100 likes | 264 Views
איש תן לי יד. לאה מילר נולדה בעיירה זדוצקוולה ליד לודז' , פולין, ולפי דבריה: "חוויתי את המלחמה מהיום הראשון שלה". משפחתה, משפחת גד, הייתה מסורתית, שומרת שבתות וחגים ואמידה במיוחד. אביה, מרדכי, היה סוחר ופעיל בקהילה היהודית. שם אמה היה רבקה.
E N D
לאה מילר נולדה בעיירה זדוצקוולה ליד לודז' , פולין, ולפי דבריה: "חוויתי את המלחמה מהיום הראשון שלה". • משפחתה, משפחת גד, הייתה מסורתית, שומרת שבתות וחגים ואמידה במיוחד. • אביה, מרדכי, היה סוחר ופעיל בקהילה היהודית. • שם אמה היה רבקה. • בעיירה הפולנית היו יהודים, גרמנים ופולנים. היו בה שני בתי-ספר, בשניהם למדו פולנים ויהודים. • בין הדתיים לחילוניים היו יחסים טובים, אך הפולנים הפגינו אנטישמיות גדולה כלפי היהודים. • "לא התקרבתי ולא שיחקתי עם הפולנים, רק עם חברי היהודים" אומרת לאה. • החוויה הכי גדולה הייתה הקיץ, בו המשפחות האמידות היו יוצאים לחופשה מחוץ לעיר. "משחק" פופולארי היה להתחבא ולברוח משומר היער, כדי שלא יראה אותם קוטפים פירות יער... • תנועות הנוער המקומיות היו "הדרור, הבונים" וכמובן "הצופים". • תמונה שנחרטה בזיכרונה: השולחן ערוך לשבת. סיפורה של לאה מילר
תחילת המלחמה והחיים בגטו ב-1 בספטמבר 1939 כאשר לאה הייתה בדרך לבית הספר, היא שמעה קולות פיצוצים חזקים. הגרמנים הפציצו את זדוצקוולה. היא מיד ברחה לחפש את הוריה. לאחר שהיא מצאה אותם הם החליטו לברוח מהעיר יחד עם עוד אנשים. הם ברחו בשדות במשך יום שלם, אך כשכבר הגיעו לעיר אחרת הם נצטוו על ידי הגרמנים לשוב לזדוצקוולה. לאה: "נשלחנו לגטו בזדוצקוולה, שהיה בסך הכול כמה בניינים מחוברים. הצפיפות הייתה נוראה ואוכל כמעט ולא היה. "עם זאת," אומרת לאה, "המשכתי להיאבק על חיי. עשיתי עבודות שונות כדי לזכות בתוספות אוכל לי ולאחותי, ולא נשברתי נפשית." "למרות שהחיים היו קשים, הצלחנו לשרוד כמעט 3 שנים בזדוצקוולה. באוגוסט -1942 חוסל הגטו, ואני נשארתי עם אחותי בטרנספורט לגטו לודז'". על פי לאה, בגטו לודז' היה הרבה יותר קשה. בגטו היה גם אדם בשם רומקובסקי שהיה מנהל בית-יתומים לפני המלחמה ובגטו הוא פיקד על המיליציה (משטרה) היהודית. "לקראת תחילת 1944 היה טרנספורט לבירקנאו, ולפניו העבירו אותנו למגרש גדול ובו אוכל, שנועד למשוך אליו אנשים. ידענו, שמה שלא יקרה לנו, זה לא יהיה טוב."
ההצלה והמשך המלחמה "אבל אז, בן דודי שהיה חייל המיליציה היהודית, אמר לי שהוא יכול להחביא אותי ואת אחותי. הוא הראה לנו בניין ענק בקרבת מקום, והעלה אותנו לעליית הגג. הוא הבטיח שיביא לנו אוכל, ואמר שאם נשמע אותו שורק, סימן שהוא מגיע. אכן חיינו ככה 3 ימים, עד שהשילוח לבירקנאו נגמר, ובן דודי פתח את המחסה ושלח אותנו בחזרה לגטו. חיינו שם במשך עוד כמה חודשים, במהלכם עבדתי יותר ופיתחתי סיבולת." לצערם של האחיות, הם הפסיקו לראות את בן דודם שהיה "המלאך השומר" שלהם בשלב מסוים, והדבר הזה מנע מהם להישאר בגטו כשהיה עוד שילוח לבירקנאו. "במהלך הסלקציה בבירקנאו אני ואחותי הוכחנו שאנחנו כשירות לעבודה בצורה בלתי רגילה, ולכן נשלחנו למפעל תחמושת בעיר פרייברג בגרמניה. התנאים שם היו הרבה יותר טובים, כי הגרמנים לא רצו שמישהו יבחין במה שהם עשו ליהודים במחנות. המנהל היה אזרח ולא חייל, ולכן הוא היה נחמד מאוד ועזר לי רבות עם העבודה ואפילו העניק לי את תואר העובדת המצטיינת. כשבעלות הברית החלו להפציץ את העיר, הועברנו למקלטים. היינו שם יום וחצי ואז יצאנו החוצה. הגרמנים העבירו אותנו לבסיס צבאי לשעבר, שהיה ריק ואפל לגמרי. לאף אחד לא היה מושג מה קורה ומה יהיה בעתיד. פחד גדול שרר בתוכנו. אז עלינו על רכבת, שבדיעבד הייתה אמורה להגיע למחנה מאוטהאוזן. אבל משום מה, הרכבת כל הזמן נסעה הלוך וחזור על המסילה מבלי להגיע ליעדה, ולאחר שלושה ימים גילינו את הסיבה:"
השחרור "הרכבת לא הגיעה ליעדה כי הרוסים תקפו באזור. ולאחר שלושה ימים סוף-סוף ראינו את המראה שייחלנו לו: הגרמנים הניחו את נשקם ונכנעו לרוסים מצד אחד ולבעלות הברית המערביות מצד שני. לאחר שבמשך 6 שנים לא ידענו אפילו מה התאריך, ניצלנו, ב-5 במאי 1945. לא ידענו אם לבכות או לצחוק, כי לא ידענו מה יהיה בהמשך. הועברנו למחנה צבאי אמריקאי, ובפעם הראשונה במשך הרבה זמן ראינו ממש אוכל. חלקנו לא האמינו שהם יכולים לאכול אוכל אמיתי, ובן דודי שבעבר הציל אותי מהמשלוח לבירקנאו נפטר, כי קיבתו הייתה קטנה מדי בשביל האוכל". לאחר שבועיים בהם הם היו במחנה אמריקאי, הגיעו חיילי הבריגדה היהודית הבריטית. "כבר לפני זה היו לנו שלוש אפשרויות: לחזור לפולין, להגר לאמריקה או, כפי שחיילי הבריגדה הציעו, לעלות לישראל. אחותי ידעה שבפלסטינה חם מאוד ויש סכסוכים, ולכן רצתה לחזור לפולין, אבל אני שכנעתי אותה ללכת איתי לישראל. חיילי הבריגדה הוציאו אותנו מהמחנה באופן לא רשמי, והעבירו אותנו לאיטליה, לער מודנה, לבית ענק בו היו פליטים מאירופה. שם פגשנו בן דוד אחר שלי, שלחם בבריגדה. הוא זיהה אותי ואת אחותי ולקח אותנו לרומא. הוא טיפל בנו וקנה לנו מזון ובגדים חדשים." "אחי, ביחד עם אנשים מהג'וינט (ארגון יהודי עולמי) הציעו להביאנו לישראל. לאחר כמעט חודש הועלנו על ספינת ההעפלה "חנה סנש". גם שם, כמו בגטו, היה צופף ומרעיב. התכוונו להגיע לישראל בחג המולד, כשהבריטים יהיו שיכורים מדי כדי למנוע מאיתנו להיכנס לישראל, אך הגענו יום אחד לפני, ונאלצנו לשוט הלוך וחזור לאורך חופי נהריה. בסוף הבריטים תפסו אותנו, והורו לנו לחזור, אך למזלנו אנשי ההגנה הצילו אותנו, והושיטו חבלים מיוחדים למי שלא יכול לשחות לחוף (אני, למשל). בסופו של דבר נמלטנו מהבריטים והגענו לכפר אנשה ומאוחר יותר ליגור. כשאנשי הסוכנות הגיעו הם שאלו אותי ואת אחותי לאן אנחנו רוצות לעבור בארץ, ובחרנו בקיבוץ חולתה המתפתח, ושם אנחנו עד היום…"
מסקנה לסיכום, החלטתי שאול את לאה כמה שאלות מסכמות. "איך הרגשת אחרי המלחמה?" "בארץ לא היה לי מושג על שום דבר, ופשוט לא האמנתי איך הצלחתי להתגבר על הזוועות באירופה. הרגשתי גם מבוכה, בגלל הידיעה שהובלנו כצאן לטבח." "האם את מרגישה שהילדה שהייתה בשואה עדיין חיה בתוכך?" "אני אף פעם לא השתחררתי. אני של המלחמה עדיין נמצאת שם, והיא 'רודפת אותי'. לאה מסיימת את המפגש עם עוד סיפור קטן: "הרבה שנים אחרי המלחמה קיבלתי מהמדינה מדליה על 'הלחימה שלי בגרמנים במלחמת העולם השנייה'. זה ממש לא נכון. אני לא לחמתי ממש בגרמנים, אבל כן ניסיתי לשרוד, עמדתי על שלי, ופיתחתי סיבולת. ובאמת להילחם ולשרוד, אלו הדברים הכי חשובים שאדם יכול לעשות. זה המוטו שלי לחיים.