Download
1 / 38
380 likes | 582 Views
יוון והטרגדיה. תפיסת העולם ביוון העתיקה. האדם תפיסת העולם היוונית הייתה כי האדם הוא במרכז העולם. האדם הוא קנה המידה של הכל. הגורל.
E N D
תפיסת העולם ביוון העתיקה האדם תפיסת העולם היוונית הייתה כי האדם הוא במרכז העולם. האדם הוא קנה המידה של הכל.
יחד עם זאת, הגורל נשלט ע"י האלים. לכל אדם יש את הגורל שלו, חוט הגורל נשזר ע"י אלות הגורל. גורל האדם מושפע ממעשיו אל מול האלים – מנחות, זבחים וכו' וגם ממעשיו בין בני האדם – קללות וכדומה. הסתירה בין שני העקרונות האלו הייתה חלק מהתפיסה הדתית. "התקשורת" עם הגורל הייתה באמצעות הנביאה – הפיתיה במקדש אפולו - שהיה האל האחראי על הנבואה ובאמצעות נביאים מקומיים, על פי רוב עיוורים שהיו מנחשים את רצון האלים בעזרת הציפורים.
האלים וייצוג האלים • האלים ביוון העתיקה היו "פתפולותיאים" – אלים בדמות אדם. כל אל היה אחראי על תחום מסויים. בין האלים היו יריבויות וקשרי משפחה. לכל פוליס היה את האל/ה הפטרונים שלה, כגון אתנה לאתונה. אתנה
דיוניסוס היה אל היין, היצרים, השגעון, הרועים והתיאטרון. חגיגות התיאטרון היו מוקדשות לדיוניסוס. פסלו היה מונח בתיאטרון ולפני ההצגות, כהן דיוניסוס היה זובח לאל במקדש שהיה בתיאטרון.
הדיוניסוסאולאוטראוס הזירה המרכזית של ההצגות באתונה הייתה "הדיוניסיה" – פסטיבל תיאטרון בן 3 ימים שהיה נערך בתיאטרון על שם האל ה"דיוניסוס אולאוטראוס" באקרופוליס. התיאטרון הכיל כ 17 אלף מושבים (בלי הגברה!)
הפוליס ביוון העתיקה והקשרה לתיאטרון שלטון אזרחי מושלם: מימון והפקת התיאטרון: אספת האזרחים הייתה בוחרת כל שנה אנשים עשירים מקרב האזרחים שהיה מוטל עליהם לממן את משכורות המחזאים, השחקנים והתלבושות. השתנות היום-יום בזמני הפסטיבלים: כל האזרחים היו חייבים לבוא לתיאטרון, אלו היו ימי שבתון ואפילו האסירים היו משוחררים מהכלא למשך הדיוניסיה והיו מובאים לתיאטרון.תפקיד התיאטרון היה ללבן רעיונות דתיים, מוסריים ובעיקר אזרחיים, כמון כן הוא תפקד כמצפון חברתי.
הדיוניסיה • המשמעות האזרחית • המשמעות הדתית • הפרסים: פרס השחקן – תספיס 534 לפנה"ס • פרס המחזאי – 3 טרגדיות וקומדיה 1 (סופוקלס זכה על טרילוגית "אדיפוס המלך")
המסיכה בטרגדיה היוונית • דמויות ארכיטיפיות – מלך, כהן, רועה צאן וכו' • השחקנים היו מחליפים מסכות • מטרות המסיכה היו: להגדיל את שטח הפנים להגביר את הקול
המסכות- ידוע לנו שהשחקנים עטו מסכות שייצגו טיפוסים קבועים ולא דמויות פרטיות. בהתאם לסוגה (לז'אנר): מסכות רציניות לטרגדיה ומעוותות לקומדיה. (המרחק הרב יחסית בין הצופים לבמה ממילא היה מונע מהקהל להבחין במימיקות). • המסכה שעטה השחקן היא מרכיב יסודי של תפיסת הדמות בדרמה היוונית: הדמות אינה נתפסת כאדם פרטי (כמו בריאליזם), אלא כמי שמייצגת מכלול תכונות (למשל תכונות הגיבור של הטרגדיה), כלומר טיפוס. לא אדם עם זהות פסיכולוגית ייחודית ומשלה. • מכאן – הדמות חשובה לא כשלעצמה, אלא כמוציאה לפועל את הפעולה הדרמטית – את העלילה.
המקהלה • כ – 12 שחקנים. המקהלה מייצגת את הגוף האזרחי: זקני העם, הכהנים וכדו' • הטקסטים של המקהלה קדמו להווצרות הדרמה ושימשו כטקסטים שיריים פולחניים. • התיאטרון "נולד" כאשר שחקן אחד יצא מתוך המקהלה והחל לנהל איתה דיאלוג. • בהמשך, המחזאים הגדולים, הוציאו עוד שחקן וכך התאפשר דיאלוג בין שני שחקנים והמקהלה ובהמשך יצא גם השחקן השלישי.
אריסטו • אחד מגדולי הפילוסופים המערביים. • כתב בספרו "הפואטיקה" על הדרמה וניסח אותה, בעיקר על פי אדיפוס המלך. על אף שחי כ – 150 שנה לאחר שהמחזה נכתב
הגדרת הטרגדיה ע"פ אריסטו חווית הקהל בטרגדיה - הקתרזיס
העלילה מעוררת חרדה/ פחד. (הצופה יאמר בלבו: "אם דבר כזה יכול לקרות לאדם רם מעלה כמו הגיבור, קל וחומר שזה יכול לקרות לי, שאני אדם פשוט") • העלילה מעוררת חמלה/ (המתעוררת אצל הצופה כיוון שהגיבור אינו טוב מושלם ואינו רע מושלם. הוא אנושי ולכן יכול לטעות, כמו כל אדם. אילו היה רק טוב, הצופה היה מתרעם על גורלו של הגיבור. ואם רע מוחלט, הצופה יאמר בלבו שהסוף הטראגי מגיע לו, ולא יחוש כל הזדהות עם גורלו). • החמלה והחרדה = קתרזיס. הרגשות האלה של החמלה והחרדה מתעוררים במהלך הצפייה בהצגה, או הקריאה של המחזה. הקתרזיס ממרק ומזכך את הצופה מן הרגשות האלה. • הצופה חש הקלה בסיום הטרגדיה בעקבות העונש של הגיבור, המהווה אישור מחדש של נורמות חברתיות/ מוסריות, שנפרצו בעקבות פעולותיו של הגיבור.
על הגיבור הטרגי להיות אדם רם מעלה כדי שהשפעת נפילתו (על הצופה) תהיה גדולה ככל האפשר. מהלך הנפילה ותכונות הגיבור משרתות את האפקט שחל על הצופה – אפקט הקתרזיס. (קתרזיס = טיהור על ידי חווית רחמים וחרדה. החרדה מתעצמת דווקא בשל שיעור קומתו הרם של הגיבור. הגיבור הטרגי בעל תכונות קיצוניות. הגיבור הוא מודל להזדהות, כי הוא ערכי ומוסרי (הוא דבק במטרה חשובה בעיניו, לוקח אחריות על מעשיו ותוצאותיהם). אם אדם במעמד כה רם נופל, על אחת כמה וכמה האדם הפשוט. החמלה מתעוררת לנוכח אנושיותו של הגיבור. הגיבור אינו רע, אלא עושה טעויות וזה אנושי. • בסוף ההצגה, הגיבור עובר תהליך הוודעות עצמית (מודה שטעה), הוא לא בורח מהעונש שקיבל על מעשיו ונכון לספוג סבל עז, וחוזר להיות מודל להזדהות של הצופה.
אריסטו מציין שהגיבור אינו רע מוחלט, כיוון שאם יהיה כזה, הקהל לא יוכל לחוש אמפטיה כלפיו ולא יהיה חרד לגורלו, ואם יהיה טוב מוחלט, הקהל יכעס על העוול שנעשה לגיבור. לכן, הקתרזיס הוא אפקט השחרור מהחמלה והחרדה שהקהל חווה לאורך המחזה.
חטא ההיבריס המהלך העלילתי בטרגדיה מאופיין במעבר של הגיבור ממצב של אי מודעות עצמית למודעות עצמית: בתחילת הטרגדיה הגיבור "עיוור" למצבו ולאמת הנוגעת לחייו בגלל חטא ההיבריס (חטא היוהרה שלו). הוא חש שהוא יודע הכל על חייו , אפילו יותר מהאלים עצמם. במהלך הטרגדיה הפעולה שלו גורמת לכך שהוא מתפכח ומבין את גבולות היכולת שלו לשלוט בחייו. הוא מבין את האמת – לה היה עיוור לפני כן. • אדיפוס – בתחילת הטרגדיה (על פי המיתוס הקהל כבר יודע- שאדיפוס שמע מהאלים שירצח את אביו וישכב עם אימו). אדיפוס האמין שיצליח לחמוק מנבואת האלים, הוא חש שליטה מלאה על חייו בעקבות פתרון חידת הספינכס. כאשר הוא מתחיל לחקור את זהות הרוצח של המלך ליוס הוא מבין בסופו של דבר, שהוא טעה , ושהוא חי באשליה. הוא מבין את העובדה שהוא נכשל מול כוחם של האלים, ושהוא אחראי לסבל הנוראי שנגרם לבני משפחתו ובני עירו בגלל ההיבריס שלו.
המבנה העלילתי בטרגדיה (אריסטו): • המהלך העלילתי של הטרגדיה הוא (על פי אריסטו) "תהליך דינאמי של מעבר ממצב של אושר והצלחה, למצב של כישלון וסבל". האופי של הגיבור הטראגי משועבד למהלך העלילה. • מהלך העלילה הטראגית, על פי אריסטו- חמישה שלבים:
1 הטעות הגורלית – ההמרטיה: • טעות זו קובעת את אופיה של הדמות הטראגית הטועה. הטעות הטראגית מעוררת את האפקט הטראגי של ריגושי החמלה והפחד, כיוון שלגיבור בסה"כ כוונות טובות, אך הוא בעל ליקוי בהשקפת עולמו. הוא בעל ראייה פנימית לא נכונה ביחס לעובדות מסוימות של החיים. כל הגורמים האלה גוררים את הגיבור למשגים שבהם הוא נכשל, מתוך טעות וחוסר ידיעה ולא מתוך כוונה זדונית. • הטעות של אדיפוס היא החשיבה שלו שהוא יצליח להתמודד עם האלים ולנצח. זוהי כפירה באמונה באלים. בגידה בערך המקודש ביותר בעולם היווני הקלאסי. המניע של אדיפוס שלילי – בריחה מגזירת הגורל. הכוונה מובנת וטובה ונעוצה בניסיון שלו להימנע מרצח אב וחיי אישות עם אמו. אדיפוס מוצג כדמות חיובית, כמלך אחראי הדואג לנתיניו בשעת צרה, אך מעשיו רעים, גם אם לא נעשו בזדון ובשרירות.
2 המעשה הנורא – • המעשה הנורא מוציא לפועל את הטעות הגורלית. מעשה הרה אסון או פעולה מחרידה. מעשה המתבצע בין אוהבים הקרובים זה לזה קרבת משפחה. לרוב מתבצע המעשה ללא ידיעת יחסי הקרבה ורק לאחר המעשה, כאשר אין דרך חזרה, מתגלים יחסי הקרבה, אשר לפי דרך הטבע אמור הגיבור לדאוג לקרוביו ולא לפגוע בהם פגיעה אנושה כפי שעשה. • המעשה עומד בניגוד לטבע האדם, ולכן מעורר סלידה ומעורר גם חרדה וחמלה כלפי הטועה. באדיפוס – המעשה הנורא הוא רצח ליוס, נישואיו לאמו והולדת ילדיו.
3 ההיפוך – פריפתיאה – • נקודה קיצונית גבוהה ביותר במבנה הפיראמידי של הטרגדיה זוהי נקודת הגבול שבה מתהפך כיוון התרחשות העלילה לקראת ניגודו – מהצלחה לכישלון. זהו מפנה בלתי צפוי, משנה כיוון, מהלך המעשים והמאורעות באופן חד ופתאומי בניגוד למצופה. אין זה מהלך שרירותי, אלא זהו מהלך הנובע מתהליך הגיוני, משרשרת נסיבות קודמות. משמעות "ההיפוך" היא היפוך הכוונה. • להיפוך ישנם שני צדדים:מפסיק את התקדמות הפעולה ומביא את השוגה להכרה בטעותו. • מן הראוי שיתלווה אל ההיפוך גם אלמנט נוסף על מנת שתגדל החמלה כלפי הגיבור. האפקט יתעצם, לדעת אריסטו, אם הגיבור יהיה מודע למעשיו. אך אריסטו מציין שזה לא תמיד מתרחש בטרגדיות. באדיפוס – מתחולל ההיפוך במפגש של אדיפוס עם הרועה – השליח. הרועה של ליוס מביא לאדיפוס את סוד לידתו, לא מסלק את החשד בדבר נישואיו ומנקודה זו משתנה באופן מחריד סיפור המחזה.
4 ההיוודעות – ההכרה בטעות – אנאגנוריסיס – • זהו מעבר פתאומי מחוסר ידיעה שהייתה לגיבור לידיעה. הגיבור מודע לעובדה שהוא טעה ולעובדה שהוא ישלם על כך מחיר כבד ביותר. כל גיבור טראגי יודע שהוא אשם. היוודעות הופכת את הקטסטרופה לקשה יותר. הנפילה תהיה כרוכה בהרבה סבל. • אריסטו טוען שהאפקט החזק ביותר אצל הצופה יתרחש בטרגדיה אם ההיוודעות וההכרה יבואו ביחד. • ב"אדיפוס" ההיוודעות וההכרה מתרחשים כשהוא מבין שהוא נולד, נישא ורצח. ההכרה מחוללת שינוי בתודעה, בהכרה, וברגש של הגיבור. גורמת לגיבור לתגובות רגשיות שונות. בשלב ההיוודעות קיימים יסודות דרמטיים ביותר. מהפך מאושר לכאב, הפתעה, מתח, עניין. כל אלה מחוללים את האפקט הדרמטי. (ב"אדיפוס" ניתן לראות זאת בכל המהפכים שעובר אדיפוס החל מדברי ההרגעה של אמו לגבי הנבואה ועד לרגע שהיא נוקבת בשם המקום שבו התחולל הרצח של לאיוס, והמידע שאדיפוס מקבל לגבי מי שחשב שהם הוריו הביולוגיים, פוליבוסומירופה, מפי השליח ועד להוצאת ההודאה בדבר מסירת אדיפוס התינוק על ידי העבד).
5 הסבל – פאתוס • לטענת אריסטו, הטרגדיה צריכה להיות מלאת סבל. הסבל צריך להתקיים בה באופן מתמיד, והצופים צריכים לראות את הגיבור סובל קשות. סבלו הטראגי והנוראי של הגיבור היודע שאי אפשר לתקן דבר ושהוא גרם לכל סבלו שלו, הוא חזק וקשה ביותר. אדיפוס סובל לכל אורך המחזה, הוא מתענה בספקות ובהאשמות וסבלו מגיע לשיא כאשר הוא מבין את אשר עשה. הוא לא מסתפק בהגליית עצמו מתביי, אלא גם מנקר את עיניו באמרו שהיה עיוור לאמת עד כה וגם כי האמת כה קשה.
