מגיש : בירמן יהושע

1. מגיש : בירמן יהושע ב''ה מערכת הנשימה - מבנה ותפקוד מבנה ותפקוד מנגנון הנשימה חילופי הגזים הובלת הגזים בתא נשימה במנוחה נשימה במאמץ השוואה : נשימת מאומן מול נשימת לא מאומן

2. מבוא תפקידי מערכת הריאות • לספק חמצן למערכת הדם • לסלק פחמן דו חמצני ממערכת הדם • לאזן את רמת ה- ph בדם מאזן חומצה - בסיס • מערכת הנשימה היא אחת משלוש המערכות המרכיבות את משולש החיים • אחת המערכות החיוניות ביותר לקיום גוף האדם • התאים בגוף האדם אינם יכולים לשרוד ללא חמצן • הפסקת פעולתה של מערכת הריאות והנשימה תגרום רחמנא לצלן למוות כעבור כעשר דקות מהפסקתה

3. מבוא - המשך אנו מבחינים בשלוש סוגי נשימות • נשימה - חילוף גזים • נשימה חיצונית – בין נאדיות הריאה ובין נימי הדם • נשימה פנימית – תהליך חילוף האנרגיה בתוך התא

4. מבנה מערכת הנשימה

5. קנה הנשימה ריאות חלל האף והפה צלעות סימפונות סרעפת הלב מבנה מערכת הנשימה - המשך

6. מבנה מערכת הנשימה - המשך

7. מבנה מערכת הנשימה - המשך

8. מבנה מערכת הנשימה - המשך

9. מבנה מערכת הנשימה - המשך נאדיות מגדילות את שטח קרום הנשימה. הריאה מבנה זה מאפשר חילוף גזים מהיר בין האוויר שבנאדיות לדם. רשת נימי דם

10. מבנה מערכת הנשימה המשך

11. קנה הנשימה • ממבנה הקנה והסמפונות ניתן להסיק כי חילוף הגזים בין הדם לבין האוויר המצוי בצינורות אלה קטן מאוד. • המבנה מאופיין ע"י דופן עבה ומעט כלי דם ולכן אינו מאפשר דיפוזיה. • נפח האוויר "הכלוא" בצנרת ושאינו משתתף בחילופי הגזים עם הדם מוגדר כנפח מת אנטומי.

12. שאיפה • הסרעפת מתכווצת ויורדת כלפי מטה. • התכווצות השרירים הבין צלעיים גורמת להרמת הצלעות התחתונות. • נפח בית החזה והריאות גדל. • הלחץ בתוך בית החזה והריאות יורד. • כתוצאה ממפל הלחצים הנוצר בין חלל הריאות לבין אוויר הסביבה נשאף לתוכן אוויר. זהו תהליך אקטיבי הצורך אנרגיה לפעולת השרירים.

13. נשיפה • הנשיפה היא תהליך פסיבי, שאינו מצריך עבודת שרירים אלא הרפייתם בלבד. • הסרעפת נמצאת במצב מנוחה. במצב זה הסרעפת קמורה, וקמרון זה בולט למעלה, לתוך בית החזה. • ההרפיה מביאה להקטנת נפח בית החזה והריאות, וכתוצאה מכך יוצא מהן האוויר בתנועת וואקום. • דיבור, שיעול או פעילות גופנית גורמים לנשיפה מאומצת הדורשת אנרגיה.

14. סירקולציה של החמצן

15. אוויר חמצן % 21 חנקן % 79 הוצאת 2 CO הכנסת 2 O ריאות חילוף גזים (פנימי) O2 Co2 תא שרשרת האלקטרונים במיטוכונדריון תא מעגל קרפס במיטוכונדריון

16. פעולת הנשימה נשיפה שאיפה שרירים בין צלעיים מתכווצים (צלעות עולות) נפח בית החזה גדל. לחץ האוויר בתוכו- יורד. שרירים בין צלעיים רפויים (צלעות יורדות) נפח בית החזה קטן. לחץ האוויר בתוכו עולה צלעות סרעפת מכווצת (יורדת למטה) סרעפת רפויה(עולה למעלה)

17. פעולת הנשימה - המשך • כאשר אנו שואפים אויר – הצלעות תעלנה בעזרת שרירי בית החזה (בין צלעיים) , הסרעפת יורדת, נפח בית החזה יגדל ואויר יכנס. • בנשיפה הצלעות תרדנה, הסרעפת תעלה, בית החזה יקטן ואויר יצא החוצה. • תנועת הגזים (האוויר) נעשית בדיפוזיה ; תנועה של חומר (גז) מריכוז גבוה לריכוז נמוך.

18. מנגנון הנשימה - המשך

19. חילוף הגזים בין הריאות לדם תא דם אדום מכיל חמצן

20. חילוף הגזים בדם המשך חילוף הגזים נעשה בהתאם למפל הריכוזים. כל גז נע בדיפוזיה ,מריכוז גבוה לריכוז נמוך בין הנאדיות לדם CO2 עובר מהדם לנאדיות O2 עובר מהנאדיות לדם בין הדם לתאים CO2עובר מהתאים לדם O2 עובר מהדם לתאים

21. חילוף הגזים - המשך • מערכת חילופי הגזים של הגוף, קולטת אויר עשיר בחמצן מהסביבה החיצונית, מובילה אותו בדרכי הנשימה עד לבועיות הריאה ומובילה אויר דל בחמצן בדרך ההפוכה עד לפליטתו לסביבה החיצונית.

22. תהליך חילוף הגזים תלוי ב: • שטח הפנים של בועיות הריאה ומס' כלי הדם המגיעים אליהם. • הפרשי הריכוזים • טמפרטורת הגוף. • הנפח הכללי תלוי במין, הגובה ובמבנה הגוף. • ככל ששרירי בית החזה יהיו חזקים יותר = יותר אוויר • אימון גופני ישפר סבולת שרירי הנשימה ויעלה אוורור ריאות.

23. הובלת הגזים בדם • תאי הגוף משתמשים בחמצן כל הזמן • לכן ריכוז החמצן בתאי הגוף נמוך מאשר בדם. • כתוצאה מכך החמצן יפעפע מהדם אל התאים. • במקביל – תאי הגוף מייצרים פחמן דו חמצני בתהליך הפקת האנרגיה. זוהי פסולת שיש להרחיקה מהגוף. • ריכוז הפחמן הדו חמצני בתאים, גבוה מאשר בדם. • לכן הפחמן הדו חמצני יפעפע מהתאים אל הדם.

24. abm3s5b.ram

25. http://www.airinfonow.org/html/lungattack/lungplay.htm

26. מידות ונפחים הנפח המתחלף(TV - Tidal Volume) – 0.5 ל' כמות האוויר המתחלפת במערכת בנשימה בכל מחזור נשימה. נפח נשיפה רזרבי(ERV -Expiratory Reserve Volume) נפח האוויר הננשף רצונית בסוף נשיפה רגילה.1.2 ל' נפח שאיפה רזרבי(IRV -Inspiratory Reserve Volume) נפח האוויר הנשאף רצונית בסוף שאיפה רגילה.3.0 ל' נפח השארית (Residual Volume – RV) 1.2 ל' נפח האוויר הנותר בריאות לאחר נשיפה רצונית מרבית.

27. מידות ונפחים נפח חיוני ( Vital Capacity) VT 5.0- 4.5 ל' כמות האוויר מנשיפה מרבית ועד שאיפה מרבית. הנפח הכולל (Total Lung Capacity – TLC) 6.0ל' נפח האוויר החיוני + נפח השארית.

28. תדירות הנשימה (F - Frequency) – מספר מחזורי הנשימה (שאיפה ונשיפה) בדקה אחת. • אוורור הריאות (VE - Ventilation) – כמות האוויר המתחלפת במערכת הנשימה בדקה אחת.נוסחת התפקוד של מערכת הנשימה היא FXTV = VE

29. אוורור הריאות: תדירות הנשימה והנפח המתחלף במנוחה ובמאמץ מרבי.

30. השינוי בנפח המתחלף ובתדירות הנשימה ממאמצים קלים עד מרביים איורור ריאות

31. מערכת הנשימה במנוחה ובמאמץ הנפח הכללי במער’ הנשימה אצל אדם צעיר המבצע שאיפה מרבית הוא 6 ליטר. נפח זה הוא הנפח התפקודי של(נפח ריאות כללי) של מער’ הנשימה ותלוי בגובה הנבדק ומבנה גופו. הנפח המתחלף:נפח האוויר המתחלף עם כל שאיפה ונשיפה. במנוחה כחצי ליטר. נפח הנשיפה הרזרבי:בסוף נשימה ספונטנית רגילה אפשרי להוסיף נשיפה רצונית. כ- 1.2 ליטר

32. אוורור הריאות במאמץ האוורור הולך ומתגבר עם המעבר לדרגות עבודה עצימות יותר. האוורור המוגבר בעומסי עבודה עצימים חיוני לסילוק עודפי דו-תחמוצת הפחמן. במנוחה מקורו בפירוק אירובי מחמרי המזון לצורך אספקת אנרגיה.במאמץ עצים נוצר כתגובה בין ח.חלב לביקרבונט המצוי בדם. תגובה זו חשובה לוויסות החומציות בגוף ומאפשרת לבצע מאמץ ללא עלייה גדולה מדי בחומציות.סילוק דו-תחמוצת הפחמן גורם לעליית אוורור הריאות במאמץ עצים.

33. אוורור הריאות במאמץ - המשך אוורור הריאות מוגדר כנפח האוויר המתחלף בריאות במשך דקה.מוגדר כנפח האוויר שנושפים בדקה בדקה.האוורור מושג ע”י פעולת שרירי הנשימה. השאיפה היא אקטיבית, הנשיפה במנוחה פסיבית, אך במאמץ גדול היא אקטיבית ודרושה השקעת אנרגיה גם בנשיפה. הנפח המתחלף תלוי בעומק הנשימה. במנוחה כחצי ליטר, במאמץ יגיע לכדי 3-4 ליטר. תדירות הנשימה במנוחה היא כ- 12 נשימות בדקה, במאמץ מירבי תגיע ל-60 נשימות בדקה. ניתן לבדוק אותה במאמץ המביא לצ.ח.מירבית, תדירות זו יורדת עם הגיל. במעבר ממנוחה למאמץ מרבי עולה אוורור הריאות פי 30 בקירוב. העלייה מושגת ע”י עלייה בתדירות הנשימה פי 4 בערך ועלייה בנפח המתחלף פי 7.

34. העלייה בנפח המתחלף תרומה בולטת לעלייה באוורור הריאות וחשיבות ביעילות הנשימה. לא כל אוורור הריאות זמין לחילוף הגזים. במער’ הנשימה התפצלויות רבות ההופכות לקטנות יותר עד לבועיות. חלוף הגזים מתאפשר בבועיות. האוורור הבועי אחראי להספקת כמות החמצן הדרושה לרקמות הגוף. האוורור לדקה שווה למכפלת הנפח הזורם בתדירות.Vmin=VTxF נפח האוויר המצוי בדרכי הנשימה ובפה קרוי “נפח מת” כ-150סמ”ק. כשהנפח המתחלף גדול יותר, יורד חלקו של הנפח המת שאינו תורם לחלוף הגזים.כדי שהנפח המתחלף יהיה גבוה נדרשת השקעת אנרגיה רבה יותר, בשל עלייה בהתנגדות רקמות הריאה לעלייה בנפח. בתנאי מאמץ יהיה שילוב בין נפח מתחלף לתדירות הנשימה שיביא ליעילות נשימה מרבית.צנור הנשימה ארוך ולכן עולה הנפח המת, יעילות האוורור הבועי יורדת ולא מתאפשר חילוף גזים כנדרש החיוני לחלוף חמרים תאי.

35. בפעילות שרירית עולה האוורור הריאתי בצורה קווית יחד עם קליטת חמצן עד לרמה מסוימת, בה האוורור נעשה מירבי ביחס לקליטת החמצן. הסף שבו נעשה שונה מאדם לאדם.אדם שיכלתו האירובית המירבית שלו נמוכה יחסית, מגיע לסף זה מוקדם יותר ממי שיכלתו המירבית גבוהה.ניתן להביע את האוורור הריאתי ביחס לגודל קליטת החמצן.במנוחה ובמאמץ נתון האוורור הריאתי נע בין 20-25 ליטרים לליטר חמצן, ובמאמץ מירבי בין 30-35 ליטרים לליטר חמצן. שינוי נוסף במאמץ הוא משך השאיפה והנשימה במחזור הנשימה.בנשימה רגילה השאיפה קצרה יחסית והנשיפה ארוכה, במאמץ גופני פרקי זמן אלה נוטים להשתוות. הנשיפה נעשית פעילה בחלקה(המנוחה הנשיפה היא סבילה בעיקרה).קצב הנשימה ועומקה אינם מוכתבים ע”י הדרישה האנרגטית בלבד. מאומנים נוטים לסגל לעצמם קצה נשימה המותאם למקצב הפעילות(בעיקר שחיינים ורובי אופניים). שרירים נוספים הפלג העליון, משתתפים בתנועות בית החזה משפיעים על הנשימה- על עומקה ותדירותה.

36. תדירות הנשימה במנוחה היא 10-20 נשימות לדקה. במאמץ גופני מתון יש בתחילה עלייה בנפח הזורם, ובמקרים מסוימים כמו מאמצים קשים עד כדי 50% מהקיבולת החיונית. יש עלייה בתדירות הנשימה, במיוחד במאמצים קשים. המטרה העיקרית של מער’ הנשימה היא לספק חמצן ולסלק דו-תחמוצת הפחמן. הפעפוע הגזי יוצא לפועל בין נימיות ונאדיות הריאה. זוהי תנועת מולקולות גזיות מאזור של פעילות כימית גבוהה לאזור של פעילות כימית נמוכה.שעור הזרימה של הדם ברקמות השונות נקבע ע”י דרגת הפעילות של הרקמות הללו, ובמקביל שעור קליטת החמצן והוצאת הפחמן הדו-חמצני נקבעים ע”י מידת הפעילות המטבולית של הרקמה.בריאה תהליכי הפעפוע מהירים עד שהלחץ החלקי של הגזים בדם, העוזבים את הריאה, שווה למעשה ללחץ החלקי של הגזים בנאדיות הריאה.במאמץ גופני מהירות הזרימה בנימיות הריאה מתגברת ויש די זמן לפעפוע מושלם.

37. גורם נוסף המשפיע על חמצון הדם הוא היחס אוורור/לזילוח.(זרימת הדם)לתנוחת הגוף השפעה ניכרת על היחסים האלה.בעמידה בזילוח בבסיסי הריאה גדול פי כמה מהפסגות. בתנועה יש אוורור יותר טוב בפסגות.כשעוברים מעמידה לשכיבה, יש הטבה בזילוח על חשבון הזילוח בבסיסים. בשכיבה יחסי האוורור לזילוח קרובים הרבה יותר ל-1 מעמידה. בפעילות גופנית יש נטייה לשוויון. בהגברת האוורור מהזילוח בפעילות גופנית נוטים לצמצם את חוסר האיזון בין האוורור לזילוח, ולשפר את מידת החמצון לדם. ויסות הנשימה: שינויים בלחץ החלקי של החמצן, הפחמן הדו-חמצני וה-PH בדם העורקי גורמים לשינויים באוורור הריאתי. קולטי(תאי חישה עצביים) מתיחה בריאות ובשרירים משפיעים גם הם על הנשימה.ירידה במתח החמצן בדם העורקי מגרה את הכימו-קולטים ההיקפיים שבגוף, עורק התרדמה וקשת אבי העורקים. מכאן עובר הגירוי למרכז הנשימה שבמוח המוארך, והתוצאה הסופית היא הגברת האוורור הריאתי.

38. עלייה בריכוז פחמן דו-חמצני וריכוז יוני המימן מביאים גם הם לגירוי הנשימה, באמצעות גירוי ישיר של כימו-קולטים במוח המוארך. בפעילות גופנית מתגבר האוורור הריאתי בצורה קווית, יחד עם העלייה בקליטת החמצן, עד לדרגה מסוימת, שמעליה העלייה באוורור גדלה הרבה יותר מהעלייה בקליטת החמצן. במאמץ תת-מירבי ריכוז החמצן, הפחמן הדו-חמצני וה-PH בדם העורקי נתונים פחות או יותר באותה רמה כמו במנוחה.במאמץ קשה יש עלייה בחומציות הדם כתוצאה מיצירת כמות מוגברת של ח.חלב. החומציות הזו מגרה את מרכז הנשימה, מכאן הגברת האוורור הריאתי, המביאה להספקה מוגברת של חמצן ואפשרות לשחרר כמויות עודפות של פחמן דו-חמצני.איברי התחושה בשרירים ובפרקים מדווחים למרכז הנשימה על הפעילות הגופנית. דיווח זה מפעיל את הנוורונים שבמרכז הנשימה המוחי להשפעה על הפחמן הדו-חמצני ,החמצן וה- PH .

39. מרכז הנשימה במוח המוארך פועל באופן עצמאי, אולם מושפע גם מגירויים בקליפת המוח. מכאן שתדירות הנשימה ועומקה יכולים להיות מושפעים מגורמים נפשיים ורגשיים שונים. לכישורים השריריים שמספרם רב בשרירים הבין צלעיים, חשיבות רבה בהפעלת שרירי הנשימה.הגברת התנגודת בחלק השאיפתי של מחזור הנשימה מביאה בסופו של דבר להתגברות עוצמת ההתכווצות של שרירי הנשימה.הדיווח מקולטים בשרירי הנשימה מגיע להכרתנו ולעיתים אנו חשים בתחושת "קוצר נשימה".

40. התפקידים הנישמתיים של הדם מתבטא בהובלת חמצן מבועיות הריאה אל תאי הרקמות, והובלת פחמן דו-חמצני ברקמות, אל הבועיות. בדם ,החמצן מובל בשתי צורות: כימית ופיסית. כמות החמצן המומסת פיסית כפופה לחוק הנרי, לפיו כמות החמצן המומס בטמפ’ קבועה נמצא ביחס ישר ללחץ החלקי של החמצן. כמות זו קטנה ואינה מספיקה לדרישות הרקמות. כמות החמצן הקשורה באופן כימי תהיה 20 נפח-אחוז. כדוריות הדם האדומות המכילות את ההמוגלובין הקושר חמצן בצורה כימית. הערך התקין של רווית החמצן באחוזים אצל אדם בריא בין 96-98 אחוזים. במקומות גבוהים יורד PO2 מ-100 ל-70, לא יהיה שינוי ברווית החמצן, הגוף יסתגל.באזורים עם PO2 גבוה (ריאה) ההמוגלובין קולט כמויות חמצן גדולות במהירות רבה.

41. הסעת הפחמן הדו-חמצני מהרקמות לריאות מתבצעת במספר אופנים: חלק מהפחמן הדו-חמצני מומס בפלסמה, חלק מתקשר עם חלבוני הנסיוב וחלק נוסף מוסע בכדוריות האדומות.ברקמות, התנאים הפיסיים-כימיים מאפשרים “טעינת” הדם בפחמן הדו-חמצני והתנאים השוררים בריאה מאפשרים פריקתו לאוויר הנאדית. מאזן חומצה - בסיס דרגת האוורור הריאתי משפיעה על ה- PH , השינויים בלחץ הפחמן הדו-חמצני יביאו לשינוי. אוורור יתר יגרום לירידת לחץ הפחמן הדו-חמצני, ירידת הפחמן הדו-חמצני וה- PH בסיסי יותר. במקרה של אוורור בועי מופחת ההיפך .לעומת הריאה, המווסתת את השינויים בלחץ החלקי של פחמן דו-חמצני, הכליה מווסתת את כמות הבסיסיים בדם. כמות זו שווה לכמות הבסיסיים הנכנסת לגוף פחות הכמות שמפרישות הכליות.כמו יחס הבסיסיים לכמות הביקרבונט.

42. כמות הביקרבונאט בדם קבועה, תגדל הפרשת הבסיסיים ותרד כמות הביקרבונאט ולהיפך. ירידה ב- PH כתוצאה מעליית לחץ הפחמן הדו-חמצני תגרום לעליית כמות הביקרבונאט בדם.במאזן חומצי-בסיסי תקין ה-PH =7.4 . עלייה מעל היא בססת (אלקלוזיס) וירידה היא חמצת(אצידוזיס). מספר מצבים:א.חמצת נשימתית נגרמת ע”י אוורור בועי מופחת, הגורם לעלייה בלחץ הפחמן הדו-חמצני, עלייה ב- HCO3 וירידה ב- PH .הכליה יכולה להביא לפיצוי מצב זה ע” ספיגה מוגברת של בסיסיים מהאבוביות. ב.חמצת מטבולית הנגרמת ע”י ספיקה כלייתית וחוסר הפרשת יוני מימן, במחלת הסוכרת כשהתוצר הסופי במטבוליזם הוא חומצות- שלשולים קשים הגורמים לאבדן בסיסיים, ומצבי יצירת ח.חלב מוגברת(מטבוליזם אנאירובי), הריאה מסוגלת לפצות מצב זה ע”י אוורור יתר ושחרור פחמן דו-חמצני.

43. ג.בססת מטבולית נגרמת ע”י הקאות או נטילת כמויות גדולות של ביקרבונאט. הריאה מסוגלת לפצות מצב זה ע”י הפחתת האוורור הבועי ובכך הפחתה בשחרור הפחמן הדו-חמצני. ד.בססת נשימתית נגרמת ע”י אוורור מוגבר, לדוגמא: התרגשות. במקרה זה הכליה מפצה ע”י הפרשה מוגברת של בסיסיים.

44. מערכת הנשימה כגורם מגביל בביצוע מאמץ נמצא כי אצל אנשים בריאים אין מער’ הנשימה מהווה גורם מגביל במאמץ.אוורור הריאות המרבי במאמץ נמוך בצורה בולטת מאוורור המרבי שניתן לקיים.ההפרש בין האוורור המרבי לאוורור המרבי הרצוני במנוחה מכונה הרזרבה הנשימתית, כ-10-30 ליטר בדקה ויותר. מכאן שבמאמץ מרבי כשהנבדק מגיע לתשישות ואינו יכול להמשיך במאמץ, עדיין למער’ הנשימה יש עתודה תפקודית שאינה מנוצלת כיוון שמערכות פיזיולוגיות אחרות מגבילות את הנבדק.העלייה באוורור הריאות במעבר ממנוחה למאמץ גדולה מהעלייה המתרחשת בצריכת חמצן ותפוקת הלב. היחס בין האוורור לצ.חמצן עולה מ-20-35, והיחס בין האוורור לתפוקת הלב עולה מ-1-6. (אצל בריאים)צ.חמצן של שרירי הנשימה אצל בריא במנוחה כ- 1% -2% מכלל צריכת החמצן.במאמץ יגיע ל- 3% -4% מכלל צריכת החמצן.מצבי מחלה כמו אסטמה יגבילו את תיפקוד מער’ הנשימה.מצבי מחלה אחרים העשויים להוות מגבלה נשימתית, כרוכים בחוסר התאמה של הזרמת דם לבועיות.

45. מערכת הנשימה כגורם מגביל בביצוע מאמץ - המשך כשאספקת הדם לכלי הדם אינה תקינה, אין חילוף גזים יעיל כי אין מי שיקלוט את החמצן מחלל הבועיות בקצב המתאים.לעיתים אצל בריאים נמצא כי מער’ הנשימה תהיה גורם מגביל, הסימנים הם: ירידה ברזרבה הנשימתית במאמץ מרבי וירידה בריכוז החמצן בדם העורקי במאמץ מירבי.

46. קצרת הסימפונות ( אסתמה ) ופעילות גופנית מחלה בה מופיעה התכווצות בלתי נורמאלית של השרירים החלקים של הסימפונות. ההתכווצות חלה בעיקר בעת הוצאת האוויר(נשיפה) ומכאן הבסיס להופעת הציפצופים. הקצרת יכולה להיגרם בשלושה מנגנונים שונים:א.על רקע של זיהום עם הופעת בצקת באזור שרירי הסמפונות.ב.על רקע של תגובה אלרגית לחומרים שונים מופיעה בצקת .ג.על רקע פסיכוסומאטי. התוצאה בשלושת המנגנונים זהה.לעיתים מתעורר התקף דווקא בעת מאמץ גופני, דבר המביא להפרעה בנשימה והגבלת הפעילות הגופנית.

47. אסתמה ופעילות גופנית המשך קצרת הנגרמת ע"י מאמץ גופני מתעוררת לאחר ריצה,קפיצה,הליכה וכו'. שחייה אינה מעוררת ומומלצת לחולי קצרת. נמצא במחקרים בוינגייט שהתקפים של קצרת שכיחים פחות במזג אויר לח מיבש. מומלץ לבצע תרגילי נשימה ופעילות גופנית מתאימה.כמו כן הכנה והכוונה פסיכולוגית מתאימה, המטרה העיקרית היא חיזוק שרירי הנשימה לשיפור האוורור הריאתי והנשימה בכללותה.

48. ההבדלים בתפקוד מערכת הנשימה בין מאומן ולא מאומן

49. צריכת חמצן ל'/ דק' דופק מרבי יכולת לא-אוירנית 5 Vo2 Max 200 4 180 % Vo2Max הניתן לשמר לאורך זמן פעילות ממושך 3 יכולת אוירנית 130 2 1 חודשי אימון 1 2 3 4 5 6

50. מערכת הנשימה של ספורטאי אירובי היא יעילה יותר מאשר זו של אדם לא מאומן, ועל כן נצפים שינויים בתפקודה במצבי פעילות שונים.