה שלאחר נצחון החמאס הן מבטאות זאת בלי בושה) להכיר בשלטון פלשתיני שאינו כפוף לחלוטין לדרישותיהן. בשקופית הבאה מובאת כתבה מה"גלובס" שמתארת כיצד ערפאת ומקרוביו התעשרו באמצעות השקעת כספי הרשות הפלשתינאית בבחברות אמריקאיות וישראליות במקום להשתמש בהם לתועלת התושבים. לערפאת היו, בין השאר, השקעות באמצעות חברת ההשקעות "אוורגרין" שאחת מראשיה, רונית בנדורי, קיבלה את פרס ישראל, ובאמצעות קבוצת ההשקעות הגדולה בעולם, סיטיגרופ, שסגן הנשיא שלה, סטנלי פישר, מונה לנגיד בנק ישראל. ראשי השלטון הישראלי, הפלשתינאי והאמריקאי משקיעים ביחד באותן חברות.

13. תיק ההשקעות של ערפאת: היי טק ונדל"ן הפורטפוליו של ערפאת [גלובס, 22/12/04]מאות מיליוני דולרים שהיו מיועדים לפיתוח הרשות הפלסטינית גילגל יאסר ערפאת בשנות שלטונו בשטחים. בזמן שברשות סבלו ממצוקה קיומית, הושקעו הכספים בהיי-טק, בחברות תקשורת ובנדל"ן ברחבי העולם. החל מתל-אביב וכלה בווירג'יניה. לאן בדיוק זרם הכסף, מי ניהל את ההשקעות ומה היתה התשואה?בלומברג ב-35 שנותיו כמנהיג העם הפלסטיני, גייס יאסר ערפאת מיליארדי דולרים. הוא ביזבז הון עתק כדי להחזיק בשלטון, הוא שילם לטרוריסטים כדי שיבצעו פיגועים בישראל, וגם, מסתבר, השקיע בארה"ב ובמזרח התיכון. ערפאת השתמש בחברת אחזקות כדי לרכוש נכסים שונים. החל מנתח של 285 מיליון דולר בחברת הטלפון הנייד המצרית אורסקום טלקום הולדינג ובחברות-בת שלה וכלה בהשקעות של 30 מיליון דולר בנכסים פרטיים, בעיקר בארה"ב. בין ההשקעות אפשר למצוא השקעה של 3.2 show_ad() מיליון דולר בסיפלקסיטי, יצרנית תוכנת מסחר אלקטרוני מוורג'יניה, 2.1 מיליון בוולטוס (Vaultus) - יצרנית תוכנה למחשבים ניידים מניו-יורק ובוסטון, והשקעה של 1.3 מיליון דולר בסטריק הולדינגס הניו-יורקית, בעלת אולם הבאולינג באולמור ליינס בגריניץ' ווילג', מנהטן. במסמכים שפרסמה הרשות הפלסטינית במהלך השנתיים האחרונות, נחשפו השקעות בסך 799 מיליון דולר שביצע ערפאת, שמת ב-11 בנובמבר השנה, בגיל 75. המסמכים האלה מוכיחים כי המנהיג הפלסטיני לא השקיע בבניית שירותים בסיסיים בגדה המערבית וברצועת עזה. בזמנים שבהם רעבה הרשות למזומנים, הימרו מנהלי הכספים של ערפאת על נכסים - מתל-אביב ועד עמק הסיליקון, על קרנות הון סיכון, על חברות סטארט-אפ בתחומי התוכנה ועל חברות טלקומוניקציה. "ערפאת היה ידוע לשמצה בחשאיותו, והוא פיזר את הכסף לכל עבר", אומרת רייצ'ל ארנפלד, דירקטור המרכז האמריקני לדמוקרטיה הפועל מניו-יורק ומחברת הספר ``Funding Evil: How Terrorism Is Financed and How to Stop It''. "הוא לא סיפק לציבור מידע על השקעותיו עד אשר קהילת ההשקעות מחתה על השחיתות". מי ניהל את העסק. ערפאת ומנהלי הכספים שלו השקיעו בחו"ל באמצעות חברת האחזקות מרמלה 'פלסטיין קומרשל סרביסס', הנמצאת בבעלות הרשות הפלסטינית והידועה בראשי התיבות שלה PCSC. מדברים שאמרו המחוקקים הפלסטינים חנן עשראווי ועזמי שואיבי, חלש ערפאת על PCSC באמצעות יועצו הפיננסי, מוחמד ראשיד. דו"ח הבנק העולמי מ-2004, מראה כי ערפאת מינה את ראשיד ליו"ר PCSC. אחת מחברות הבת של PCSC החלה להשקיע 25 מיליון דולר בקרנות הון-סיכון ובחברות אינטרנט ב-4 באפריל 2000 - שלושה שבועות אחרי שמדד הנאסד"ק הגיע לשיאו. הקרנות איבדו מאז כשני שלישים משוויין. ערפאת ביצע את ההשקעות בחו"ל בעזרת כספי מסים ש'הסיט' ממשרד האוצר הפלסטיני, כך עולה מדו"ח שפרסמה קרן המטבע הבינלאומית (IMF) בספטמבר 2003 בנושא הכלכלה הפלסטינית. ישראל גבתה מס יבוא על מוצרים שהיו מיועדים לשטחי הרשות, ואת הכספים העבירה לרשות. בעקבות התפרצות מעשי האלימות ביהודה, שומרון וחבל עזה בספטמבר 2000, עצרה ישראל את התשלומים. לקראת סוף 2002 היתה הרשות חייבת למשרדיה ולספקיה כ-531 מיליון דולר, או 10% מהתוצר המקומי הגולמי, נכתב בדו"ח ה-IMF. "משבר פוליטי אירע במאי 2002", נכתב בדו"ח הקרן. "דיונים אינטנסיביים בקבינט, הסיעות הפוליטיות והרשות המחוקקת, בשילוב לחצים חיצוניים דירבנו את ערפאת לנקוט בפעולה מיידית לקראת רפורמות מוסדיות רחבות היקף". ב-2002 העביר ערפאת את השליטה ב-PCSC ל'ניו פלסטיין אינווסטמנט פאנד', שגייסה את סטנדרד-אנד-פורס כדי להעריך את השקעותיה. במאי 2004 פרסמה הקרן את הדו"ח השנתי הראשון שלה, שבדק את 2003 ונעשה על-ידי סניף עמאן של ארנסט אנד יאנג, מקבוצת ארנסט אנד יאנג אינטרנשיונל מניו-יורק, המספקת שירותי ראיית חשבון וביקורות ב-140 מדינות. הדו"ח הראה כי ל'פלסטיין אינווסטמנט פאנד' הפועלת מעזה היה רווח של 40.1 מיליון דולר ב-2003 על הכנסות של 85.1 מיליון דולר. הד"וח גם הראה, כי PCSC החזיקה חשבון השקעות הון סיכון בשווי 6.8 מיליון דולר בסיטיגרופ הניו-יורקי, הבנק הגדול בעולם. "לסיטיגרופ אין שום רשומות המתייחסות ליאסר ערפאת, ומעולם לא היו לנו כאלו", נאמר בהודעת דובר הבנק. מנכ"ל סיטיגרופ, צ'ארלס פרינס, סירב לענות על שאלות המתייחסות לחשבון, ואין אינדיקציה לכך שבסיטיגרופ ידעו כי ערפאת שלט ב-PCSC. כמי ששימש מאז 1969 יו"ר אש"ף, שלט ערפאת בשורה נוספת של השקעות וחשבונות בנקים, ששוויים ב-2002, על-פי הערכות המודיעין הישראלי, הסתכם ב-500 מיליון דולר. "799 מיליוני הדולרים המוחזקים כעת ב'פלסטיין אינווסטמנט פאנד' הם החלק העיקרי של הנכסים שהיו בזמנו בשליטת ערפאת", אומר שאטיה, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ביר-זית. מאיפה בא הכסף. מקור המזומנים העיקרי של PCSC היה כספי המסים של הרשות שערפאת וראשיד גבו, אולם מעולם לא העבירו לתקציב הרשות, כך עולה מדו"ח קרן המטבע. "המאמץ לשכנע ערפאת לוותר על האחזקות דמה לעקירת שיניים", אומרת עשראווי, חברה שלעבר בקבינט. ערפאת נכנע בסופו של דבר ללחצים מתורמים, כדוגמת האיחוד האירופי ושר האוצר שלו, סאלם פאיד, שתבעו ממנו, לדברי עשראווי, להעביר את ההשקעות כתנאי להמשך הסיוע. החלק הארי של ההשקעות הגדולות שהוחזקו על-ידי 'פלסטיין אינווסטמנט פאנד' נעשו בתחומי הרשות, כמו בעלות מלאה בשווי של 54 מיליון דולר על חברת סמנט, שערפאת ניהל כמונופול מקומי עד 1996, נתח של 71 מיליון דולר במיזם המשותף של הרשות עם BG גרופ הבריטית, יצרנית הגז השלישית בגודלה בבריטניה - מיזם חיפושי גז בחופי עזה, ונתח של 35% ב'פלסטיין סלולר קומיוניקיישן', חברת שירות הטלפון הנייד היחידה הפועלת ברשות, ששוויה נאמד ב-36.9 מיליון דולר. באמצעות PCSC השקיע ערפאת גם ברחבי העולם. הקרן החזיקה נתח של 25% באורסקום טלקום אלג'יריה, בשווי של 185 מיליון דולר, ובנתח של 22% אורסקום אלקום טוניס, בשווי של 75 מיליון דולר, כך עולה מהדו"ח השנתי שלה והערכת נכסיה. החברות ניהלו רשתות באלג'יריה ובתוניסיה עבור 'אורסקום טלקום הולדינג', חברת הטלפון הנייד הגדולה במזרח התיכון. מניית החברה זינקה פי 32 בשנתיים והגיעה אמש (ג') בבורסת קהיר ואלכסנדריה ל-250 לירות מצריות (לעומת 7.7 לירות ב-19 בדצמבר 2002). תעודות הפיקדון הגלובליות של אורסקום טלקום, השוות למחצית המניה, עלו מ-79 סנט ל-20.08 דולר במסחר בבורסת לונדון במשך אותה התקופה. 'פלסטיין אינווסטמנט פאנד' מחזיקה בנתח של 10% ממניות החברה המצרית, כך עולה מחישוב מספר המניות שהוחזקו בידה בעת הערכות ה-S&P (10 מיליון מניות מצריות ו-2 מיליון תעודות פיקדון) ומדו"חות הרווח של אורסקום במחצית הראשונה של 2004. על-פי חישובי ה-S&P היה הנתח שווה ב-1 בינואר, 2003 כ-25 מיליון דולר; שוויו היום נאמד ב-394 מיליון דולר, בהתבסס על מחיר המניה. מבודדים מהשקעות אחרות. בארה"ב, הקימו מנהלי הכספים של ערפאת חברות אחזקות בדלוור לצורך ביצוע השקעות של PCSC, אומר זייד מאסרי, אמריקני ממוצא פלסטיני המשמש כשותף ניהולי בסילברהייז פרטנרס. סילברהייז מווירג'יניה מנהלת כספים בשווי לא ידוע עבור משפחות עשירות, אומר מסרי, קרוב רחוק לשניים משבעת הדירקטורים במועצת המנהלים של 'פלסטיין אינווסטמנט פאנד'. כדי להשקיע בסטרייק הולדינג, בעלת אולמות באולינג בגריניץ' וילג', במיאמי ובלונג-איילנד, מספר מסרי כי הקים קרן השקעות בשם יוניקס. יוניקס, שנמצאת בבעלות מלאה של PCSC, נרשמה כתאגיד ב-1 ביוני, 2002 בדלוור. האחזקה היחידה שלה היא נתח של 1.3 מיליון דולר בסטרייק הולדינג. "הם רצו השקעה נפרדת, אז יצרנו עבורם שותפות בבעלותם", אומר מסרי. "רצינו לבודד אותה מהשקעות אחרות הנמצאות בידי PCSC". מסרי ניהל עבור PCSC גם את חברת צ'לסדוני (Chalcedony), שלה הוקצו 25 מיליון דולר לצורך השקעות. אלא שההשקעות הללו נעשו החל מה-4 באפריל, 2000, בדיוק בעיתוי שבו קרסה בועת האינטרנט, כך עולה מדו"חות שווי שפירסמה 'פלסטיין אינווסטמנט פאנד'. צ'לסדוני השקיעה 9.9 מיליון דולר, שהתכווצו עד ה-1 בינואר 2003 ל-3.9 מיליון דולר, כך עולה מהדו"ח. לדברי מסרי, הגיעה אליו PCSC על סמך שמועות, וביקשה את עזרתו בהשקעות בסביבות 2000. "הם הגיעו דרך משיהו שהמליץ עלינו, וכך החלו היחסים בינינו", הוא מספר. "ניהלנו כספים למשפחות, לעצמנו ולמוסדות קטנים". מסרי אומר כי הקשרים העיקריים שלו עם הרשות היו באמצעות מנהלי PCSC שנועצו בו בענייני השקעות. הוא אומר כי פגש את יועץ ערפאת, ראשיד, יו"ר PCSC, רק מעת לעת. כאשר נטלה לידיה 'פלסטיין אינווסטמנט פאנד' את הניהול, הצטמק תפקידו של מסרי, הוא אומר.חברות ש-PCSC השקיעה בהן, ידעו היטב מיהו הגורם המשקיע, הוא מדגיש. "כאשר אנחנו משקיעים, אנשים רוצים לדעת מהיכן מגיע הכסף. אנחנו מרגישים 100% עם מקור הכסף". מגעים עם תל-אביב. אחד מהקשרים הראשונים של ממשל ערפאת עם עולם ההשקעות הפרטיות נרשם ב-1998, כאשר קרן ההון-סיכון אוורגרין מתל-אביב, המנהלת 610 מיליון דולר, ארגנה קרן השקעות בתחומי הרשות. היה זה פרס שהוביל את המאמץ לגייס 65 מיליון דולר ל-Peace Technology Fund, אומרת תרצה פלורנטין, ששימשה כמנהלת כללית של הקרן. "זה היה כסף שגויס ממשקיעים בינלאומיים, ישראלים ופלסטינים, כדי להשקיע בתחומי הרשות". הקרן נוהלה על-ידי אוורגרין, וביצעה את השקעותיה בשנים 1998 עד 2002, עם פרוץ מעשי האלימות. הקרן השקיעה בחברת הטלפון המקומית פלסטיין קומיוניקיישנס, המוכרת בשם 'פלטל', וב'פלסטיין דבלופמנט אנד אינווסטמנט', המוכרת כ'פדיקו', והמשקיעה בנכסי נדל"ן ובחברות פלסטיניות, מספרת פלורנטין. בין המשקיעים היו הרשות הפלסטינית, בנק לאומי לישראל, ו'אינטרנשיונל פייננס קורפ' - חברה בקבוצת הבנק העולמי המעניקה כספים לפרויקטים של המגזר הפרטי במדינות מתפתחות, היא אומרת. "הרעיון היה שהפיתוח והצמיחה בסקטור הפרטי יקדמו את השלום", אומרת פלורנטין. בינתיים "זה בהקפאה". במקביל למהלכי ההשקעה של אוורגרין בשטחי הרשות במסגרת קרן השלום, היא גם סייעה ל-PCSC לאתר מקומות ברחבי העולם להשקיע בהם את כספיה, כך עולה ממסמכי 'פלסטיין אינווסטמנט פאנד'. בנובמבר 1999 הקימה אוורגרין את Evergreen Partners U.S. Direct Fund III LP, שנרשמה כתאגיד באיי קיימאן, ואשר במסגרתה התחייבה PCSC להשקעות של 8 מיליון דולר בישראל, בארה"ב ובבריטניה. השותפות היא אחת משלוש אשר ביחד יוצרות את Evergreen Partners Direct Fund III, עם התחייבויות כוללות של 170.5 מיליון דולר נכון לסוף 2002, כך עולה מהערכות השווי של PCSC שנעשו על-ידי S&P. הנתח של PCSC נאמד ב-4.7% מהשווי הכולל של הקרן ויש לו שווי שוק של 2.3 מיליון דולר, בשל נזילות חלק מהאחזקות, עולה מהערכות ה-S&P. הקרן מחזיקה בנתח באקטונה טכנולוגי'ס מקליפורניה, יצרנית תוכנות שסיסקו סיסטמס, יצרנית ציוד הרשתות הגדולה בעולם, רכשה באוגוסט ב-82 מיליון דולר. הקרן הרוויחה פי 3.7 על השקעתה, שכן על השקעתה המקורית באקטונה בשווי 6 מיליון דולר, שולמו לה 22 מיליון דולר. 'פלסטיין אינווסטמנט פאנד' מחזיקה עכשיו בנתח של PCSC בקרן של אוורגרין. מאתר האינטרנט של אוורגרין עולה, כי כפי שתכננו מנהליה, וכתוצאה מהבשלה של חברות, מצויה קרן אוורגרין בעיצומו של תהליך מכירת נכסים, באמצעות הנפקת ציבורית ראשונה של מניות או באמצעות מכירות פרטיות. מאתר אוורגרין עולה עוד, כי בין המשקיעים הנוספים בקרן ובשתי קרנות מוקדמות יותר של אוורגרין אפשר למצוא את 'בנק אוף אמריקה' מצפון קרוליינה, הבנק השלישי בגודלו בארה"ב ואת קרן הפנסיה של מורי אילינוי. רקורד מעורב. מאז החלה 'פלסטיין אינוווסטמנט פאנד' לפעול ב-1 בינואר, 2003, היא גייסה שישה מנהלי כספים מקומיים לצורך פיקוח על נכסיה, כך עולה מהדו"ח השנתי שלה. רווחי הקרן מופנים לתקציב הרשות הפלסטינית, והגישה לשני חשבונות הבנק של הקרן דורשת אישור של שני דירקטורים ומנהל כללי. "החלטנו שכל הנכסים חייבים להיות בפיקוח, בכפוף לקרן ההשקעות", אומר עזמי שואבי, יו"ר הוועדה הכלכלית בבית המחוקקים הפלסטיני. שועבי גר ברמלה, הוא חבר בית המחוקקים מ-1996 ועומד בראש הסניף הפלסטיני של טרנספרנסי אינטרנשיונל, קבוצה הלוחמת בשחיתות ובסיסה בברלין. "אנחנו לא רוצים להעביר לכל אחד את הכוח להשקיע ואת ההחלטה היכן להשקיע". ל'פלסטיין אינווסטמנט פאנד' יש מועצת מנהלים שבה שבעה חברים, ופאיד שר האוצר הפלסטיני משמש כיו"ר שלה. ראשיד, מי שהיה היועץ הכלכלי של ערפאת, הוא מנכ"ל הקרן ומנהלה הכללי. בשנתיים האחרונות, פאיד, ראשיד ואנשי הצוות שלהם שוקלים ובוחנים אלו נכסים עליהם למכור כדי לשמור על הייעוד המקורי של הקרן, כלומר, פיתוח הכלכלה הפלסטינית במסגרת תהליך דמוקרטי. אחת מההשקעות שלא בהכרח עומדת ביעדיה המקוריים של הקרן היא ההשקעה באולם הבאולינג. לבאולמור ליינס יש עסקים עם וול סטריט, ועל-פי האתר שלה היא מקיימת קשרים עם מורגן סטנלי, ליהמן בראדרס, קרדיט סוויס פירסט בוסטון, ג'יי.פי. מורגן צ'ייס, בר סטרנס וסלומון סמית' בארני מקבוצת סיטיגרופ. היא גם מקיימת מסיבות בר-מצווה ומציעה קייטרינג כשר. על-פי מסרי, אין שום בעיה של הרמוניה וחוסר תאימות בהשקעה באולם הבאולינג. "בסופו של יום, כולנו עושים עסקים ביחד", הוא אומר. "זה רק עסקים". כפי שמראות רשומות ההשקעות של ערפאת, ההשקעות הללו לא תמיד הניבו רווחים. למנהיג הפלסטיני היה רקורד השקעות מעורב בדיוק כפי שהיה רקורד פעילות השלום שלו.

14. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? ראשי המפלגות שבשלטון ישראל כיצד גונבות המפלגות שבשלטון את הכספים שהיו אמורים להיות מושקעים בפלסטינים? מקבלי ההחלטות משרתים את האינטרסים של מממניהם ומקורביהם – בעלי החברות הגדולות. כמו כן, העיסוק של הציבור והתקשורת במצב הביטחוני המעורער מאפשר לפוליטיקאים להתחמק מאחריותם כלפי התושבים בכל התחומים. מעבר לכך, ישנם רווחים נוספים לראשי המדינה, ישירים יותר - שליטה בתקציבים גדולים יותר, כספים שנגבים מהפלשתינאים:

15. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? ראשי המפלגות שבשלטון ישראל כיצד גונבות המפלגות שבשלטון את הכספים שהיו אמורים להיות מושקעים בפלסטינים? מכס, מע"מ ובלו דלק: רשויות המכס הישראליות גובות את דמי המכס והמע"מ על הסחורות המיובאות מחו"ל לשטחים (ואת המע"מ גם על סחורות ישראליות המיועדות לשטחים הפלסטינים). סטנלי פישר, סגן נשיא קרן המטבע הבינלאומית לשעבר, העריך ב-94' כי מדובר בסכום שאם יועבר לידי הרשות הפלסטינית הוא יוכל לשמש נקודת התחלה טובה לתקציב פלסטיני. לדעת הכלכלנים ארנון, לוסקי, ספיבק ווינבלט, מדובר בסכומים, שאילו הועברו לפלסטינים היה בהם כדי לאפשר להם השקעה ציבורית ברמה קרובה יותר לזו המקובלת בשאר ארצות, ובאופן שכזה הם היו יכולים לשמש להגדלת מקומות התעסוקה בשטחים עצמם. ב-94' נחתם פרוטוקול פריז שהנהיג הסדרים סבירים מעט יותר לחלוקת המיסים, ולפי נתוני משרד האוצר בארבע השנים שלאחר מכן העבירה ישראל לרשות הפלסטינית 5.7 מיליארד ₪, שהם (לפי הבנק העולמי) רק חלק מן הכסף שהיה אמור להגיע לידי הרשות עקב גבייה של מיסי יבוא, מע"מ ובלו דלק מפלסטינים בארבע השנים האלה. הבנק העולמי העריך את ערך מיסי היבוא שישראל היתה אמורה להעביר לרשות הפלסטינית בכ-8% מהתמ"ג הפלסטיני. לדברי הכלכלן הפלסטיני ח'דר, הסכום שהועבר לרשות הפלסטינית ב-96' היווה כ-60% מכלל הכנסותיה, למעט הסיוע הבינלאומי. השליטה הישראלית בכספים אלה שימשה להפעלת לחצים פוליטיים, ומידי פעם מחליטה ממשלת ישראל, בניגוד לאמור בהסכמים, לא להעביר את הסכומים שגבתה עבור הפלסטינים.

16. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? ראשי המפלגות שבשלטון כיצד גונבות המפלגות שבשלטון את הכספים שהיו אמורים להיות מושקעים בפלסטינים? מס גבוה על המשכורות של פלשתינאים: לאחרונה החליטה הכנסת להתחיל לאכוף את חוק שכר מינימום על משכורת הפלשתינאים – בכדי להתחיל בגביית מס מיוחד על משכורות העובדים הפלשתינאים, בסך ההפרש בין משכורתם למשכורת הממוצעת ברשות הפלשתינאית, שהיא נמוכה במיוחד. בכך הופכים הפלשתינאים למשלמי המס הגבוה במדינה: פלשתינאי שישתכר שכר מינימום, למשל - ינוכה ממשכורתו כ-70% מס. (שיר חבר, "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית", מצגת על תוכנית מהל"ב).

17. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? ראשי המפלגות שבשלטון כיצד גונבות המפלגות שבשלטון את הכספים שהיו אמורים להיות מושקעים בפלסטינים? דמי הסתדרות: מאז 1970 מחויבים המעסיקים להוריד לעובדים הפלסטינים 1% ממשכורתם עבור "דמי ארגון מקצועי" להסתדרות. דוח של שירות התעסוקה עבור השנים 79/80-91 מעלה כי במהלך השנים הללו ניכה מדור התשלומים כ-107 מיליון דולר. כידוע, ההסתדרות לא סיפקה לעובדים הפלסטינים הגנה מקצועית.

18. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? ראשי המפלגות שבשלטון כיצד גונבות המפלגות שבשלטון את הכספים שהיו אמורים להיות מושקעים בפלסטינים? דמי ביטוח לאומי: העובדים הפלסטינים שילמו דמי ביטוח לאומי (7%-18% משכרם, תלוי בשנה), אך הוענקו להם רק חלק קטן מהזכויות המוקנות לעובדים ישראלים – שאר הכסף נותר בידי המדינה. העובדים הפלסטינים היו זכאים רק לביטוח תאונות עבודה, ומאוחר יותר נוספו לכך גם ביטוח מפני פשיטת רגל וביטוח אמהות. אך לא היו זכאים למרבית הקצבאות הנהוגות: קיצבת ילדי עובדים, קיצבת זקנה ושאירים, דמי אבטלה, קצבת נכות וכו'. (מבקר המדינה, דוח שנתי 22, 1970/71: 528). הכלכלנים האמריקאים סטנלי פישר ותומס שלינג העריכו כי ההפרש בין דמי ביטוח לאומי שעובדים פלסטינים שילמו לבין הזכויות שהם קיבלו, בין 68' ל-93', עמד על כ-250 מיליון דולר (ללא ריבית).

19. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? ראשי המפלגות שבשלטון כיצד גונבות המפלגות שבשלטון את הכספים שהיו אמורים להיות מושקעים בפלסטינים? כסף מעוקל: בקופת האוצר הישראלי הצטברו כמיליארד ₪ - שבתי המשפט הישראלים עיקלו מתוך הכספים שישראל היתה אמורה להעביר לרשות הפלסיטינית. צווי העיקול הפסקו נגד הרשות במסגרת תביעות נזיקין שמגישים אזרחים ואנשי עסקים ישראלים נגד הרשות הפלסטינית. סכום זה שווה כמעט מחצית מהגירעון המצטבר של הרשות הפלסטינית ב-2004.

20. מי מרוויח מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי? ראשי המפלגות שבשלטון כיצד גונבות המפלגות שבשלטון את הכספים שהיו אמורים להיות מושקעים בפלסטינים? היטלים שונים: בשנות ה-70' גבה מדור התשלומים מן העובדים הפלסטינים תשלומים כמו "קרן השוואה למילואים" ו"היטל התגוננות". גם כספים אלה שניגבו מהפלסטינים לא שימשו את הפלסטינים. "היטל ההתגוננות", למשל, שימש למימון מסיכות האב"כ שחולקו לישראלים בזמן מלחמת המפרץ. לפי דוח מבקר המדינה הכספים שנוכו מהעובדים הפלשתינאים הועברו על-ידי מדור התשלומים של שירות התעסוקה ל"קרן מיוחדת שתיועד לפיתוח סוציאלי של השטחים", אך כספי הקרן הזאת שימשו מטרות אחרות, כמו כיסוי הוצאות של מדור התשלומים של שירות התעסוקה במשדד העבודה ולמתן הלוואות למינהל האזרחי (מבקר המדינה, דוח שנתי 22, 1971/2, 526-529) .

21. מדיניות ערעור המצב הביטחוני של הממשלות - סיכום כולנו רוצים שהסכסוך יסתיים. היינו מעדיפים, שאנחנו וילדינו לא נצטרך לבזבז שנים שלמות מחיינו בצבא, שנוכל ללכת ברחוב ולנסוע באוטובוסים בלי לחשוש מפיגוע, שתשומת הלב והכסף שמושקעים במצב הביטחוני יושקעו באיכות חיינו, בחינוך, בריאות וכו'. בין אם דעתך היא שצריך לחסל ביריות (או להעביר בכוח במשאיות לירדן) את שלוש וחצי מיליון הפלשתינאים, או שדעתך היא שעלינו להגיע להסכם מדיני שמתחשב בצרכי שני העמים - כולנו בדעה שהמצב כפי שהוא לא טוב, שצריך להפסיק את הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. כולנו? לא, לא כולנו. סיום הסכסוך הוא גם סיום השליטה של הכלכלה הישראלית (הפעילות המתועלת לטובת החברות הישראליות הגדולות) בשטחים ובחברה הפלשתינאית. סיום הסכסוך משמעו איבוד של קהל צרכני כלוא גדול מאוד לכל המוצרים והשירותים שהחברות הישראליות הגדולות מוכרות, איבוד של כוח עבודה זול, היווצרות מתחרים עסקיים בשטחים, איבוד של שליטה במקורות מים ובאדמות (נכסי נדל"ן), איבוד הכנסות מסחר בנשק ואיבוד שליטה בכספי המיסים של הפלשתינאים (המכס, המע"מ, הביטוח הלאומי, דמי הסתדרות והטלות מס אחרות). כל ההסכמים שנחתמו עד היום בין הישראלים והפלשתינאים קבעו כי ישראל תשלוט בכל חלק של השטחים שתמצא לנכון, כולל שטחים ומשאבים חיוניים, שישראל תשלוט במקורות המים, שלישראל תהיה המילה האחרונה בכל הנוגע להחלטות של השופטים והמחוקקים הפלשתינאים, ותשלוט בגבולות הפלשתינאים ובכלכלה הפלשתינאית. אוטופיה לאדונים. הפסקת הסכסוך היא האינטרס של הציבור הרחב, אבל היא לא האינטרס של אלה שמקבלים את ההחלטות, ששולטים בקופה הציבורית, היא לא האינטרס של בעלי החברות הגדולות, אלה שמממנים את מערכות הבחירות של מקבלי ההחלטות. הפעילות המכוונת ליצירת יחסי תלות-ניצול בין האוכלוסייה הפלשתינאית לבין החברות הישראליות הגדולות, תוך ניצול המתנחלים והחיילים ככוח עבודה זול, איננה תוצאה של ניגוד אינטרסים בין הישראלים והפלסטינים ואינה אינטרס או רצון של הציבור הרחב, בין אם שמאל ובין אם מימין, היא איננה קשורה לעמדות פוליטיות, לאומניות, הגנה, דת או תמיכה בצד כזה או אחר - אלא רק את הרצון והאינטרסים הכלכליים הצרים של האלפיון העליון בישראל, ראשי החברות הגדולות - והיא זו אשר מייצרת את העוני, התסכול והשנאה אשר מערערים את ביטחוננו באמצעות פיגועים. פיגועי הטרור האכזריים הם תוצאה של חנק כלכלי עקב יחסי תלות נצלניים בין החברות הישראליות הגדולות לתושבים הפלשתינאים. המצב הזה הוא לא מיוחד. יחסי התלות הנצלניים הללו בין חברות גדולות לתושבים עניים יוצרים מחאות, לגיטימיות ופחות לגיטימיות, בכל רחבי העולם, לאורך כל ההיסטוריה ובמיוחד בימים אלה. הפוליטיקאים ובעלי החברות הגדולות לא יוותרו לעולם מרצונם החופשי על השליטה הכלכלית בשטחים, על המשך הניצול שלנו ושל הפלשתינאים. הסכסוך הישראלי-פלשתינאי אינו עניין של השקפה מדינית - הוא פרשת שחיתות. הפוליטיקאים משמאל ומימין ופטרוניהם דופקים קופה - ואת כולנו.

22. מדיניות המדינה בנושא הביטחון, כמו בנושאים אחרים, היא מדיניות שטובה למקורבי השלטון ולא מדיניות שטובה לציבור. זוהי מדיניות שמגבירה את הפיגועים, את הפחד, ואת העוני של התושבים הישראלים והפלשתינאים. זו מדיניות שנותנת לאלה שיש להם אינטרס כלכלי בהמשך הפגיעה בציבור (במקרה הזה ערעור המצב הביטחוני והכלכלי של כולנו) את הכוח לקבוע את המדיניות.

23. אלה שאנחנו סומכים עליהם שיפעלו בשבילנו ממומנים ונשלטים בידי בעלי אינטרסים המנוגדים לשלנו. לפעילות בנושא שינוי מדיניות הביטחון של מדינת ישראל (וגם בנושאים אחרים): "תנועת חיים" – קבוצת פעילות למען זכויות אדם, מעורבות חברתית, דמוקרטיה, מלחמה בעוני, צדק חברתי, בריאות הציבור וקירוב לבבות. טלפקס: 03-5347515 נייד: 052-8573190 דוא"ל: meshanim@walla.com www.meshanim.com למצגות נוספות למצגות נוספות

24. מקורות עיקריים: "מחיר היוהרה", פרופ' שלמה סבירסקי, "מרכז אדוה" "אוטופיה לאדונים", פרופ' נועם חומסקי כתבות ומאמרים שונים בעיתונות הישראלית