ירושלים-הרובע היהודי ושכונות

1. ירושלים-הרובע היהודי ושכונות סיור 58.מועד:10.02.08 מדריך:בני פרנקל מגיש:אורון שמעון(שימי) ק.מורי-דרך מחז' ס"ז . ת"א. שימי

2. שימי

3. לו"ז:זמני נסיעה,הדרכה,מס' כבישים שימי

4. שימי

5. ירושלים-תולדות העיר לאורך הדורות מימי ראשיתה של אורשלם ועד כיבושה של עיר היבוסי בידי דוד - 1900-996 לפנה"ס* ראשיתה של ירושלים בשיפולי הגבעה הצרה שמדרום להר הבית של ימינו. ממזרח לגבעה זו נחל קדרון, וממערב לה "הגיא", שנודע בימי הבית השני כ"גיא עושי הגבינה". בשיפוליה המזרחיים של הגבעה מעיין הגיחון, מקור החיים של העיר. מעיין זה סיפק את תצרוכת המים של התושבים בתקופה ההיא, לפני למעלה משלושת אלפים שנה, והיה הגורם החשוב ביותר להקמתו של היישוב בנקודה זו. על לירושלים לפני למעלה מארבעת אלפים שנה ידוע לנו מעט, המימצאים בשטח דלים. מצבורי חרסים וכלים נתגלו במורד המזרחי של הגבעה, והם מעידים על יישוב בסוף התקופה הכלקוליתית ובתקופת הברונזה, לפני למעלה מחמשת אלפים שנה. מאז ועד היום ברציפות מתקיים בעיר יישוב. בחלקו התחתון של המדרון המזרחי נתגלו קטעים מחומת העיר מהמאה השמונה עשרה לפני הספירה, שהיא החומה הראשונה בתולדות העיר, וכנראה גם החומה שלפניה עמד דוד בעת כיבוש העיר. העדות הקדומה ביותר על ירושלים, מקורה דווקא בתעודות ולא במימצאים שבשטח. בכתבי המארות המצריים מן המאות התשע עשרה והשמונה עשרה אנו קוראים עם השם "רשלממ". במכתבים מן המאה הארבע עשרה, שנמצאו בארכיון אל- עמרנה אשר במצרים, אנו קוראים את השם "א-שלים". מן התעודות עולה גם שמו של השליט הירושלמי באותם ימים, "עבדיחפה" (=עבד חפה; חפה הינו שם של אלה חורית).במקרא מופיע לראשונה שם העיר "שלם" ושם מלכה "מלכי-צדק". מלכי-צדק קידם את פני אברהם בלחם וביין ובירך אותו אחר נצחונו על לחמשת המלכים (בראשית יד' יח-כ). בספר יהושע קוראים על מלך אחר של ירושלים, היוצא בראש ארבעה מלכים אמוריים וחונה בגבעון כדי להילחם ביהושע. החמישה נתלו לאחר שיהושע הכניע את צבאם *הערה: במקורות שונים מופיעה שנת 1004 לפנה"ס כשנה שבה כבש דוד את ירושלים וקבע אותה כבירת ישראל. יש חוקרים המייחסים את האירוע לשנת 1000 לפנה"ס. התאריך המדויק אינו ברור, ומצאנו לנכון לציין את שנת 996 כדי להבין האירועים המציינים את 1996 כשנת ה-3000 לירושלים בירת ישראל. בתקופת התנחלות השבטים מתיישבים בעיר היבוסים ונותנים לעיר את שמה יבוס. יבוס הייתה אפוא עיר נוכרית על במת ההר. ממזרח לדרך הראשית, היא דרך האבות, בשטחו של שבט יהודה. על מעמדה של העיר כעיר נוכרית, שאיננה יושבת על הדרך הראשית, קוראים אנו בסיפור על פילגש בגבעה: "לכה-נא ונסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה" (שופטים יט, יא). בתקופה זו, כאמור, הייתה העיר מוקפת חומה, ושטחה על מורדות הגבעה מדרום להר הבית בימינו הגיע ל- 60 דונם לערך. שימי

6. דוד כובש את יבוס יחי אדוני המלך 996 לפנה"ס* "בן שלשים שנה דוד במלכו. ארבעים שנה מלך. בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים. ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה" (שמואל ב' ה, ד-ה). מיד אחר כך אנו קוראים על כיבוש ירושלים: וילך המלך ואנשיו ירושלים, אל היבסי יושב הארץ.... וילכד דוד את מצדת ציון, היא עיר דוד". פרשת כיבושה של ירושלים, שהתרחשה לפני שלושת אלפים שנים, טרם הובהרה סופית. על אף התיאור המקראי רב עדיין הסתום בה. יש הסבורים שיואב, שר צבאו של דוד, חדר אל העיר דרך מפעל המים, שכלל מנהרה חצובה, המוליכה מן העיר עד למי מעיין הגיחון. מה המעיין נובעים מחוץ לחומותיה, ופיר בעומק של יותר משנים-עשר מטרים מקשר בין המנהרה לבין המעיין. יש הטוענים, שמפעל אדיר זה מאוחר לימי דוד. אם כך ואם כך, הניצחון על היבוסים ומיקומה המרכזי של ירושלים, הם שהביאו את דוד לקבוע את מקום מושבו בירושלים. דוד יושב במצודת העיר. אנו למדים מן המקרא, שהוא בונה בתוך שטח המצודה "מן המילא וביתה", כלומר הוא בונה את הקריה המלכותית. הוא מעלה לירושלים את ארון הברית ומבקש לבנות את בית ה'. לשם כך הוא קונה מארונה היבוסי את השטח שמצפון למצודה גורן על פסגת הגבעה המזוהה במסורת עם הר המוריה. כך מרחיב דוד את שטחה של העיר צפונה. אבל הוא "לא יכל לבנות בית לשם ה' אלהיו, מפני המלחמה אשר סבבהו" (מלכים א' ה, יז), ואתך משימת הבנייה ימלא בנו שלמה. מתקופתו של דוד נותרו שרידים מועטים, המעידים על העיר היבוסית, אשר ישבה על מדרון הגבעה, המשתרעת דרומית להר הבית של ימינו. הבתים היו בנויים בצורה מדורגת לאורך המדרון. כמו כן נתגלה קיר תמך משופע, המתנשא לגובה של 18 מטרים. ייתכן שהיה זה מסד למבנה ציבורי, אולי לארמון המלך. *הערה: במקורות שונים מופיעה שנת 1004 לפנה"ס כשנה שבה כבש דוד את ירושלים וקבע אותה כבירת ישראל. יש חוקים המייחסים את האירוע לשנת 1000 לפנה"ס. התאריך המדויק אינו ברור, ומצאנו לנכון לציין את שנת 996 כדי להבין האירועים המציינים את 1996 כשנת ה-3000 לירושלים בירת ישראל. שימי

7. משלמה בונה ההיכל ועד לחורבן הבית 960-586 לפנה"ס שלמה החל בבניין המקדש על שטיח הגורן של ארונה היבוסי, שקנה דוד אביו, חירם מלך צור שלח לשלמה מן הלבנון עצי ארזים וברושים וגם בנאים לעזור לבנאיו של שלמה במלאכת הבנייה. בשנת 960 נחנך המקדש ברוב עם, בפאר ובהדר, ומאז הייתה ירושלים למרכזה הדתי של האומה היהודית. בתקופת מלכי יהודה גדלה העיר. שטחה התפרש אל עבר הגבעה המערבית הסמוכה וכלל את שטח הרובע הארמני והרובע היהודי של ימינו. הרובע החדש אשר במערב הוקף חומה רחבה בתקופתו של עוזיהו המלך. כנראה, שהרי עליו נאמר שבנה מגדלים בירושלים. בימיו של המלך חזקיהו נחצבה "הנקבה", מפעל המים הגדול, שנועד להעביר אל תוך העיר במערב את מי הגיחון, הנובעים ממזרח לעיר. מחוץ לחומותיה. שתי קבוצות החלו לחצוב זו מול זו ממערב וממזרח, עד שנפגשו החוצבים, ומי הגיחון החלו זורמים בנקבה אל תוך העיר פנימה, לבריכת השילוח, והתושבים לא נאלצו עוד לצאת את העיר דרך שער המים כדי לשאוב מים ממי הגיחון. עד היום ניתן להלך בתוך הנקבה לכל אורכה, ואף נמצאה בה כתובת מן התקופה ההיא, המתעדת את מלאכת החציבה, הלא היא כתובת השילוח. ירושלים הייתה עיר הבירה, מקום מושבו שלל המלך. ואמנם נתגלה במעלה הגבעה, באזור המכונה העופל, קטע מבניין אחד מקריית הממלכה. אך ירושלים הייתה גם המרכז הדתי, ומכל לרחבי הממלכה עלו אליה אלפים לרגל, לפקוד את המקדש שלוש פעמים בשנה. במדרון המזרחי של עיר דוד נתגלו מבני מגורים של תושבי ירושלים, שרידים של ריהוט מעץ משובץ שנהב ומצבור שלל בולות (חותמות-טין למכתבים). כאן עמד, כנראה , אחד מן הארכיונים הממלכתיים. הכל נהרס ונשרף, כאשר פרצו לעיר חילותתיו של נבוכדנצר מלך בבל, אשר הרג בתושבי ירושלים, שרף את המקדש והגלה את מנהיגי העם לבבל. היה זה בתשעה באב בשנת 586 לפני הספירה, ברובע היהודי נחשף מגדל ישראלי, ולמרגלותיו נתגלה לאחד מן המקומות, שנפרצה בהם החומה. בתוך שכבה של אפר מאותם ימים נמצאו ראשי חוץ אחדים, שהיו בשימוש הצבא הבבלי. סימני שריפה כאלה מאותה תקופה נתגלו גם ברובע המגורים במדרון המזרחי של עיר דוד. בכך התקיימה נבואת החורבן של הנביאים ישעיהו וירמיהו, שהיו מהלכים בימים ההם ברחובות ירושלים ומתריעים שוב ושוב מפני הצפוי לה, ומתרים בתושביה, שיחזרו למוטב. עם חורבן המקדש תמה תקופת הבית הראשון, כארבע מאות שנה לאחר כיבוש ירושלים בידי דוד. שימי

8. השיבה לציון תחילתה של תקופה חדשה 538 לפנה"ס מי בכם מכל-עמו יהי ה' אלהיו עמו, ויעל לירושלים אשר ביהודה, ויבן את בית ה' אלהי ישראל, הוא האלהים אשר בירושל ם" (עזרא א, ג). לאחר כחמישים שנות גלות בבבל התחלף השלטון באימפריה הפרסית. כורש מלך פרס הכריז על זכותו של העם היהודי לחזור לירושלים אשר ביהודה, לשקם את העיר ולשוב ולבנות בה את בית האלוהים. היה זה בשנת 538 לפני הספירה. מכל שבטי ישראל נענו לקריאתו של המלך. סך כל הגולים שעלו לירושלים הגיע ל"ארבע רבוא, אלפים שלש-מאות ששים" (שם ב, סד). עליהם נוספו שלוש מאות שלושים ושבעה עבדים ושפחות ועוד מאתיים משוררים ומשוררות. בראש העולים היו ישוע בן יוצדק וזרובבל בן שאלתיאל. מיד עם בואם החלו העולים לשקם את המזבח על הר הבית. שבעים שנה לאחר החורבן בידי גייסות בבל נחנך המקדש מחדש. "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם, בכים בקול גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרים קול" (עזרא ג, יב). בשנת 457 לפני הספירה, כשמונים שנה לאחר בואם של העולים הראשונים, מגיעה לירושלים שיירת עולים נוספת בראשותו של עזרא הסופר. שתים עשרה שנים לאחר מכן, בשנת 445 לפני הספירה, מגיע נחמיה בראש קבוצת גולים. נחמיה ערך מסע לילי סביב חומותיה ההרוסות של העיר, ועד מהרה החלו במלאכת השיקום. חילקו את החומה לקטעים ומינו אחראי לכל אחד מהם. "ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול, לחמשים ושנים יום" (נחמיה ו, טו). שוב הייתה ירושלים מוקפת חומה, אך הפעם נראה שהוקפה רק השלוחה המכונה "עיר דוד". "והעיר רחבת ידים וגדולה, והעם מעט בתוכה, ואין בתים בנוים" (נחמיה ז, ד). זה היה אפוא מראה העיר כתשעים שנה לאחר שובם של ראשוני הגולים לירושלים. ואמנם נמצאו מתקופה זו שרידים דלים בלבד, המאשרים את דברי הכתוב בנחמיה: "ואין בתים בנוים ממקורות אחרים עולה, שהיו מפעלי בנייה בעיר, במיוחד באזור הר הבית. מצפון למקדש נבנה "מבצר הבירה", וכנראה גם מפעל לאספקת מים. שימי

9. מן החשמונאים ועד עליית הורדוס 164-37 לפנה"ס שלטון יוון על ארץ ישראל וירושלים החל בשנת 332 לפני הספירה והביא לשינויים מרחיקי לכת בתרבות ובבנייה. בתחילה שלטו בעיר ובארץ כולה מלכי מצרים לבית תלמי, ולאחר מכן מלכי סוריה לבית סלווקוס. בתקופת בית תלמי הייתה לעיר עדנה, היא שוקמה מהריסותיה, מספר תושביה גדל, ונבנו בה מאגרי מים לספק את צורכי אוכלוסייתה הגדלים והולכים. בשנת 200 לפני הספירה עוברת הארץ לידי מלכי סוריה הסלווקים, והללו מכריזים על ירושלים כעל פוליס יוונית. בעיר גרים גם נוכרים רבים, ותהליך של התייוונות עובר על ירושלים. השלטון הסלווקי מתערב יותר ויותר גם בחיי הדת ואפילו במינוי הכוהנים הגדולים, שהיה לפני כן בידי יהודים בלבד. בשנת 168 חזר אנטיוכוס אפיפנס ממצרים בתום מסע כיבוש כושל ובזז בדרכו את המקדש. השליט הסלווקי ערך מסע צבאי נוסף, ואז מרדו בו תושבי ירושלים, והוא נאלץ לכבוש אותה מחדש. הוא הושיב בעיר תושבים זרים נאמנים לו כדי להבטיח את עצמו מפני תושביה היהודים, וכן בנה את מבצר החקרא בדרום הר הבית, והושיב בו חיל מצב של שכירים זרים כדי לחלוש על הנעשה במקדש ובסביבותיו. השתלטותו של אנטיוכוס על המקדש וגזירותיו הביאו לפרוץ מרד עממי, ובראשו משפחת כוהנים ממודיעין מבית חשמונאי. בראש צבא המורדים עמד יהודה המכבי. מטרתם הייתה לשחרר את ירושלים, לטהר את המקדש מן העבודה הזרה ולחדש בה את עבודת ה'. בשנת 164 כבש יהודה המכבי את ירושלים וטיהר את בית המקדש, ולזכר הימים ההם אנו חוגגים את חג החנוכה. שלטון בית חשמונאי בירושלים הביא לתקופה של פריחה ובנייה נרחבת בעיר. שיאה של התקופה הזו היה בימיו של הורדוס, וסופה עם חורבן הבית השני, בשנת שבעים לספירה. היו אלה אם כן כמאתיים ושלושים שנות שלטון יהודי עצמאי בירושלים. ירושלים גדלה והתפתחה בימי בית חשמונאי. שרידי חומות מן התקופה ההיא נתגלו בכותל המזרח בהר הבית, ברובע היהודי, באזור המצודה, מתחת לחומה המערבית של ימינו ובאזור הר ציון. קטעי חומה אלה משולבים בחלקם בתוך קטעי חומה מימי הבית הראשון. שימי

10. בוני החומה החשמונאית ראו לפניהם את שרידי החומה מימי בית ראשון, השתמשו בחלקים שלמים מן החומה ההיא, שעמדו על תילם, ובמקומות אחרים בנו לחלקי חומה חדשים. בימי החשמונאים אם כן השתרעה העיר שוב על פני הגבעה המערבית, כפי שהיה בשלהי התקופה של הבית הראשון. יתר על כן, העיר התרחבה לכיוון צפון, ובתים רבים נבנו מחוץ לחומה הצפונית, עד אשר במשך הזמן, אולי בתקופת הורדוס, נוצר הצורך להקיף גם אותם ךבחומה. וכך הוקפה ירושלים בשתי חומות: האחת על תוואי החומה מימי הבית הראשון, והשנייה צפונה משם. מצודת החקרא, סמל שלטון המתיוונים, שהיתה לצנינים בעיני היהודים, נבנתה מדרום להר הבית. החוקרים חלוקים ביניהם בדבר מיקומה המדויק, עם כיבוש האזור בידי החשמונאים הוסרה הגבעה, שעליה עמדה החקרא. הר הבית כולו עבר שינויים בתקופה ההיא. החוקרים סבורים, שתיאור הר הבית במסכת מידות במשנה משקף את הזמנים ההם: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה" (משנה מידות לפ"ב, א); "חמישה שערים היו להר הבית: שני שערי חולדה מן הדרום, משמשין כניסה ויציאה; קיפונוס מן המערב, משמש כניסה ויציאה; טדי מן הצפון, לא היה משמש כלום; שער המזרחי, עליו שושן הבירה צורה, שבו כוהן גדול השורף את הפרה, ופרה וכל מסעדיה, יוצאים להר המשחה" (משנה מידות פ"א, ג). בתקופה ההיא נבנה ארמון החשמונאים בגבעה המערבית, המכונה גם "העיר העליונה". מקומו המדויק אינו ידוע. בגבעה המערבית נתגלו שרידים של מבני מגורים, מטבעות רבים מן התקופה החשמונאית וכלים אופייניים לתקופה. שימי

11. מהורדוס הבנאי הגדול ועד לחורבן הבית השני 37 לפנה"ס -70 לספירה בשנת 67 לפני הספירה, עם מותה של שלומציון המלכה, אשת אלכסנדר ינאי החשמונאי, החלו בניה לנהל מלחמת ירושה על השלטון. ריב האחים הביא בסופו של דבר לכיבושה של ירושלים בידי הרומאים. שליטי יהודה מטעם הרומאים היה אנטיפטרוס האדומי. בשנת 37 לפני הספירה עלה לשלטון בחסות הרומאים הורדוס בן אנטיפטרוס. הוא צר על ירושלים, ולאחר מצור בן חמישה חודשים כבש אותה מידי מתתיהו אנטיגונוס, המלך האחרון לבית חשמונאי. תקופת שלטונו של הורדוס נמשכה 33 4 שנה, עד יום מותו, בשנת לפני הספירה, היו אלה שנים של שגשוג ופריחה, שכמותם לא ידעה עוד ירושלים עד ראשית המאה הי"ט. הורדוס הטביע את חותמו על העיר במפעלי הבנייה הנרחבים ובסיגנון הבנייה הרומי. בימיו גדלה העיר והתרחבה לכיוון צפון. האוכלוסיה בה גדלה, ועל תושביה הקבועים נוספו אלפי עולי רגל, שפקדו את העיר ואת בית המקדש בשלושת הרגלים ואף בשאר ימות השנה. לכל אלה צריך היה לדאוג ללינה, למזון ולמים. ואכן, הורדוס דאג לפתח את מערכות המים בעיר ולחצוב מאגרי מים חדשים. מאגרים כאלה נוספו במיוחד ברובע החדש בצפון העיר, הוא רובע בית זיתא, אך גם מאגרים אלה לא הספיקו, והחלו להביא מים מחוץ לעיר, ממעיינות אל-ערוב שבהר חברון, למרחק של למעלה מעשרים ק"מ מירושלים. את המים הזרימו באמות והעבירו אותם אל מאגרי מים בעיר ובהר הבית. בעיר העליונה שעל הגבעה המערבית נחשף רובע מגורים מפואר, המעיד על עושרם של דייריו. נתגלו בו בתי מידות, ובהם רצפות פסיפס רבות וקירות מעוטרים בטיח מכויר ובתמשיחי קיר צבעוניים, ונמצאו בו גם כלים רבים, כלי אבן וכלי חרס עדינים מיובאים. כלי אבן אינם מקבלים טומאה, ומספרם הרב מלמד, שאנשי הרובע הקפידו על חוקי הטוהרה. על הקפדה זו מעידים גם מקוואות הטוהרה הרבים ברובע ובסביבותיו. כמעט בכל בית נתגלו אמבטיות ומקווה טוהרה אחד, ולפעמים אף יותר. מי היו תושבי הרובע הזה? אין ספק שהיו מעשירי העיר, למקורבים למלכות וכוהנים מבני האצולה. הורדוס ביצר את חומות העיר, ובמערב, מעל לגיא בן הינום, בנה את מצודת העיר, ולה שלושה מגדלים. מה ששרד מן המצודה ידוע היום בכינוי "מגדל דוד". מדרום למצודה בנה המלך את ארמונו המפואר. נתגלו רק שרידים מעטים מבסיס הארמון. שימי

12. גולת הכותרת במפעליו של הורדוס הייתה ללא ספק הרחבת שטחו של הר הבית ובניין המקדש והשטח שמדרום לו. הרחבה הגדולה סביב המקדש נועדה להכיל את אלפי עולי הרגל. לשם כך בנה הורדוס מערכות של קשתות במערב ובדרום, אשר היוו בסיס למשטח מרוצף אבן. את כל המערכת תמכו קירות ענקיים, אשר נבנו על גבי סלע האם מצפון, מדרום וממערב. אפשר לראות את חומות התמך האלה עד עצם היום הזה. במערב ידוע קיר התמך בשם הכותל המערבי. הוא היה מקובל מדורי דורות כמקום המקודש ביותר ליהודים. מאז חורבן הבית אמרו חכמי ישראל, שמן הכותל המערבי לא זזה שכינה מעולם. נדבכיו מרשימים ביופים ובגודלם. משקל כל אבן מגיע לכמה וכמה טונות. נתגלו אבנים, שמשקלן מגיע ל- 300(!) טונות ויותר. את המקדש ציפה הורדוס בשיש מיובא מאיטליה, ומדרום להר הבית בנה בניין עמודים גדול (בסיליקה). להר הבית נכנסו מצד דרום, ומדרגות אבן הוליכו עד לכניסה אל הרחבה. מערכת המדרגות המרשימה הזו נתגלתה לאחר יותר מ- 1900 שנה. מסביב למיתחם הר הבית במערב ובדרום נבנו דרכים מרוצפות אבן, ולאורכן חנויות ומקוואות טוהרה. לא ייפלא אפוא, שכאשר ראה טיטוס את המיתחם ממרומי הר הצופים, ציווה לא להרוס אותו. כך מעיד יוסף בן מתתיהו הכהן, אשר נמצא בעיר עד סוף תקופת החורבן ותיאר בכתביו את ימיה האחרונים של ירושלים. זמן לא רב לפני כיבוש העיר בידי הרומאים נבנתה חומה שלישית בצפון, שהקיפה את רובע בית זיתא החדש. לאחר מותו של הורדוס התערערה יציבות השלטון. אגריפס הראשון ואגריפס השני היו מלכים חלשים, ולאחר תקופת שלטונם מינו הרומאים מושלים רומיים לירושלים. נוצר מתח גובר והולך בין העם לבין השליטים, עד אשר לבסוף פרץ המרד. הרומאים צרו על העיר וניסו לשכנע את המורדים להפסיק את המרד, אך כל הנסיונות לא נשאו פרי, ובשנת 70 לספירה, לאחר מצור ממושך, הם פרצו לעיר וכבשו אותה. תחילה כבשו הרומאים את הר הבית. הם הציתו אותו ב- ט' באב בשנת 70 לספירה. לאחר חודש נכבשה גם העיר העליונה. תושבי ירושלים ששרדו הוגלו ממנה, ובעיר התיישבו אנשי הצבא הרומיים מן הליגיון העשירי. בשרידים הרבים, שנחשפו בשנים האחרונות בעיר העליונה, ניכרים היטב שרידי החורבן והשריפה, והם מעידים על גודל החורבן. בכך הקיץ אפוא הקץ על כשלוש מאות ושלושים שנים של שלטון יהודי עצמי בירושלים. שימי

13. ירושלים הרומית עיר אלילית 70-324 לספירה עם כיבוש העיר והגליית תושביה חנה בעיר הליגיון הרומי העשירי. מחנה הליגיון היה כנראה בחלקה הדרום-מערבי של העיר, באזור המצודה והרובע הארמני של ימינו. בעיר התגוררו חיילים רומיים, תושבים סורים ויוונים מזרחיים, ונראה שגם נוצרים חזרו אליה. אוכלוסיית העיר הלכה וגדלה. בשנת 130 לספירה הגיע לארץ הקיסר הדריאנוס. הוא החליט לבנות על הריסות ירושלים עיר אלילית חדשה וכינה אותה אליה קפיטולינה (אליה על שם בית הקיסר אליוס; קפיטולינה על שם שלושת האלים הקפיטוליניים: יופיטר, יונו ומינרווה). ניסיון זה להפוך את ירושלים לעיר אלילית היה, כנראה, אחת הסיבות לפרוץ מרד בר כוכבא, המורדים הצליחו לכבוש את העיר. לא ידוע אם הצליחו גם לחדש את עבודת המקדש. בשנת 135 דיכאו הרומאים את המרד. אז הוציאו את תוכניתם אל הפועל ובנו את אליה קפיטולינה במתכונת של עיר מושבה רומית. הם שיפצו את אמות המים והזרימו בהן מים אל העיר. בשנת 289 לספירה הועבר הליגיון הרומי לאילת, והעיר הייתה זקוקה להגנה. בעת הכיבוש הרומי נהרסו חומותיה, ומאז היא נותרה ללא חומה. בנו אפוא חומה חדשה סביב העיר, וקבעו בה ארבעה שערים: בצפון, בדרום, במזרח ובמערב. מן השערים יצאו הרחובות הראשיים: ציר מרכזי מצפון לדרום הקרדו, וציר ניצב ממזרח למערב הדקומנוס. מערכת הרחובות של ירושלים נקבעה למעשה בתקופה זו, ועד היום היא ניכרת ברחובותיה. שרידים מרוצפים של הרחובות הרומיים נתגלו במקומות אחדים בעיר העליונה. בעיר הרומית נבנו כיכרות ושערי ניצחון. שער שכם היה אחד מן השערים האלה, ורק לאחר מכן שולב בחומות העיר. נבנו גם מקדשים רבים: על מקום קברו של ישו נבנה מקדש לאפרודיטה, ועל הר הבית נבנה, כנראה, מקדש ליופיטר. לירושלים לא היה מעמד של קדושה בתקופה ההיא, היהודים גורשו ממנה, והרומאים רדפו את הנוצרים בימים ההם. אבל הדת הנוצרית הלכה והתפשטה באימפריה הרומית, עד אשר לבסוף השתלטה עליה והפכה להיות הדת הרשמית של האימפריה הרומית במזרח. בכך הסתיימה התקופה האלילית בירושלים. שימי

14. נצרות בירושלים התקופה הביזנטית - 324-638 לספירה המעבר מן התקופה הרומית לתקופה הנוצרית-ביזנטית לא היה מלווה חורבן והרס, כמו שקרה בתקופות שקדמו לה. בשנת 324 לספירה, כשהפכה הדת הנוצרית לדת הרשמית של הממלכה הביזנטית, השתדלו הנוצרים לתת לכך ביטוי בירושלים. ירושלים נתקדשה לנצרות. התרחשו בה אירועים רבים, הקשורים בהתפתחות הדת הנוצרית: ישו התהלך ברחובותיה עם תלמידיו וניבא על חורבנה. המסורת הנוצרית מספרת על מעשי ניסים שלו בירושלים. בירושלים נאסר ונשפט כמורד במלכות, בה נצלב ובה נקבר, בירושלים, לפי האמונה הנוצרית, קם ישו לתחייה ועלה השמימה מהר הזיתים, ממזרח להר הבית. הקיסר קונסטנטינוס הגדול, הוא אשר הכריז על הדת הנוצרית כעל דת האימפריה והקדיש לירושלים תשומת לב מיוחדת. על היהודים נאסרה הישיבה בעיר בתחילת התקופה הביזנטיית, אך לקראת סופה התגבשה בה שוב קהילה יהודית. המקורות השונים בני התקופה ההיא מעידים על מפעלי בנייה גדולים בעיר. המקור החשוב ביותר לידיעותינו על ירושלים בתקופה הביזנטית היא מפת מידבא. זוהי מפת ארץ ישראל, המצוירת בפסיפס על גבי רצפת כנסיה מן המאה השישית. הפסיפס נתגלה בעיר מידבא שבעבר הירדן. ירושלים מתוארת במפה כעיר מוקפת חומה, ורחוב עמודים רחב חוצה אותה לאורכה מצפון לדרום. משני עברי הרחוב מדרכות מקורות בגגות רעפים. זהו רחוב הקרדו. תחילתו הייתה בשער שכם של ימינו. לפניו הייתה כיכר מרוצפת, ובמרכזה עמוד, ועל העמוד פסלו של הקיסר. אפשר לראות במפה גם כנסיות רבות, שנבנו לזכר אירועים שונים בחייו של ישו. את הכנסיה המרכזית בנו סביב מקום קבורתו. זוהי כנסיית הקבר. היא נבנתה במשך עשר שנים, ונחנכה בשנת 335 לספירה. לאחר מכן, במשך התקופה הביזנטית, נבנו כנסיות גם באזור הר ציון, וכן באזור השילוח ובבריכת בית חיסדא. את הכנסיה הגדולה ביותר בנה הקיסר יוסטיניאנוס במאה השישית, היא כנסיית הניאה, הכנסיה החדשה של מרים. חלק מרחובות ירושלים באותה עת מוכרים לנו גם בימינו. בחפירות הארכיאולוגיות נתגלו קטעים מרחוב הקרדו, ונמצאו שרידים רבים מן המבנים המפוארים של התקופה ההיא. חלק מן הבניינים המשיכו להתקיים בשינויים מסוימים גם בתקופות מאוחרות יותר, ואפילו עד ימינו. ממבנים אחרים נתגלו שרידים בלבד. בשנת 614 לספירה כבשו הפרסים את הארץ. הם פגעו באוכלוסיה הנוצרית, הרסו והעלו באש את מבני הדת הנוצריים בכל הארץ. כך עשו גם בירושלים. הכיבוש הפרסי נמשך ארבע עשרה שנים, והיה תקופת שפל קשה בתולדות ירושלים. לאחר מכן ניסה הקיסר היראקליוס לשקם את העיר, אך מאמציו לא נשאו פרי. הוא היה אחרון השליטים הביזנטים בירושלים. 10 שנים לאחר ששחרר את העיר מעול הפרסים, כבשו אותה המוסלמים. שימי

15. שלטון הסהר בירושלים - 638-1099 לספירה בשנת 638 כבשו המוסלמים את ירושלים, והחליף עומר אבן אל- ח'טאב נכנס העירה רכוב על גב גמל. בירושלים החל עידן האסלאם, הדת המונותאיסטית השלישית. מרבית תושביה הנוצרים של ירושלים לא עזבו את העיר, וגם מבני הדת הנוצריים נשארו עומדים על תילם. עם השנים הפכו הנוצרים להיות מיעוט בירושלים. המוסלמים הרשו ליהודים לחזור ולהתיישב בה, לראשונה מאז החורבן. השינויים הבולטים היו בהר הבית ובסביבתו. בראשית האסלאם גילו המוסלמים יחס מיוחד כלפי ירושלים. מתוך רצון לעשות נפשות לדת החדשה בקרב היהודים נקבע כיוון התפילה לעבר ירושלים. רק אחר כך שונה כיוון התפילה המוסלמית לעבר מכה. השם ירושלים אינו מוזכר בקוראן, אך המוסלמים קידשו אותה כעיר הנביאים. הם הוקירו את נביאי ישראל ואת הדמויות המרכזיות בנצרות, אשר חיו ופעלו בירושלים. לפי מסורת האסלאם, רכב מוחמד על סוסתו "אל-בורק" מן המסגד המקודש אל "המסגד הקיצון". "המסגד הקיצון", על פי הפרשנות המוסלמית, נמצא בירושלים, בקצהו הדרומי של הר הבית. השליט עבד אל- מאלכ בנה על הר הבית את מבנה כיפת הסלע וחנך אותו בשנת 691. הח'ליף אל-וליד בנה את מסגד אל אקצא המסגד הקיצון בחלק הדרומי של הר הבית. ליהודים ניתנה הזכות לשמש ולשרת בהר הבית בתקופת שלטון בית אומיה .(750-661)) מדרום להר הבית נבנתה קריה שלטונית, ובה ארמון השליטים. בתחילה קראו המוסלמים לירושלים אליה, כשמה בתקופה הביזנטית. אחר כך הם הסבו את שמה לאל- קודס (הקדושה). בשנת 750 לספירה עבר השלטון מבית אומיה שבדמשק לבית עבאס בבגדד. מצבה של הארץ, ושל ירושלים בפרט, החל להידרדר. העבאסים הטילו מיסים כבדים על האוכלוסיה. בניגוד לאומיים, הם לא היו סובלנים כלפי מיעוטים דתיים. על היהודים אסרו העבאסים להיכנס להר הבית. הריחוק של מרכז השלטון מן הארץ הביא להתרופפותו, וב- 969 לספירה השתלטה השושלת הפאטמית המצרית על ארץ ישראל. בתקופת שלטון הפאטמים התחזק בעיר מעמדה של העדה הקראית. הח'ליפים המוסלמים המשיכו להתנכל לבני הדתות האחרות. הם שרפו כנסיות ובתי כנסת והרסו אותן. שלטון המוסלמים בירושלים הסתיים בשנת 1099, כאשר הגיעו הצלבנים וכבשו את העיר מידיהם. שימי

16. ושוב שולט הצלב - 1099-1187 לספירה קריאתו של האפיפיור אורבן השני לשחרר את ירושלים מידי הכופרים המוסלמים הביאה לארץ את הצלבנים. לקריאת האפיפיור נענו בין 60,000 100,000 ל- איש, ערב רב של המוני העם, של איכרים, של אצילים ואבירים בני משפחת המלוכה. לאחר מסע ברחבי אירופה ובים נחתו הצלבנים בחופי הארץ, ובקיץ של שנת 1099 הגיעו כ- 40,000 מהם וצרו על חומות ירושלים. חודש ימים נמשך המצור, ובסופו נפלה העיר בידי הצלבנים. מוסלמים ויהודים רבים נהרגו בעת הכיבוש. התיאורים מספרים על רחובות שטופים בדם עד לגובה עקבי הסוסים. הצלבנים טבחו בתושבים, וחלק מן הנותרים בחיים, במיוחד יהודים, הועברו לאשקלון ונמכרו לעבדים. שוב הפכה ירושלים להיות עיר בירה, לראשונה מאז חורבן הבית השני. אך הפעם לא הייתה זו בירה יהודית, אלא בירת ממלכת ירושלים הצלבנית. בכנסיית הקבר המליכו הצלבנים את גוטפריד מבויון והכתירו אותו בתואר "מגן הקבר הקדוש". העיר עברה שינויים רבים, הן בצורתה והן בהרכב אוכלוסייתה. הצלבנים ניסו למשוך אליה נוצרים רבים. חלק מתושבי העיר היו נוצרים אירופים, שהגיעו במהלך מסעי הצלב. חומת העיר מן התקופה הערבית נשארה כפי שהיתה, וכמו כן נשמר מערך רחובותיה. את המבנים השונים באתר כנסיית הקבר איחדו הצלבנים במכלול אחד, באותו מבנה המוכר לנו כיום. הם בנו כנסיות רבות וביצרו את אזור המצודה. בירושלים הצלבנית התיישבו מסדרי אבירים שונים. מסגדי הר הבית הפכו לכנסיות. בכיפת הסלע התיישבו האבירים-הנזירים הטמפלרים, אבירי המקדש, וקראו לה "מקדש האדון". מסגד אל-אקצא נקרא בפיהם "מקדש שלמה" ואולמות העמודים שמתחתיו הפכו להיות אורוות לסוסיהם. עד היום מכנים אותן "אורוות שלמה". השוק המרכזי של העיר הצלבנית נמצא מדרום לכנסיית הקבר, בחלקו הדרומי של רובע המוריסטן. ברובע זה ישבו ההוספיטלרים ובנו בו בתי חולים ואכסניות, רחובות העיר המו עולי רגל. נוצרים בני אומות שונות התגוררו בירושלים. היתה זו ללא ספק אחת מתקופות הפריחה של העיר. ממלכת ירושלים הצלבנית נפלה בידיו של המנהיג המוסלמי צלאח-דין אל- איובי, שליט מצרים וסוריה. ירושלים נכבשה בשנת 1187. הצלבנים נשארו עדיין בצפון הארץ והחזיקו מעמד עוד כמאה שנה, אך הם העבירו את בירתם לעכו, וגורל ירושלים נחרץ. לאחר כשמונים שנות שלטון צלבני שוב עברה אפוא העיר לידי המוסלמים. שימי

17. הסהר חוזר האיובים והממלוכים - 1187-1517 לספירה עם כיבוש העיר בידי צלאח א-דין הורשו תושביה הנוצרים לצאת ממנה תמורת תשלום של כופר נפש. המסגדים, שהוסבו לכנסיות בידי הצלבנים, שבו והפכו .למסגדים, וכמותם גם שאר הכנסיות. היהודים הורשו לשוב ולהתגורר בעיר .התיישבו בה יהודים רבים מאשקלון ומיתר ערי החוף, שנהרסו בידי צלאח א-דין האיובים שיקמו את חומות העיר, אך השליט מועט'ס עיסא חשש שהצלבנים ישובו לירושלים, והעיר המבוצרת תהיה להם מגן. לכן ציווה לשוב ולהרוס את חומותיה. שושלת בית איוב המצרית נפלה בשנת 1250, ותחתיה עלתה השושלת .הממלוכית. כעבור עשר שנים נאלצו הממלוכים להתמודד עם פלישת המונגולים המונגולים הותירו אחריהם אדמה חרוכה. הארץ חרבה, ובירושלים היה ההרס רב .יותר מבכל מקום אחר בשנת 1267 הגיע לירושלים ר' משה בן נחמן, הוא הרמב"ן. הוא תיאר את המצב בירושלים באיגרת ששלח לבנו בספרד: "ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון... ירושלים יותר חרבה מהכל.... ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה ולקחנו אותו לבית כנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחורבות, זוכה". ועוד הוסיף הרמב"ן באיגרתו, כי בירושלים גרים רק שני יהודים, ומלאכתם צביעת בדים, בשבתות ובחגים מתאספים יהודים מן הסביבה .למניין השלטון המרכזי הממלוכי לא ייחס לירושלים חשיבות רבה. גם ריחוקה ממערך הדרכים הראשיות דחק את מקומה. לירושלים הגיעו שליטים ממלוכים מודחים, אשר בילו את שארית ימיהם בעיר והקימו בה מבני דת מפוארים מסביב להר הבית. בהר הבית עצמו נבנו מבנים אחדים, ומסביבו נבנו בתי מדרש ללימודי האסלאם .מדרסות) ומבני ציבור אחרים: קברים מפוארים ורהטים לשתייה לעוברי אורח( עד היום הם מפארים את העיר העתיקה, במיוחד לאורך רחוב השלשלת וסביב הר הבית .מצבה הכלכלי של הארץ, ושל ירושלים בפרט, היה קשה מאוד בתקופה הממלוכית השליטים עשקו את תושבי העיר והטילו עליהם מיסים כבדים כדי לממן את ,מלחמותיהם ואת מפעלי הבנייה שלהם. העיר הפכה מוקד עלייה לרגל למוסלמים וניכרה בה פריחה תרבותית מוסלמית. מבני דת מוסלמיים רבים משכו אליה .מלומדים ומיסטיקנים (צופים), וכל אלה התגוררו באותה תקופה בירושלים במאה הארבע עשרה החל גדול גם היישוב היהודי למרות יחסם הנוקשה של .השלטונות. יהודים רבים הגיעו מאירופה, ומרביתם התגוררו באזור הר ציון שימי

18. התורכים באים - 1517-1917 לספירה בדצמבר של שנת 1516 נכנס הסולטאן סלים הראשון בשערי ירושלים. כיבוש זה של התורכים נמשך יותר מכל יתר הכיבושים בתולדות העיר. התורכים שלטו בירושלים 400 שנה. בתחילה הייתה תנופת בנייה ופריחה ברחבי הארץ ובירושלים, כעבור זמן לא רב התרופף השלטון המרכזי, ושוב הזניחו אותה השליטים המוסלמים. במאה השש עשרה שלט הסולטאן סולימן, שהיה ידוע בכינוי "סולימן המפואר". הוא הרחיב את תחומי הממלכה ושיקם את ירושלים. תחילה שיקם את מערכות אמות המים, שהובילו מים לעיר מהר חברון. לאחר מכן שיפץ ותיקן את חומת העיר. השיפוץ ארך חמש שנים ( 1536-1541), והתוצאה היא חומות העיר העתיקה של ימינו. המבנים בהר הבית שופצו אף הם, וכן נבנו ושוקמו השווקים. בתקופתו של סולימן המפואר ניכר גידול באוכלוסיית העיר. גדל גם מספר התושבים היהודים, והקהילה היהודית הייתה השנייה בגודלה בעיר במהלך המאה השש עשרה. אולם, כאמור, תקופת זוהר זו לא נמשכה זמן רב, וראשית השקיעה ניכרה כבר בימי שלטונו של סלים השני, בנו של סולימן. שקיעת השלטיון המרכזי הביאה לעליית שליטים מקומיים, אשר דאגו לאינטרסים של עצמם. הם הכבידו על התושבים וסחטו מהם כספים. כתוצאה מכך עזבו רבים את העיר. ירושלים הוזנחה והחלה להתנוון. בשנת 1700 הגיעה לעיר חבורת חסידים. בראשם עמד רבי יהודה החסיד. החבורה רכשה חלקת אדמה ברובע היהודי, אך רבי יהודה נפטר זמן קצר לאחר מכן. החובות בגין הרכישה תפחו ורבצו על כל הקהילה עוד שנים רבות. חסידיו של רבי יהודה נספחו לקהילה האשכנזית הדלה בירושלים. הקהילה הספרדית נשארה הגדולה מבין השתיים, ומתוכה נבחר ראש הקהילה, אשר ייצג את כל היהודים בפני השלטונות התורכיים. הקהילה יהודית חיתה כמיעוט נסבל, ולעתים סבלה מאוד מהתנכלות השלטון המוסלמי מצד אחד ומן הנוצרים מן הצד השני. אנשי הקהילה חיו בדוחק והתפרנסו מכספי החלוקה, שהגיעו אליהם מארצות מוצאם. שימי

19. המאה התשע עשרה המפנה הדרמאטיי המאה התשע עשרה היא תקופת מפנה בתולדותיה של הארץ כולה, ובייחוד בתולדות ירושלים. הקידמה הטכנולוגית הגיעה אט אט גם לארץ. אוניות הקיטור קירבו אותה לשאר מדינות העולם. גברה והלכה ההתעניינות בארץ הקודש. המעצמות התעניינו בה מטעמים פוליטיים. הארץ הפכה להיות נקודת צומת חשובה בדרכי המסחר, בייחוד בשלהי המאה, לאחר פתיחתה של תעלת סואץ. המעצמות הזרות ניסו בכל דרך לקנות להן מאחזים בארץ. תחילת השינוי הגדול הוא הכיבוש המצרי. הוא נמשך עשר שנים בלבד, אך השליטים המוסלמים ביטלו במהלכו את התקנות המפלות לרעה את הנתינים הזרים שאינם מוסלמים. כך החלה תקופה של פריחה הן לקהילה היהודית והן לקהילה הנוצרית בירושלים. מבנים רבים שוקמו, וביניהם בתי הכנסת, נבנו גם בתי כנסת חדשים לאוכלוסיה היהודית הגדלה והולכת. רפורמות אלה, שהנהיגו המצרים, נמשכו גם בימי התורכים, אשר חזרו לשלוט בעיר. תושבים זרים המשיכו ליהנות מזכויות רבות, והעיר גדלה והתפתחה ופרצה אל מחוץ לחומותיה. אוכלוסיית העיר כולה גדלה פי שמונה, אך האוכלוסיה היהודית גדלה פי עשרים. כבר בשנת 1840 הפכה הקהילה היהודית להיות הקהילה הגדולה ביותר בירושלים, ובשנת 1870 היוו היהודים מחצית מכלל תושבי העיר. בשנת 1860 נבנתה שכונת המגורים הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. הייתה זו שכונה יהודית, שקמה מול שער יפו, על הגדה המערבית של גיא בן הינום. סיר משה מונטיפיורי, הוא שיזם את הקמתה מכספי עזבונו של יהודה טורא, עד מהרה יצאו עוד ועוד יהודים את תחומי העיר העתיקה, וכעבור 54 שנים היו מחוץ לחומות 69 שכונות יהודיות, ובהן התגוררו כ-13,000 יהודים.בעיר העתיקה נותרו כ- 16,000 יהודים. מעניין לציין עוד, שבאותה תקופה של שלהי השלטון העות'מני גרו בירושלים מעלה ממחצית יהודי הארץ כולה. גם האוכלוסיה הנוצרית בירושלים גדלה. המעצמות הזרות בנו בעיר מוסדות חינוך, בתי חולים וכנסיות וניסו למשוך לנצרות יהודים ומוסלמים ולהעביר אותם על דתם. הטכנולוגיה הגיעה גם לירושלים, ובשנת 1892 חנכו את מסילת הברזל, שקישרה את ירושלים ליפו. פעלו בעיר טחנות קיטור, ורחובותיה הוארו בפנסי נפט. הגיע לירושלים גם ה"דלג-רב", הלא הוא הטלגרף, ופעלו בה בתי דואר למכביר. כמעט כל מעצמה הייתה מיוצגת בבית דואר משלה. מצב הביטחון בדרכים השתפר, ובעקבותיו שופרו גם שירותי הדואר. זכור לטוב מכולם הדואר האוסטרי. בשנת 1906 נחנך בעיר בית הספר לאומנויות "בצלאל". מלחמת העולם הראשונה הביאה על הארץ ועל ירושלים בכללה תקופה קשה של שפל. לקראת סוף המלחמה נכבשה הארץ בידי הבריטים, ותם שלטון התורכים בן 400 השנים. שימי

20. בחסות הכתר הבריטי - 1917-1948 בדצמבר 1917, בחנוכה, נכנעה ירושלים לשני חיילים בריטיים, אשר יצאו מן המחנה שלהם לחפש מזון במערב העיר. לאחר מכן נערך מצעד הניצחון של צבא הוד מלכותו ובראשו הגנרל אלנבי. הוא צעד דרך שער יפו אל העיר פנימה. שלוש שנים שרר בארץ שלטון צבאי, עד שקיבלה בריטניה את המנדט על ארץ ישראל. הבריטים הצעידו את ירושלים לעידן המאה העשרים. בפעם הראשונה בתולדות העיר ניגשו לתכנן לה תוכנית מיתאר כוללת. הבריטים, הם שמצאו פתרון מודרני לבעיית המים בעיר. הם הניחו קו ךמים ממעיינות ראש העין שבשפלה עד ירושלים. יחסם המיוחד של הבריטים לירושלים נבע גם מיחסם אל התנ"ך. הם הוציאו צווים, האוסרים על בנייה בצמוד לחומת העיר ודרשו לבנות באבן בלבד. צווים אלה עומדים בתוקפם גם בימינו. ירושלים הייתה מקום מושבם של הנציב העליון הבריטי ושל משרדי השלטון והפקידות. כך הפכו הבריטים את העיר לבירה, 800 שנה לאחר שהיתה בירת הממלכה הצלבנית. בשנת 1925 נפתחה על הר הצופים האוניברסיטה העברית הראשונה. נבנה גם בית החולים היהודי המודרני "הדסה", בית החולים הגדול ביותר במזרח התיכון. הסוכנות היהודית, שהיתה למעשה ההנהגה של הישוב היהודי בארץ, העבירה את משרדיה לירושלים, וכמוה עשתה גם הרבנות הראשית. שטחה של העיר גדל פי ארבעה. שכונות חדשות הוקמו וביניהן שכונות הגנים רחביה, בית הכרם תלפיות ובית וגן. היהודים היו רוב בירושלים, אך בראש הערייה עמד ראש עיר ערבי, ולידו שימשו שני סגנים: אחד יהודי ואחד נוצרי. המתח בין הערבים לבין היהודים היה רב. ירושלים היתה פעמים רבות העילה למהומות ופרעות של ערבים ביהודים. קרה גם שהשלטונות הבריטיים עמדו מנגד ולא מנעו התנכלויות של ערבים ליהודים. בשבוע המאורעות בשנת 1929 133 נהרגו בעיר יהודים, ונפצעו פי שלושה מן המספר הזה. כאשר גברו פעולות האיבה והטרור, חילקו הבריטים את ירושלים ויצרו בה אזורי ביטחון בריטיים סגורים. חלק מן השכונות היהודיות מצאו עצמן מבודדות, מותקפות בשכונות ערביות, שאיימו על בטחונן. 1947, מיד לאחר הכרזת החלוקה באו"ם, החלו מאורעות דמים בעיר. יומיים לאחר ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות פרץ המון ערבי לאזור לממילא ממערב לעיר העתיקה ושרף את המרכז המסחרי. יש המציינים אירוע זה כתחילתה של מלחמת העצמאות בירושלים. שימי

21. המלחמה על העיר - 1947-1948 המלחמה על ירושלים החלה עוד לפני שעזבו הבריטים את העיר. באירועים חמורים בכל רחבי העיר נהרגו אזרחים אנשי צבא, הערבים כיתרו את הרובע היהודי. כלי רכב הותקפו בכבישים, התפוצצו פצצות ומכוניות תופת. ירושלים הלכה והתנתקה מיתר אזורי הארץ. ב- 24 בינואר 1947נותק הקשר הטלפוני לירושלים. ב- 22 בפברואר התפוצץ מטען חומר נפץ, שהוטמן בכדי חלב. הפיצוץ העז החריד את העיר וגרם להרס רב במרכזה. כמעט רחוב שלם נהרס, נהרגו 52 בני אדם, ולמעלה מ- 120נפצעו. 13 באפריל התקיפו פורעים ערבים שיירה של מכוניות משוריינות, שהסיעה רופאים, אחיות וחוקרים להר הצופים ועשתה את דרכה דרך שכונת שייח' ג'ראח לעבר בית החולים. בהתקפה זו נהרגו 78 מבכירי הרופאים והסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית. ההתקפה נערכה כמעט בחסות הבריטים. הם לא התערבו ואף מנעו מכוחותינו לסייע. ירושלים הייתה נצורה. הדרך אליה וממנה הייתה בחזקת סכנה. בעיר היה קיצוב חמור של מזון ומים. הליגיון הירדני ניתק באזור לטרון את אספקת המים לעיר מראש העין. שכונות ירושלים הופגזו. שני הצדדים ניסו לכבוש בהן ולהשיג יתרון שליטה בעיר. ב- 28 במאי נפל הרובע היהודי לאחר מאבק גבורה ארוך ועקוב מדם. היישובים היהודיים מצפון לעיר, עטרות ונווה יעקב, היו מנותקים. \הם נאלצו לפנות את תושביהם, לאור הלקח מנפילת גוש עציון. במהלך המלחמה הונח לקו מים אלטרנטיבי לעיר כ קו השילוח ואספקת המים התחדשה. ממבואות הכביש לירושלים נסללה בחשאי דרך אלטרנטיבית, אשר זכתה לכינוי "דרך בורמה", על שם הדרך העוקפת שסללו בנות הברית בבורמה במלחמת העולם השנייה. בנובמבר 1948 נחתם הסכם הפסקת אש בין מפקד הליגיון, עבדאללה א-תל, לבין מפקד ירושלים, משה דיין. הסכם זה קבע את קו הגבול בין השטח הישראלי לבין שטחה של ירדן. קו זה אושר כקו שביתת הנשק ישראל-ירדן בעת חתימת הסכמי שביתת הנשק באי רודוס, ב- 3 באפריל 1949. שימי

22. עיר חצויה - 1948-1967 תשע עשרה שנים עבר בלב ירושלים גבול עוין. קו הגבול סבב את העיר משלושת עבריה: ממזרח, מצפון ומדרום. העיר היהודית נותקה מן המקום הקדוש ביותר ליהודים, הכותל המערבי, ונותקה אף מהר הצופים, שנשאר כמובלעת בריבונות ישראלית. פעמיים בחודש הורשתה שיירה בפיקוח או"ם לעלות להר הצופים ולהחליף ששים שוטרים, מחצית הכוח שישב על ההר. הסכמי שביתת הנשק הבטיחו ליהודים גישה חופשית אל הכותל ולהר הצופים, אך ההסכם לא מומש. לאורך קו הגבול, שכונה "הקו העירוני", התמקמו עמדות שני הצדדים, ולעיתים התפתחו תקריות אלימות, שהסתיימו לא אחת באסונות. כל אותה עת ירושלים היתה חצויה, התפתחה העיר לכיוון מערב. היא קלטה עולים רבים, שהגיעו ארצה בגלי העלייה הגדולה של שנות ה- 50. הם שוכנו בשכונות הערביות שנעזבו מתושביהן, וכן באזורי המגורים לאורך הקו העירוני. בתקופה הראשונה של קליטת העלייה הוקמו לבירושלים מעברות. למרות כל זאת, מספר התושבים בירושלים הלך והתמעט ביחס להתפתחות האחרות. ירושלים היתה אז העיר השלישית בגודלה בארץ. ב- 2 בפברואר 1949 הכריזה ממשלת ישראל שירושלים היא עיר הבירה של מדינת ישראל. הכנסת ומשרדי הממשלה עברו לירושלים. החיים לאחר המלחמה חזרו אט אט למסלולם, והעיר הלכה וגדלה. חלקה הירדני של ירושלים התפתח אך מעט באופן יחסי להתפתחות החלק הישראלי אשר במערב העיר. העיר המזרחית התפתחה בעיקר בשטח שמצפון לשער שכם, וכלכלתה התבססה בעיקר על צליינות נוצרית. הרובע היהודי ההרוס והעזוב מאז מלחמת השחרור לא שוקם, וכמוהו גם חלקים אחרים שנפגעו במלחמה. עם חלוף השנים נדמה היה שהעיר ירושלים מסתגלת לחלוקתה, אלא שאז פרצה מלחמת ששת הימים. העיר מאוחדת מחדש כ"ח באייר תשכ"ז שחרורה של ירושלים ואיחודה מחדש הפכו אותה תוך זמן קצר לעיר הגדולה ביותר בארץ, הן בשטח השיפוט והן במספר האוכלוסין. שטח שיפוצה הורחב פי שלושה, ומספר אוכלוסיה מגיע היום ל- 6000,000 בקירוב. פעולות הבנייה הראשונות בירושלים כוונו לחבר את שני חלקיה של העיר מחדש ולשקם את מערכות התשתית העירוניות. כשהסתיימו עבודות אלה, עברה העיריה לשלב התכנון וההרחבה. חמש עשרה שנים נמשכו עבודות השיקום ברובע היהודי. ברחבי העיר שמחוץ לחומה הוקמו שכונות מגורים חדשות. תחילה שוקמו ונבנו שכונות לאורך קו התפר. אחר כך נבנו שכונות גדולות מסביב לירושלים: נווה יעקב, רמות, תלפיות מזרח וגילה, גודל כל אחת מהן כשל ישוב עירוני, ובסך הכל כ- 30,000 יחידות דיור, ובהן קרוב ל-120,000 תושבים. הבניה הערבית מתרכזת בעיקר בצפון העיר. מאז למלחמת ששת הימים ידעה העיר תנופת בנייה גדולה. נסללו בה כבישים, הוקמו מבני ציבור, ניטעו גנים ונערכו חפירות ארכיאולוגיות רחבות היקף בלא תקדים. נוספו ידיעות רבות על עברה של העיר, ומימצאים שונים אישרו מחדש את הידוע מכבר. כדי לשמור על צביונה המיוחד של ירושלים מקפידים בה על המשך הבנייה באבן, מנסים לשמור על קו רקיע פתוח, לשקם שכונות, לשמר ולשחזר עתיקות ואתרים קדושים. דאגה רבה מלווה את התפתחותה, והיא זוכה ביחס מיוחד, כיאה לעיר הנצח, בירת מדינת ישראל. שימי

23. מתחם ארבעת בתי הכנסת הספרדיים נבנה אחרי גרוש ספרד 1492, בית הכנסת של הרמב"ן קודם לו מהמאה ה-13 (1270). הספרדים השבים לארץ ישראל מקימים כאן קהילה ההולכת ומתרחבת – של יהודים ספרדים. המבנה מבחינה ארכיטקטונית כמבצר מבחוץ – אכן במלחמת השחרור התבצרו בו אנשי הרובע... ראשיתו במבנה בית הכנסת של אליהו הנביא וכאן ישנה אגדה: יום כיפור הגיע וחסר היה העשירי למניין והנה לפתע ניצב זקן בפתח ביה"כ והשלים למניין, כך עברה תפילת יום הכיפורים וכשהגיעה שעת סעודת שבירת הצום רצו להזמין את האורח שאיפשר להם לקיים את המצווה – והוא נעלם, הם הסיקו כי היה זה אליהו הנביא, הכסא עליו ישב הפך לכסא אליהו אליו היו מגיעים אנשים ונשים לזכות בסגולה. הכסא המקורי לא השתמר והוחלף באחר אך בית הכנסת נשא ת שמו של אליהו הנביא – כיום בית כנסת אשכנזי. הקהילה ברובע הלכה וגדלה ועמה צמחו בתי כנסת נוספים: "רבן יוחנן בן זכאי", אח"כ האמצעי והאיסטנבולי (של אנשי איסטנבול) – צמיחתם ממחישה היטב את התפתחות הישוב היהודי ברובע היהודי של ירושלים. בית כנסת רבן יוחנן בן זכאי שימש כאולם הכנסים של יהודי הרובע , כאן גם הוכתר הרב הראשי. מתחם בתי הכנסת ממוקם למטה – כלומר יורדים אליו ולכך מספר סיבות: "ממעמקים קראתיך ה'" – אני שפל מה'! השלטון המוסלמי שלא התיר בניית בתי כנסת שגובהם יעלה על גובה המסגדים, היראה והפחד גרמו להצנעת המבנה... (בתקופה אחרת נבנית החורבה כמבנה גבוה...). המבנה עצמו – קשתות המחזיקות את הכיפות אך הן אינן מצטלבות ויש עיגול במרכז. ארון הקודש אינו המקורי אך המעניין שישנם כאן שני ארונות בצמידות ואין תקדים לכך - ישנה סברה שבתקופת השלטון המוסלמי הייתה דרישה לשים בצד התורה את הקוראן והיהודים כאן העדיפו לשים אחד בצד השני אך בשני ארונות נפרדים... עם כיבוש הרובע לאחר מלחמת ששת הימים נחרדו היהודים לגלות שבמתחם בתי הכנסת היה דיר עזים שכמובן פונה מכאן והחלו לשפצם עד שנת .1973. הריהוט כאן ארונות הקודש והעיצובים מעשי ידי אומנים – חלקם מאיטליה, מקוריים וייחודיים. ניתן לדבר על ההבדלים במבנה בין בתי כנסת ספרדיים לאשכנזים. השופר והכד המונחים על החלון הגבוה – "ציוד " לשעת בוא המשיח – לכשיגיע יתקע בשופר ואליהו ימשח את מלך המשיח עם כד השמן... בהקשר רבן יוחנן בן זכאי ניתן לספר על איזה חטא חרב בית המקדש השני - בגלל שנאת חינם מכאן היציאה לדון ביחסים שבין האדם לחברו. ריב"ז היה מודע שירושלים שמרובה היתה השנאה בין פלגיה היהודיים לא תשרוד והחליט לצאת מכאן (סיפור / אגדת בריחתו המפורסמת)... יום הכיפורים – חטאים שבין האדם למקום מכופרים אך חטאים שבין אדם לחברו – אין להם כפרה ביום הכיפורים אלא אם מבקשים סליחה והחבר מתרצה. ועם חרב המקדש השני על שנאת חינם הרי שהוא יבנה על אהבת חינם וכאן סיפור הרב אריה לוין על הגנב שהשתחרר מהכלא ונכנס אל ר' איה לוין לביתו וזה ארחו והציע לו מיטה, בלילה שמע רחש קם וראה כי הפמוטים נגנבו, העיר הרב את אשתו, סיפר לה את העניין אך אמר לה נמחל לו לגנב ונקבל על עצמנו שדבר זה לא יהווה לנו תקדים שלא עוד להכניס גנבים לביתנו לכשידפקו על דלתותינו. שימי

24. בית כנסת הרמב"ן בית הכנסת הרמב"ן הוא בית כנסת השוכן בעיר העתיקה בירושלים, ונחשב לבית הכנסת הקדום ביותר ברובע היהודי. תיאור המבנה בית כנסת הרמב"ן הוא אולם מלבני צר וארוך מאוד שכיוונו מזרח-מערב. בסמוך לכניסה אליו ממערב (מרחוב היהודים) יש כיום כמה חדרים, המשמשים ללימוד. בצמוד למבנה מדרום שוכנת חצר קטנה המחפה על בור מים גדול. אולם בית הכנסת מחולק לשניים לאורכו על ידי ארבעה עמודים נמוכים התומכים תקרת קשתות צולבות. נראה כי היה עמוד נוסף באמצע באולם, אך הוא הוסר (אולי כדי לפנות מקום לבימה), ויש המבקשים לזהותו עם עמוד מיותם העומד בחצר בית הכנסת מדרום. כותרות העמודים דומות לסגנון הדורי, ויש הטוענים כי מדובר בעמודים שהובאו מהקרדו הסמוך והוצבו במהופך. בפועל גובה העמודים הנו פי שנים מן הנראה לעין, וזאת מפני שרצפת בית הכנסת היום נסמכת על מילוי שהצטבר במקום במשך שנים (ר' שרטוט). בכותל המזרח קבועים שני ארונות קודש, ונראה כי זאת בשל שדירת העמודים המרכזית. למבנה אין כמעט חלונות, דבר המקנה לו אווירה אפלולית ברוב שעות היום. בעת עבודות שיקום בית הכנסת התגלתה על אחת מכותרות העמודים כתובת חרותה (ראה בתמונה) ובה שמות שלשת האבות: אברהם, יצחק, ויעקב. תאריך הכתובת לא ידוע, אך יש לשער שנחרתה עוד לפני סגירת בית הכנסת במאה ה-16. הקמת בית כנסת בשנת 1267 נאלץ הרמב"ן לברוח מעירו גירונה שבספרד, בעקבות פולמוס יהודי-נוצרי בו היה מעורב. למרות גילו המופלג (כמעט שבעים) החליט הרמב"ן לעלות לארץ ישראל, וקבע את משכנו בעיר עכו. בביקור שערך בירושלים נוכח בחורבנה הנורא של העיר, וזאת בשל פלישת מונגולים מספר שנים קודם לכן. באגרת ששלח לבני משפחתו כתב: ומה אגיד לכם מעניין הארץ? - כי רבה העזובה וגדול השיממון! וכללו של דבר: כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל. ועם חורבנה היא טובה מאֹד, ויושבים קרוב לאלפים, ונוצרים בתוכם כג' מאות, פלטים מחרב השולטאן. ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו התתרים (פלישתו של ג'ינגיס חאן)ברחו משם ומהם נהרגו בחרבם.-- אגרת הרמב"ן(הפיסוק איננו במקור)למרות שהקהילה היהודית בירושלים חרבה ועמה בתי הכנסת ("ואין ישראל בתוכה") מצא לה הרמב"ן שריד בדמות זוג אחים צבעים, שאליהם התאסף מניין מתפללים בשבתות. הרמב"ן ראה בכל הזדמנות "להחזיר עטרה ליושנה", וכפי שתיאר בהמשך המכתב: והנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית. וכבר התחיל בשיפועו ושלחו לעיר שכם להביא משם סיפרי תורה אשר היו מירושלם, והבריחום שם בבוא התתרים, והנה יציבו בית הכנסת, ושם יתפללו. כי רבים באים לירושלם מדמשק וצובה וארץ מצרים וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו. זיהויו במשך מאות שנים זוהה "בית כנסת הרמב"ן" כמבנה אותו מצא ושיקם הרמב"ן, אך מבנה זה לא תואם כלל את התיאור באגרת: אין לא כיפה ולא עמודי שיש, ואף מיקומו בעייתי, שכן בעת הגעת הרמב"ן לירושלים ישבה הקהילה היהודית בהר ציון ולא ברובע היהודי של ימינו). לעומת זאת, ישנה עדות מאוחרת בהרבה משנת 1488 של רבי עובדיה מברטנורא המתאר: ובית הכנסת של ירושלים הוא בנוי על גבי עמודים, וארוך וצר ואפל, ואין נוגה לו כי אם מן הפתח ובתוכו בור של מים.-- אגרת רבי עובדיה מברטנורה נראה כי תיאור זה מתאים יותר למבנה דנן, אשר שימש כבית הכנסת היחידי בירושלים בשלהי המאה ה-15. המחקרים נוטים לראות במבנה זה את מעונו השני של מניין מתפללי בית כנסת הרמב"ן המקורי, אשר העתיקו את מקום משכנם לתוככי ירושלים, ועמם נדד גם שם בית הכנסת. ואילו לעניין מיקום בית הכנסת המקורי, הארכאולוג מאיר בן דב מזהה את החורבה שמצא הרמב"ן עם קפלת תפילה ביזנטית שהתגלתה בהר ציון ליד חומת העיר העתיקה (כ-150 מטרים מ"בית כנסת הרמב"ן"). בראשית המאה ה-15 פרץ סכסוך בין נוצרים ויהודים בהר ציון בדבר הבעלות על קבר דוד המלך, ובעקבותיו גורשו הן הנוצרים והן היהודים מן ההר על ידי שליטי העיר המוסלמים. בעקבות גרוש זה פנו היהודים להקמת הרובע היהודי של ימינו, וייתכן שזו גם הסיבה של נדידת בית הכנסת אל מעונו החדש. שימי

25. סגירתו לבית כנסת הרמב"ן צמוד מסגד בעל צריח רבוע המתוארך למאה ה-14, ואשר על פי עדותו של רבי עובדיה מברטנורה קשור לסגירת בית הכנסת: היה הבית ההוא של יהודי אחד, ומפני קטטה ומחלוקת שהיה לו עם היהודים נעשה ישמעאל. ובראות אמו כי בנה המיר דתו על כל הכעסים שהכעיסוהו היהודים, עמדה והקדישה את ביתה אשר בחצרת בית הכנסת לבית תרפות של ישמעאלים ולעשות בו מוסקיטה להנקם מן היהודים.-- שם, שםאירוע יוצא דופן זה גרר אחריו שרשרת של התנכלויות מצד מתפללי המסגד המוסלמים, שאפילו הצליחו בשנת 1474 לסגור את בית הכנסת ולפזר את מניין מתפלליו. שנה לאחר מכן התיר הסולטן הטורקי את פתיחת בית הכנסת מחדש אולם בשנת 1586 הורה על סגירתו באופן סופי בטענה שהמבנה מפר את תנאי עומר האוסרים על הקמת בתי כנסת וכנסיות בירושלים. במאה ה-17 הושב בית הכנסת לידי היהודים, אך נאסר עליהם להשתמש בו למטרות תפילה והתכנסות. רחל ינאית בן צבי שביקרה במקום לפני 1948 תיארה בספרה "אנו עולים" את בית-הכנסת, אך כמעט שלא זיהתה אות מפני ששימש אז כמפעל לייצור גבינות. פתיחתו מחדש בתום מלחמת ששת הימים הוחלט לשקם את בית כנסת הרמב"ן, וזאת לאחר חפירת הצלה מהירה. ההחלטה שהתקבלה אז הייתה להותיר את הרצפה הגבוהה במתכונתה כדי לא להטריח את ציבור המתפללים לרדת ולעלות מדרגות רבות. כן היה רצון לפתוח את בית כנסת הרמב"ן מחדש לציבור כבר באותה שנה - 1967, כדי "לסגור מעגל" עם שנת עלייתו של הרמב"ן ארצה - 1267. שימי

26. מוזיאון חצר הישוב הישן ברובע המוזיאון נועד להמחיש את חיי היום יום של היהודים בעיר העתיקה מהמאה ה-19. המוזיאון מכיל כמה חדרים וכמה נושאים. העיקריים שבהם: שיחזור של בית יהודי. חדר מלאכה שאפיין את מה שעבר על העיר בעקבות המהפכה התעשייתית בתי הכנסת חצר ישוב ישן.   במוזיאון, הממוקם בבית אבן עם קשתות, שיחזרו בית של משפחה יהודית, סלון, חדר שינה, חצר, בגדים, תכולת ארון, תמונות קיר, בור מים ועוד. משפחה יהודית ממוצעת התגוררה בדרך כלל בחדר אחד או שניים. חצר פנימית משותפת שימשה מקום לעבודות הבית. "חדרה קטן וקירותיו מעובים ותקרתו מקומרת כחדרי ירושלים של הדורות שעברו". כך ש"י עגנון בסיפורה של תהילה וכך, מראה מוזיאון חצר הישוב הישן. החפצים מנסים להחיות את ירושלים בימי השלטון העותמאני, עד סוף ימי המנדט הבריטי. ימים של חיים תוססים ברובע יהודי, אך אלו גם חיים בתנאים של מחסור חומרי תחת שלטון זר. השחזור נעשה לחדר ספרדי מהתקופה העותמאנית ולחדר של משפחה אשכנזית, שעלתה לעיר במאה ה-19 והביאה עמה אורך חיים שונה, כלים וריהוט אחר מזה שהיה מוכר בישראל . הצפיפות הובילה לחצר. היעדר אור ואוורור הוציאו את רוב עבודות הבית אל החצר. במרכזה מצוי בור מים, ששימש את דיירי הבית לכביסה, רחצה, השקאה וניקיון הבית. בפינת החצר פזורים כלים לשאיבה ולנשיאת מים, כדים לאחסון מים, כלי פח וכלים נוספים ששמשו את מלאכת הכביסה. בחדר מתקופת המנדט אפשר כבר לראות את ההשפעה המערבית, שכוללת גם אימוץ הדרגתי של אורחות החיים והרהיטים המערביים, עד כדי ויתור על הסממנים המזרחיים המקומיים. היו שהתחברו לחשמל ולנוף הביתי נוספה גם מנורת חשמל ורדיו. מקום הולדתו של האר"י ובית כנסת אור החיים לפי המסורת, בבית זה נולד אחד מגדולי המקובלים, האר"י הקדוש, רבי יצחק שלמה לוריא, בשנת 1534. החדר הפך לשמש בית כנסת לבני העדה הספרדית. האיסור שחל על יהודי הישוב להקים בתי כנסת חדשים, אילץ את המתפללים להסוות את מקום תפילתם לחדר מגורים. בית כנסת האר"י שימש בתחילה חדר מגורים למשפחה וגם משהוסב לבית כנסת הוסווה לחדר מגורים. בשלב מאוחר יותר פעל בית הכנסת בגלוי. אולם לא לאורך זמן. בפרעות שפרצו בשנת 1936, נשדד בית הכנסת ונשרף. עם הקמת המוזיאון 1976 הפך בית הכנסת לחלק מהתצוגה, ושוחזר על פי המסורת הספרדית. נוסף על ארון הקודש, הבימה וספסלי הישיבה מוצגים בו נרתיקים לספרי תורה, תשמישי קדושה וכלי סופר סת"ם. על הקירות בבית הכנסת תלויות כרזות מתקופות שונות, המלמדות על מצבו של הישוב היהודי ועל יחסם של תושביו לשליטים המקומיים, מימי הסולטאן עבד אל חמיד כ‘אן דרך הסולטן מוחמד החמישי ועד לימי ויקטוריה מלכת בריטניה, ג‘ורג‘ החמישי מלך בריטניה והנציב העליון הרברט סמואל. בקומה העליונה של המוזיאון נמצא בית הכנסת "אור החיים". בית הכנסת קרוי על שם ספרו של רבי חיים בן עטר, שעלה לירושלים מהעיר סאלי שבמרוקו בשנת 1742 וקבע במקום את בית מדרשו. בית הכנסת שימש את העדה האשכנזית והיה בחזקתו של ר‘ שלמה רוזנטל. עם נפילת הרובע לידי הירדנים בשנת 1948 נסגר בית הכנסת ונפתח לקהל מחדש עם שחרורו בשנת 1967. שימי

27. ניצני התעשייה "אסתר לייב מנדלבוים, ילידת פולין, 1874, עלתה לארץ בשנת 1898. שנתיים קודם נישאה לשמחה מנדלבויים. מאחר ושמעה שאין פרנסה בעיר נשארה בפולין ולמדה אריגה וסריגה תעשייתית רכשה מכונות וחומרי גלם ובעזרתם הקימה מפעל גרביים. היא חילקה את המכונות בין נשים ברובע ואת התוצרת רכזה בחנות". זהו אחד הסיפורים על התעשיינים הראשונים של העיר – במקרה הזה אישה. במוזיאון מנסים להראות במעט מניצני המהפכה התעשייתית שהתרחשה בעולם והכתה גם בירושלים. במקביל לגידול באוכלוסיית ברובע, החל מעבר מייצור ביתי לייצור בבתי מלאכה. פינות העבודה של הפחח, הכובען, מוכר התבלינים והחייט הן דוגמאות למלאכות שהיו נפוצות ביושב הישן. מאפיית ברמן, יקבי אפרת, דפוס מונזון, ומפעילים ידועים אחרים עשו ברובע את צעדיהם הראשונים. היישוב הישן ברובע יכול להתגאות אף ביזמות של נשים: גברת קרישה ברמן היא דוגמא אחת לכך. עם שיפור בתנאי התעבורה לארץ ישראל ולצד הכמיהה היהודית והנוצרית לארץ הקודש, גברה התיירות לעיר. במוזיאון מוצגת יצירות אמנות, ביניהן הדפסי ליטוגרפיה באיורו של האמן שמעון מונזון, עבודות רקמה ועץ, גלויות מעוטרות בפרחים מיובשים ועוד מגוון יצירות שהוכנו בירושלים כמזכרות לעולי רגל ולתיירים. המוזיאון פתוח למבקרים בימים א‘ עד ה‘ בין השעות 10:00-15:00. ביום ו‘ בין השעות 10:00-13:00. רחוב אור החיים 6, הרובע היהודי, טלפון: 02-6276319 שימי

28. בית חולים ביקור חולים על אף התנגדותו של מוסד הפקידים והאמרכלים להבאתם לעיר של רופאים יהודים, הוקמו בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19 שלושה בתי חולים יהודיים, ובראשית המאה ה-20 נחנך בית החולים החדיש "שערי צדק"/ עד שנת 1837 לא עמדו לרשות היישוב היהודי בארץ ישראל ולו גם בית חולים אחד, קליניקה אחת ואפילו לא רופא מוסמך אחד, יהודי או לא יהודי. בשורות שלהלן נתאר את המהלכים שהביאו להקמתם של שלושה בתי חולים יהודיים בעיר במחצית השנייה של המאה ה-19, ולייסודו של בית החולים הרביעי "שערי צדק", הראשון שתוכנן ונבנה מראשיתו מחוץ לחומות, בדיוק לפני מאה שנה. ב-1839 הגיע משה מונטיפיורי (1784-1885) לביקורו השני בירושלים. הוא הזדעזע מרמת התחלואה הגבוהה בעיר העתיקה ובעיקר ממצבם הקשה של הילדים, והציע להקים בית חולים שינוהל בידי רופא יהודי מוסמך והשירות בו יינתן חינם לכל דורש. על אף שבאותה עת פעלו בחוץ לארץ שפע רופאים יהודים, ו-20 אחוז מכלל תלמידי הפקולטה לרפואה בווינה היו יהודים, נפלה הצעתו של מונטיפיורי. מוסד הפקידים והאמרכלים, שנוסד ב-1809 באמסטרדם וריכז את איסוף כספי "החלוקה", ראה חובה לעצמו למנוע שינויים באורחות חייו של היישוב בארץ ישראל, ובעיקר לסכל כל ניסיון למודרניזציה. בראש המוסד עמד במשך 35 שנה צבי הירש לעהרן, יהודי חרדי מנהל בנק הולנדר -לעהרן, גבאי בית הכנסת "תרומת קודש" באמסטרדם ומראשי הקהילה היהודית-אורתודוקסית בהולנד. לעהרן התנגד לכל אלמנט של השכלה, לא התיר תחרות או פעילות של גורמים פילנתרופיים נוספים בארגון "החלוקה", ובתוקף מעמדו הכלכלי כפה את דעותיו על יהודי ארץ ישראל. לעהרן נאבק בהצעתו של מונטיפיורי על ידי הטלת דופי בפעולותיו ואף איים להתפטר מניהול מוסד תפקידים והאמרכלים אם רבני ירושלים לא יתמכו בעמדתו. במכתב אל הראשון לציון ר' אברהם חי גאגין, הביע לעהרן את דעתו נגד הקמת בית חולים יהודי ונגד העסקת רופא יהודי "העלול להחדיר מינות וכפירה לירושלים". לדבריו, "אין להאמין בדתיות הרופאים. הם יזרעו זרע המינות חס וחלילה וגם אם ירפאו הגופים יחליאו הנפשות ואין לך רעה גדולה מזו... העיקר לעשות השמירה בבית החולה עצמו. אם אפוא הרי טוב ביותר שלא לבנות בה"ח גדול כלל ולהוסיף עזרה וסעד לחולים בבתיהם". מונטיפיורי נאלץ אפוא לסגת מתכניתו. בשנים 1938-1937 החמיר במיוחד מצבו של היישוב היהודי בארץ ישראל. צפת חרבה ברעש אדמה וניצוליה הגיעו לירושלים, מלחמה פרצה בין מצרים לטורקיה על השליטה הבלעדית בארץ ישראל; בגליל פרצו מרידות של פלאחים ודרוזים; מגיפות חולירע, קדחת וטיפוס הפילו חללים רבים בקרב אנשי היישוב. לעהרן ורבני ירושלים עמדו על דעתם שאין מקום להקים מוסד רפואי יהודי. ב-1840 הפסידה מצרים את השליטה על ארץ ישראל. טורקיה השתלטה מחדש על האזור בעזרתן של מעצמות אירופה ובתמיכתן, שבתמורה דרשו ממנה זכויות יתר לפעילותן בארץ, הקפיטולציות. ירושלים הפכה להיות מרכז פעילותם של הקונסולים, שחיפשו שטחי פעילות שיחזקו את מעמדם המדיני בעיר. האובייקט הראשון כלפיו הפנו את מאמציהם היה הציבור היהודי. הם העניקו ליהודים חסות רשמית – אם במתן אזרחות ואם בעזרה חומרית ממשית. כבר ב-1838 פתחו הבריטים בירושלים מרכז לעזרה רפואית וב-1844 הפך לבית חולים בחסות המיסיון, שנועד בעיקר ליישוב היהודי. לשם כך מינו רופא ורוקח מומרים, הקפידו על מזון כשר, קבעו מזוזות על כל פתח, והעניקו שירות רפואי, תרופות, מזון וביגוד חינם לכל דורש. את השירות כולו מימנה "החברה הלונדונית לקידום הנצרות". תוך זמן קצר הפך המוסד הרפואי הבריטי שפעל בקרבת הרובע היהודי בעיר העתיקה לאבן שואבת לכל חולי ירושלים היהודים. צבי הירש לעהרן לא הוטרד מפניות חולים יהודים למרפאה הבריטית ודבק בעמדה שרופא יהודי, חניך אוניברסיטה אירופית, שצפוי שיהיה ליברל התומך ברפורמה ומודרניזציה, יהיה מסוכן יותר למרקם החיים הדתיים בקהילה היהודית בירושלים מרופא מיסיונר. לקראת שנת ת"ר (1840) התעוררו בקהילות היהודיות בארץ ובחו"ל ציפיות לגאולה שנכזבו עם חלוף השנה. בשיאו של משבר האמונה החלו מיסיונרים מהמרפאה הבריטית להתקרב אל כמה מחכמי הפרושים. שלוש שנים אחר כך המירו שלושה מתלמידי ישיבת "עץ חיים" את דתם והיגרו מהארץ. אירוע זה עורר סערה עצומה בקרב היישוב היהודי בירושלים. עתה היה ברור שיש להכריז מלחמת חורמה במיסיון ובשירותי הרפואה שסיפק, ונשקלה שוב האפשרות להקים שירות רפואי בניהולו של רופא יהודי מוסמך. החשש מהמודרניזציה והליברליזם שיביאו עמם הרופאים היהודים התגמד לנוכח סכנת המיסיון. לעהרן, לעומת זאת, המשיך להתנגד; ב-1844, שלוש שנים לאחר משבר שנת ת"ר, אמר לעהרן כי "אין לדאוג בארץ ישראל מן הרופא הגוי שהביאו עמהם כת הנ"ל, מה שיש לדאוג הוא מן רופא יהודי שהוא מין ואפיקורוס". מונטיפיורי החליט לחדש את יוזמתו להקים מוסד רפואי יהודי, והפעם בהסכמת ההנהגה היהודית ולמרות התנגדות לעהרן. שימי

29. ד"ר שמעון פרנקל הגיע מגרמניה ארצה ב-1843, פתח את המרפאה היהודית הראשונה בארץ וניהול אותה כ-15 שנה. פעילותו נבדקה בקפדנות, וכל צעד חריג שעשה זכה לתגובה. למרות זאת לא העזה ההנהגה היהודית לאסור על עבודתו הרפואית או להגבילה מאחר שלא היה לה תחליף. המרפאה הבריטית ומרפאת מונטיפיורי פתחו עידן חדש בשירותי הבריאות בירושלים. בשנים 1838-1914 הוקמו בירושלים בלבד 12 בתי חולים וכן מרפאות רבות. ב-1853 פרצה מלחמת קרים ופגעה קשה ביישוב היהודי בארץ. הברון רוטשילד נרתם לעניין, התייעץ עם הקונסולים השונים בירושלים, גייס את סניפי משפחתו בווינה ובאיטליה, ובחסות ממשלת אוסטריה פתח ב-1854 בית חולים יהודי בעיר העתיקה בירושלים אשר נשא את שמו. את בית החולים הפעיל יועצו, ד"ר אלברט כהן, והקיסר פרנץ יוזף נתן למפעל את חסותו הקיסרית ואישר זאת בכתב ידו. שני חסרונות עיקריים היו בבית החולים רוטשילד: הראשון – בית החולים היה קטן ומוגבל ביכולתו לקבל את כל הפונים אליו. השני – חלק מההנהגה האשכנזית פרושית בירושלים הסתייג מעצמאותו הניהולית של בית החולים ומהיותו נתון למרותו של רוטשילד בלבד. לטענת הפרושים, נקט בית החולים אפליה מכוונת כלפי קבוצות שונות מקרב היישוב היהודי בירושלים, והעדיף חולים בעלי נתינות אוסטרית על פני יוצאי רוסיה ופולין. עדת הפרושים החליטה להקים בית חולים משלה, שיהיה נתון לשליטתם הבלעדית ושיענה גם על צורכי העזרה הרפואית של היישוב. עוד קודם ניהלה העדה הפרושית חברת ביקור חולים משלה, אשר עזרה לחולים בבתיהם ודאגה לכל מחסורם. בתמיכת ראשי העדה הפרושית רכשה עתה חברת ביקור חולים מגרש ועליו שני בתים ומרתף. בית החולים "ביקור חולים" נפתח ב-1867 בחסות הקונסוליה הגרמנית שבעיר, והוא כלל 13 מיטות. ניהולו של בית החולים היה בעייתי מלכתחילה: מריבות רבות התעוררו על בסיס דתי ועדתי בין יוצאי רוסיה ופולין ליוצאי גרמניה והולנד, ובין החסידים לפרושים. מוקד המריבות היה ביחס לעבודת מרפאת החוץ אשר הוקמה בצד בית החולים ופעלה בניהולו של ד"ר פופלס הפרושי. הוחלפו האשמות הדדיות בדבר שחיתות, ניצול לרעה של כספים ושימוש במרפאה לצורכי פרקטיקה פרטית. רוב המתקיפים היו מקרב חסידי ירושלים. תשע שנים לאחר פתיחתו נסגר "ביקור חולים", וכאשר נפתח מחדש ניהלו אותו לסירוגין רופאים לא-יהודים. רוב העול הרפואי עדיין נותר על כתפיו של בית החולים רוטשילד, שברשותו היו אז 25 מיטות והוא נוהל ללא הפרעה. במחצית המאה ה-19 הפכו אשכנזי ירושלים לרוב בעיר. בני הקהילה הספרדית חשו שכוחם הפוליטי יורד, וכדי לבלום ירידה זו החליטו שעליהם להקים מוסד רפואי מטעמם ובשליטתם. עוד לפני כן הם הקימו חברה משלהם לצורכי טיפול רפואי, במימונם של יהודים עשירים מסלוניקי, שנקראה "משגב לדך". החברה שכרה את שירותיו של רופא אשר ביקר את החולים בבתיהם בחצי המחיר; הם פתחו בית מרקחת, אשר מומן מדמי חבר ומתרומות פרטיות, וניהלו את חברתם ללא הזדקקות לתמיכת הקהילה המקומית. כאשר בית החולים רוטשילד עבר בשנות השמונים אל מחוץ לחומות, לבניינו החדש, קיבלה חברת "משגב לדך" את הבניין לידיה וב-1879 פתחה בו בית חולים. הנהלת "משגב לדך" הספרדית טרחה להדגיש שהטיפול בו יינתן לבני כל העדות, רמז לכך שהייתה נהוגה אפליה עדתית סמויה בנתונת עזרה רפואית בבתי החולים האחרים. מערכת היחסים בין שלושת בתי החולים הייתה קשה מאוד. מיכל כהן, מנהל החשבונות של בית החולים "ביקור חולים", עזב ב-1893 את תפקידו ולקח עמו את ספרי הנדבנים של "ביקור חולים", עזב ב-1893 את תפקידו ולקח עמו את ספרי הנדבנים של "ביקור חולים", שהיו שווים כסף רב, ומסרם לאנשי "משגב לדך". הקונסול הגרמני והקונסול האוסטרי קיבלו תלונות על שבית החולים "ביקור חולים" אינו נותן עזרה רפואית ליהודי הכולל האוסטרי בעיר. יוצאי גרמניה והולנד (כולל הו"ד) שבהנהלת בית החולים "ביקור חולים" סולקו מתפקידם והמאבק על השליטה במוסד החריף והלך וגרם להתערבות הקונסול הגרמני בעניין, אך ללא הועיל. נציגי כולל הו"ד שסולקו מ"ביקור חולים" החליטו להקים בית חולים משלהם בהנהלת יהודים גרמנים חרדים, למען דוברי גרמנית בלבד ובחסות הקיסרות הגרמנית. למרות התנגדות מוסד הפקידים והאמרכלים להקמת בית החולים, יצא ועד הפעולה ב-1872 למסע ממושך ולא קל לגיוס כספים ולהשגת תמיכה פוליטית. השינוי המיוחל הגיע רק עם הגעתו לארץ של רופא צעיר חרדי, ד"ר משה ואלאך, בשליחות הוועד היהודי מפרנקפורט. ד"ר ואלאך, שבא מקלן, החל את עבודתו הרפואית בעיר העתיקה ב"הכנסת אורחים" שבבתי מחסה, ולאחר זמן מה פתח קליניקה ובית מרקחת ברחוב הארמנים. תוך זמן קצר גויס לוועד היוזם להקמת בית חולים של יוצאי גרמניה בירושלים. הרופא הצעיר והנמרץ יצא לגרמניה לגייס כספים ולקבל חסות אימפריאלית גרמנית להקמת בית החולים. קבלת החסות והצלחת ואלאך בגיוס כספים לרכישת מגרש מחוץ לחומות . שימי

30. (1894) החריפו עד מאוד את המאבק בין ראשי "ביקור חולים" הפרושים לבין יוצאי גרמניה והולנד. המאבק התמקד באיסוף התרומות בקיסרות הגרמנית, שנתנה חסותה לשתי הקבוצות – "ביקור חולים" ו"שערי צדק". במאבק ניצחו אנשי "שערי צדק", שזכו לאהדת הקונסול הגרמני בירושלים, ואילו "ביקור חולים" הואשם בתחרות בלתי הוגנת והפסיד גם את יוקרתו וגם מקור מימון מרכזי. את תכנית הבניין ל"שערי צדק" הכין המהנדס הגרמני סנדלר, שהיה גם אדריכל בית החולים הגרמני בירושלים. התכנית כללה בניית חומה מסביב למגרש וחציבת בורות לאגירת מי גשמים. יהושע בן אריה מציין כי המרחק הרב שבו נבנה בית החולים מהעיר העתיקה וממרכזי היישוב היהודי בירושלים עורר את החשש כי החולים לא יגיעו למוסד, ואף התהלכה אמירה בציבור היהודי כי ד"ר ואלאך יצטרך לשלם לכל חולה שיגיע למוסד את דמי הנסיעה. בניית בית החולים החלה ב-1896. עיתוני ירושלים דיווחו על השכלולים והחידושים שהוכנסו בבניין (מעלית, מים זורמים) ועל היקף הפועלים העובדים בו, שהגיע לכמאה איש. תכנית בית החולים שאושרה על ידי הוועד הפרנקפורטי כללה שלושה בניינים: בניין אשפוז מרכזי בן שתי קומות ומרתף לאחסון ולתרופות; בניין משני למגורי הסגל הרפואי ובניין לאשפוז חולים במחלות מידבקות. את שלושת הבניינים הקיף גן גדול. הקמת גן מסביב לבית החולים הייתה יוצאת דופן ביישוב היהודי בירושלים והשרתה נופך מיוחד על המוסד. עיתון "ההשקפה" בעריכת אליעזר בן יהודה ציין כי בית החולים שערי צדק הנו הבית היפה ביותר בירושלים. בחגיגות הפתיחה השתתפו כל מכובדי ירושלים: הרבנים הראשיים, נציגי הכוללים של העדות השונות, הפחה הטורקי, הקונסול הגרמני ופקידי ממשל טורקיים בכירים. ד"ר ואלאך התמנה למנהל בית החולים ולרופא הראשי שלו. דמותו של ד"ר ואלאך הייתה כה דומיננטית, עד כי בית החולים נודע במשך שנים בפי כול בירושלים כבית החולים ואלאך. ד"ר ואלאך מעולם לא נישא. הוא התגורר בבית החולים מראשיתו והסתייע במנהלות משק לקיומו האישי. בהיותו מאמין אדוק דאג הרופא להעמיד חופה אך ללא קידושין עם מנהלות משקו, על מנת שלא לעבור על כללי התורה האוסרים לבני זוג שאינם נשואים להתגורר תחת קורת גג אחת. במלחמת העולם הראשונה שימש בית החולים מרכז למיון פצועים טורקים ולפינוים, ועם כיבוש העיר נערך בו טקס הכניעה ומסירת מפתחות העיר לגנרל אלנבי. קופות החולים של הפועלים נהגו אף הן לשלוח אליו את חבריהן לטיפול ולאשפוז. למרות צביונו הדתי חרדי של המוסד ועל אף טענות הפועלים כי ד"ר ואלאך ניסה להשפיע עליהם להניח תפילין, סמכותו הרפואית – הן של הרופא הן של המוסד כגורם מוביל בשירותי הבריאות בירושלים – הייתה מוחלטת. שימי

31. בית כנסת החורבה בית הכנסת החורבה (או חורבת רבי יהודה החסיד) הוא בית כנסת שנמצא ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. ב-14 באוקטובר 1700, הגיעה לירושלים קבוצת עולים בת 1000 איש בהנהגת רבי יהודה החסיד משדליץ שבפולין. העולים רכשו חלקת קרקע עליה עמדה בעבר "חצר האשכנזים" הקדומה, בה התגורר כשמונים שנה קודם לכן רבי ישעיה הלוי הורוביץ הידוע בכינוי "השל"ה הקדוש", הוחלו בעבודות אינטנסיביות להקמת בית כנסת אשכנזי במקום. ששה ימים בלבד לאחר מכן, עוד בטרם החלו עבודות הבנייה נפטר רבי יהודה, וחסידיו לא הצליחו למצוא מימון להמשך העבודות, והקבוצה התפזרה לכל רוח. המבנה נותר כעשרים שנה כמות שהוא - בנוי בחציו, ולבסוף נהרס על ידי מוסלמים על רקע החובות הכספיים. עקב החובות שנכרכו בבניה זו אף גורשו היהודים האשכנזים מתוך ירושלים, והם הצליחו לחזור אליה רק כאשר הם התלבשו בלבוש המסורתי של היהודים הספרדים. החצר נותרה בחורבנה והתפרסמה בכינויה "חצר חורבת רבי יהודה החסיד". במהלך המאה ה-19 חזרו היהודים האשכנזים להתגורר בירושלים. עקב חזרתם לעיר והתגבשותה של עדת הפרושים התעוררה היוזמה לחדש את בניית בית הכנסת, כאשר בראש המאמצים עמדו רב הקהילה הפרושית, רבי מנחם מנדל משקלוב תלמידו של הגאון מוילנה, ממשיכו רבי ישעיה ברדקי חתנו של רבי ישראל משקלוב, ורבי אברהם שלמה זלמן צורף שהיה גזבר הקהילה וטרח בהשגת רשיונות הבניה ותשלום החובות העתיקים הכרוכים בחצר. בי"ז בניסן תרי"ז החלה בנייתו של בית הכנסת פעם נוספת, בחסותו של משה מונטיפיורי, ובכ"ד באלול תרכ"ד (1864) נחנך במקום בית כנסת גדול ומפואר שנקרא "בית הכנסת בית יעקב בחצר חורבת רבי יהודה החסיד", אך שמו לדורות השתמר כ"בית הכנסת החורבה". את התכנון למבנה עשה אדריכל טורקי בשם אסעד אפנדי. אסעד אפנדי הגיע לירושלים לשם עבודות שיפוץ ותחזוקה במסגדי הר הבית בשנת 1856. בזמן שהותו בירושלים הוא הכין את תוכנית בית הכנסת. בית הכנסת תוכנן בסגנון אדריכלי המכונה ניאו-ביזנטי, שאפיין רבים ממבני הציבור והדת באימפריה העות'מאנית . אחד התורמים הגדולים ביותר להקמת בית הכנסת החורבה היה יהודי מבגדאד בשם יחזקאל ראובן. מעל פתחו של אולם התפילה הייתה קבועה כתובת ששבחה את יחזקאל ראובן על שתרם "יותר מחצי גוף הבניין מכסף הנדבה הזאת". גם בני משפחת רוטשילד תרמו כספים רבים להקמת בית הכנסת. עקב כך נקרא בית הכנסת החורבה גם בשם 'בית יעקב', על שם אביהם של בני משפחת רוטשילד. זאב וילנאי מספר שבבית הכנסת החורבה היה מעין עמוד קלון שכונה 'הקונֶ‏ה' (שם זה בא כנראה משפת היידיש). ה'קונה' הייתה מחוץ לבית הכנסת, לצדה של עזרת נשים והייתה בנויה כמין אצטבא של עץ. מי שעבר עבירה חמורה או אפילו אשה שנחשדה במעשה מגונה הושם שם למשך מספר שעות וכל מי שעבר במקום חרף וגדף את החוטא/ת. לימים הוסר ה'קונה' ובמקומו הושם שלט ובו נוסח ברכת קידוש לבנה. בבית כנסת זה ובמבנים הסמוכים אליו שכנו אחדים מן המוסדות החשובים של עדת האשכנזים בירושלים, ביניהם: בית הדין, בית מדרש ותלמוד תורה עץ חיים. בבית הכנסת היו שמורים דגלי הגדודים העבריים שליוו את חיילי הגדודים העבריים בכיבוש ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי. בבית הכנסת התפלל הנציב העליון הרברט סמואל בשבת הראשונה בה שהה בארץ ישראל. הייתה זאת שבת נחמו והנציב העליון התכבד בקריאת ההפטרה. בבית הכנסת החורבה נשא הרב קוק חלק מדרשותיו המפורסמות. המבנה עמד על תילו עד מלחמת העצמאות ב-1948 שבה חרב בשנית בידי פגז ירדני לקראת סיום המערכה על הרובע היהודי, היות שלהערכתם שימש מבנה זה כמבנה אסטרטגי במערכה של יהודי הרובע היהודי. מבית הכנסת, שעדויות מספרות שהיה מדהים ביופיו, נותרו רק עמודים אחדים, ויסודות. אחרי מלחמת ששת הימים, במסגרת שיקום הרובע היהודי, ממשלת ישראל שיחזרה קשת אחת מארבעת הקשתות שתמכו בכיפה הגבוהה שהתנשאה ברום הבניין. קשת זו הפכה לסמל בית-הכנסת וסמליל למינהלת הרובע ולמוסדות רבים בשכונה. בימים אלה מתבצעות במבנה עבודות שחזור ושיפוץ נרחבות, שעתידות להביא לבנייתו מחדש ולפתיחתו המחודשת של המקום כבית כנסת. בשנת 2006, לרגל תחילת שיקום האתר, הוצא לאור הספר "חצר חורבת רבי יהודה החסיד" על-ידי הרב ליאור זילבר. בספר זה מגולל לראשונה סיפורו של האתר. בפברואר 2007 הוכתר בטקס סמלי הרב שמחה קוק, רבה של רחובות, כרב בית כנסת החורבה . שימי

32. בית הכנסת תפארת ישראל בית הכנסת תפארת ישראל או 'בית הכנסת ניסן ב"ק' הוא בית כנסת ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. בית הכנסת הוקם על ידי חוגי החסידים שבקרב אנשי היישוב הישן. בית הכנסת נבנה בשנות השישים של המאה ה-19 על ידי חסידי רוז'ין וסדיגורא, ונקרא "תפארת ישראל" על שם רבי ישראל פרידמן מרוז'ין שהרים את התרומה לקניית המגרש שעליו נבנה בית הכנסת. המסורת מספרת כי רבי ישראל תרם את הכסף לקניית המגרש בדחיפות, מאחר ואנשי הכנסייה הרוסית- פרובוסלבית עמדו לרוכשו על מנת לבנות בו כנסייה. על פי המסורת, הצאר הרוסי ניקולאי הראשון, שעמד מאחורי נסיון הרכישה, רתח מזעם כאשר שמע שהיהודים הקדימוהו בשליחותו של רבי ישראל מרוז'ין, והכריז "פעם נוספת ניצח אותי היהודי ישראל פרידמן" (רבי ישראל נמלט מרוסיה מפני הצאר ניקולאי). הרוסים נאלצו לרכוש שטח מחוץ לחומות העיר העתיקה, והוא השטח המכונה מגרש הרוסים. גם לאחר רכישת הקרקע נותרו מכשולים רבים בדרכם של בוני בית הכנסת. על הקרקע שנקנתה עמד קבר שיח מוסלמי בשם אבּו‏ּ‏שוש והיה צורך לפנות את הקבר מהמתחם שיועד לבית הכנסת. גם קבלת האישור לבניית בית הכנסת לא הייתה קלה ונדרשה התערבותו של האישית של הקיסר פרנץ יוזף על מנת שיתקבל הרישיון המיוחל. הבנייה החלה בשנת 1857 ונמשכה שנים ארוכות , עד לשנת 1872. הרוח החיה בהקמת בית הכנסת היה ניסן ב"ק שהיה איש ציבור ירושלמי ומראשי חוג החסידים בירושלים. ניסן ב"ק גם היה גבאי ראשי בבית הכנסת עד למותו בשנת 1899. עקב כך נקרא בית הכנסת בפי תושבי ירושלים ביידיש : 'נישה"ס שול' כלומר בית הכנסת של ניסן ומכאן שמו השני של בית הכנסת 'ניסן ב"ק'. ניסן ב"ק אף תכנן את הבניין בעצמו והוא שאב השראה רבה מבניין בית הכנסת החורבה. בעניינים הנדסיים מסובכים נעזר באדריכל רוסי שהשתתף באותה העת בבניית מגרש הרוסים. בית הכנסת נבנה בגודל של 11 מטר אורך על 11 מטר רוחב והתנשא לגובה רב יחסית לאותה תקופה. בניית בית הכנסת עלתה הון רב ובשלב מסוים אזל הכסף, ולא ניתן היה להשלים את הבנייה. כך נשאר בית הכנסת ללא כיפה. האגדה מספרת שבראשית שנת 1870 התארח הקיסר פרנץ יוזף בבית הכנסת (כחלק מסיורו במזרח התיכון לרגל פתיחת תעלת סואץ) ותמה מדוע אין לבנין כיפה, הוא נענה בתשובה: "אדוננו הקיסר, בית הכנסת הסיר את כובעו לכבודך". הקיסר הבין את הרמז ותרם את סכום של אלף (ולפי גרסה אחרת אלפיים) פרנק צרפתי שנדרשו לבניית הכיפה והשלמת בית הכנסת. כיפת בית הכנסת נצבעה בצבע ירוק והדבר הרגיז את המוסלמים שכן הצבע הירוק מקודש בקרב המוסלמים. בעיתון 'הלבנון' מכ"ב אלול, תרל"ג (25 בספטמבר, 1872) מסופר על כיפת בניין בית הכנסת תפארת ישראל באלו המילים : "הישמעאלים ישומו וישרוקו ויחרקו שן בקנאתם... ומה עצמו חרונם בראותם הצבע הירוק אשר על כיפת בית הכנסת, כי צבע ירוק קדוש הוא לישמעאלים..."בעיתון 'הצבי' משנת 1887 (יט אייר, תרמ"ז) מסופר כי הברון רוטשילד שידע שצבע הכיפה הירוק גורם לעוינותם של המוסלמים כלפי בית הכנסת, שלח כסף לגבאי בית הכנסת נסים ב"ק (ייתכן כי זו שגיאת כתיב והכוונה היא לניסן ב"ק) לצבוע את כיפת בית הכנסת בצבע אחר. כשכנו, בית הכנסת החורבה, שימש גם "תפארת ישראל" כעמדה ללוחמי הרובע היהודי במלחמת העצמאות. לאחר נפילת הרובע בידי הירדנים, פוצץ בית הכנסת, ורק חלק מחזיתו שרד. כמו כן במרתף בית הכנסת עדיין ניתן בקלות להבחין שרידי מקוה הטהרה שהיה בבנין. חזיתו המעוטרת של בית הכנסת מזכירה מאוד את חזית בית הכנסת העתיק בברעם שבגליל העליון, שכנראה נתן השראה לבוני בית הכנסת. [עריכה] אתר בית הכנסת כיום לאחר שיחרור העיר העתיקה ויישובה מחדש באוכלוסייה הישראלית, נותרו שרידי בית הכנסת על תילם ולא שוחזרו. שרידי המבנה שוכנים ב"רחוב הקראים": מדרומו ומזרחו של האתר הוקם בניין ישיבת הכותל וממערבו בניין מגורים בו שוכן בית כנסת קראי (אחד מבין 11 בתי הכנסת הקראים הקיימים בישראל). באתר הוצבו שלטי הסבר הכוללים תמונות מהווי בית הכנסת המקורי. שימי

33. בית הכנסת הקראי בירושלים מול בית הכנסת תפארת ישראל,ברחוב הקראים שברובע היהודי,שוכן לו בית הכנסת לבני העדה הקראית.בית כנסת זה עתיק יומין הוא ויש אומרים שהוא מימיה הראשונים של עדה זו בירושלים(מאה שמינית-תשיעית) יושב ברציפות עד בוא הצלבנים לירושלים(1099) אז גורשו מהמקום וחזרו למקום בתחילת המאה השש עשרה ואוכלס ברציפות עד נפילת הרובע בתש"ח. בית הכנסת ברובו נמצא בקומה תת קרקעית רצפתו מכוסה בשטיחים כמנהג העדה וחצרו מטופחת ולצידה מוזיאון קטן המשמר את תרבות ומנהגי העדה. בית הכנסת קרוי ע"ש ענן בן דוד מייסד הקראות. שימי

34. שכונת בתי מחסה בתי מחסה הם מתחם דירות שנבנה בין השנים 1860 - 1890 ברובע היהודי בעיר העתיקה שבירושלים. הקמת המתחם המתחם הוא למעשה ה"שיכון" הראשון שנבנה בארץ ישראל. מטרת המבנה הייתה הקמת בתי מחסה לעניים (מעין "דיור מוגן"). היוזמה להקמת המבנה הייתה של ארגון יהודים (ארגון של יהודים התורמים למתגוררים ברובע היהודי בירושלים בתקופת "היישוב הישן" נקרא "כולל") מהולנד ומגרמניה שנקרא "כולל הו"ד" (כולל הולנד ודויטשלנד - גרמניה בגרמנית). בניית המתחם אפשרה הענקת דירות למשפחות עניות לתקופה של שלוש שנים (בחינם, או תמורת שכר-דירה-מוגן נמוך ביותר). הסיבה שנקבעה דווקא תקופה כזו, הייתה הנוהג באותה עת של תשלום שכר הדירה מראש לשלוש שנים. בסוף המאה ה-19 עלו מחירי הדירות ומשפחות יהודיות רבות מצאו עצמן לא יכולות לשלם את שכר הדירה לבעלי הבתים המוסלמיים, ומצאו עצמם ללא קורת גג. מצב סוציו־אקונומי זה הביא להחלטת הרב עזריאל הילדסהיימר מכולל הו"ד להקים את חברת בתי המחסה לעניים בהר ציון תובב"א. המתחם שנבנה כלל מאה דירות אשר הוקמו ברמת חיים גבוהה יחסית למקובל אז בירושלים. המימון להקמת המבנה הושג על ידי שליחים שנשלחו לכל רחבי העולם, ותרומות התקבלו מהיהודים המתגוררים בארצות רבות (הרחוקה בהם היא אוסטרליה). תרומה גדולה במיוחד ניתנה על ידי הברון וילהלם קרל דה רוטשילד מפרנקפורט. כל דירה כללה שני חדרים ומטבח, ובמרכז החצר המרוצפת של המתחם היו בורות מים גדולים. דיירים שזכו לקבל דירה נחשבו ברובע לברי מזל, ורבים ניסו להפעיל קשרים לקבלת הדירות שחולקו שליש לתושבים שמוצאם מהונגריה, שליש לתושבים שמוצאם מגרמניה והולנד ושליש לעניים שמוצאם מארצות אחרות. על משקוף הדירות נחקק מספר הדירה באותיות עבריות. על שם הכולל נקראה במקור גם הכיכר שלפני המבנה - דער דויטשער פלאטץ - "הכיכר הגרמנית" אף ששם השכונה הרשמי היה "בתי מחסה לעניים בהר ציון". היסטוריה המתחם, המצוי בסמוך לחומת העיר העתיקה, היה החצר האחרונה שנותרה בידי המגינים של הרובע היהודי בעת נפילת הרובע היהודי במלחמת השחרור, ומהכיכר שבמתחם הלכו מגיני הרובע לשבי הלגיון הירדני. בחצר המבנה, בפינת רחוב גלעד, נקברו גופות הנופלים על הגנת הרובע, מאחר ולא יכלו לקברם מחוץ לחומות הרובע הנצור. קבר אחים זה הוקם באישור הרבנים על אף האיסור ההיסטורי על קבירת מתים בתוך העיר. החללים הועברו ביום כ"ז בתמוז תשכ"ז (ה-4 באוגוסט 1967) לקבר אחים בהר הזיתים. לאחר מלחמת ששת הימים שוקם המתחם. חלק מהריסות המבנה פונו ועל מקומם נבנו מבני מגורים חדשים. מבנה בית רוטשילד שופץ ומשמש כיום כבניין משרדים ובי"ס. עמוד בסגנון יווני-איוני בחזית בתי מחסה שימי

35. הרובע היהודי במלחמת העצמאות הרובע היהודי של ירושלים במלחמת השחרור היה במשך ששה חודשים (מסוף נובמבר 1947 ועד סוף מאי 1948) תחת מצור ובסופו של דבר נכבש בידי כוחות משולבים של ערבים בלתי־סדירים והלגיון הערבי העבר ירדני, לוחמיו נפלו בשבי והתושבים האזרחים פונו לעיר החדשה. מהחלטת החלוקה של האו"ם ועד סיום המנדט על פי אומדנים שונים חיו בתחילת מלחמת השחרור ברובע היהודי של ירושלים בין 2,200 ל-2,500 יהודים (כעשירית מתושבי העיר העתיקה), עניים וזקנים ברובם. בין הרובע היהודי לירושלים העברית לא היה רצף טריטוריאלי. מצפון לרובע היהודי היה הרובע המוסלמי, במזרחו הר הבית, מדרום לרובע הייתה חומת העיר העתיקה וממערב לו הרובע הארמני. הקשר היחיד בין הרובע המבודד לירושלים המערבית היה באמצעות אוטובוס מספר 2 של חברת "המקשר". שיצא ממרכז העיר, נכנס לעיר העתיקה דרך שער יפו ונסע בשולי הרובע הארמני עד הרחבה שבלב הרובע היהודי. בזמן החלטת החלוקה היו ברובע 16 רובים ו-25 אקדחים בלבד. ישראל עמיר, מפקד "ההגנה" בירושלים, החליט לנצל את אוטובוס מספר 2 בטרם יחסמו הערבים את נתיבו, כדי להעביר את כל כוח האדם והנשק שהיה יכול להזרים לרובע. עד אמצע דצמבר הצליחה ההגנה להגניב כ-120 איש לתוך הרובע, מוסווים כסטודנטים או כבחורי ישיבה. חברי ההגנה הקימו עמדות בעיקר בבתי הכנסת בשל גודלם ומיקומם האסטרטגי. מדי לילה הלכו והתגברו חילופי האש בין אנשי ההגנה והכוחות הערביים שהקיפו אותם והחלו ליפול הקורבנות הראשונים. ערב ה-1 בינואר 1948 חסמו הערבים באופן סופי את נתיבו של אוטובוס מספר 2 בעזרת מחסום ארעי שהקימו בשער יפו. הבריטים סירבו לבקשת הסוכנות היהודית לפתוח את הנתיב בכוח, אבל הסכימו כתחליף ללוות שיירת אספקה שתעבור בשער ציון פעמיים בשבוע לרובע בתנאים הבאים: שהבריטים יוכלו לחפש בה נשק ותחמושת, ושאיש לא יורשה להיכנס לרובע, למעט תושבי הרובע ובעלי תפקידים חיוניים כדוגמת רופאים, אחיות ומורים, אך כל איש שירצה לעזוב יוכל לעשות כן. במהלך דצמבר חזרו רוב אנשי ההגנה לירושלים החדשה וב -20 בינואר נותרו ברובע היהודי רק שלושים שלושה מאנשי ההגנה שהגיעו מחוץ לרובע (מהם שמונה נשים). ו-29 איש מהאצ"ל והלח"י. מפקד האצ"ל ברובע, איסר נתנזון, סיפר אחר כך שכאשר קיבל את הפקודה ללכת לרובע ושאל את מפקדו "מה נעשה שם?" נענה "אתם תהיו קורבן. וכי יש טעם אחר להיות שם?" במהלך השבועות הבאים ניצלו כ-500 יהודים את הכרטיס בכוון אחד שהציעו להם הבריטים ועזבו את הרובע. בחודש פברואר מינה דוד שאלתיאל שהחליף את ישראל עמיר כמפקד ההגנה בירושלים את אברהם הלפרין כמפקד הרובע. הלפרין, שהכיר את הרובע היטב מתקופת מלחמת העולם השנייה בה שימש כמפקד הרובע, הצליח לעצור את הנטישה, בין השאר בעזרת תשלומים לבחורי הישיבה כדי שיישבו וילמדו. הלפרין גייס כ-80 איש מתושבי הרובע כלוחמים ואת יתרת האוכלוסייה לבניית ביצורים ומעברים תת קרקעיים בין הבתים ואת הנערים גייס כצופים וכקניינים של תחמושת אצל הבריטים. למרות החיפושים שערכו הבריטים בשיירות האספקה הצליחה ההגנה להבריח לרובע נשק, תחמושת ואפילו אנשים שהתחזו לרופאים או למורים. הלפרין סיים את תפקידו כמפקד הרובע בשל עימות עם מרדכי וינגרטן ששימש כמוכתר הרובע היהודי. הלפרין החרים את הכסף שנהגה הסוכנות להעביר לווינגרטן והלה שחש עצמו נפגע גרם כנראה למאסרו של הלפרין בידי הבריטים. הלפרין שוחרר אחרי זמן קצר בירושלים המערבית, אבל לא הורשה לחזור לרובע. במקומו מונה סגנו משה רוסנק. מפקד ההגנה בירושלים דוד שאלתיאל לא האמין כי ניתן להגן על הרובע ודרש מדוד בן גוריון שוב ושוב לפנותו, אך בן גוריון דרש בתוקף לשמור על כל שעל של עמדה יהודית ולא לסגת. בתחילת מאי, כשהיה ברור שהבריטים עומדים לעזוב, עשתה ההגנה מאמצים אחרונים להבריח כדורים בתוך תחתית כפולה שהותקנה בחביות הנפט האחרונות שנשלחו בשיירות האספקה לרובע. בתקופה שבין החלטת החלוקה ולעזיבת הבריטים ב-13 במאי 1948 נהרגו ברובע כתוצאה מתקיפות הערבים ומהפעילות הצבאית הבריטית אחד־עשר מתושבי ומגיני הרובע. בנופלים גם נסים גיני בן ה-10, ששימש כתצפיתן וקשר בין העמדות של מגיני הרובע, ונורה על משמרתו. שימי

36. מסיום המנדט ועד נפילת הרובע • עם צאת הבריטים ב-13 במאי 1948, היו ברובע היהודי כ-1,700 נפש שעליהם הגנו כ-150 לוחמים מתוכם היו 42 חברי אצ"ל ולח"י. סך כל הנשק שעמד לרשותם כלל 45 אקדחים, 47 תת-מקלעים, 17 רובים, 2 מקלעים ומרגמה. למרות מיעוט הכוחות והנשק הופעלה תוכנית "שפיפון" המצומצמת על פיה השתלטו כוחות מהרובע על עמדות מפתח שפינו הבריטים. בין המקומות שנתפסו הייתה "עמדת הצלב" על גג הכנסייה היוונית ברובע הארמני. הארמנים פנו לגורמים המדיניים בירושלים ודרשו לפנות את העמדה תוך התחייבות לשמור על נייטרליות ולא לאפשר לערבים לתפוס את העמדה. בהוראת דוד שאלתיאל מפקד המחוז פונתה עמדת הצלב והערבים תפסו אותה מיד והחלו לצלוף על הרובע. פינוי עמדת הצלב העמיד את העמדה בשער ציון במצב נחות ואף היא פונתה. • ב-16 במאי החלה מתקפה של הערבים הבלתי סדירים על הרובע ועד ליום שני ה-17 במאי הצליחו לכבוש כשליש משטחו. נציגים של תושבי הרובע דרשו ממפקד ההגנה להיכנע, ומפקד ההגנה אישר להם לברר את תנאי הכניעה (על פי טענה אחרת ניהל את המו"מ על הכניעה ההיסטוריון ד"ר יהושע פראוור). המפקדים הערביים הודיעו כי ירשו לאזרחים לעבור לירושלים החדשה וכי הלוחמים יילקחו בשבי. אלא שעקב הטבח שנערך בכפר עציון דרש הצד היהודי להיכנע ללגיון הערבי בלבד. • בניסיון אחרון לפרוץ את המצור על הרובע ערכו כוחות ההגנה של ירושלים התקפה על שער יפו, ונשלחו כוחות הסחה להר ציון ולשער החדש. ההתקפה על שער יפו נכשלה, אך הכוח הערבי שהגן על השער עמד בפני התמוטטות ונשלחו שליחים דחופים למלך עבדאללה בניסיון לשכנעו שישלח את הלגיון הערבי לירושלים ולא, תיפול זו בידי היהודים. המלך עבדאללה נעתר להפצרות ובבוקר יום שלישי, 18 במאי, הגיעו ראשוני הכוחות הירדניים לעיר העתיקה. • לעומת הכישלון בשער יפו, כוח ההסחה שנשלח להר ציון הצליח לכבוש את ההר. בלילה שלמחרת פרצה מחלקת פלמ"ח מחטיבת הראל בפיקודו של דוד אלעזר את שער ציון, נכנסה לעיר העתיקה והגיעה לרובע היהודי. יחד אתה הגיעה תגבורת בת 80 איש לכוחות התשושים של ההגנה. אלא שהכוח שנותר לשמור על שער ציון לא קיבל את התגבורת שהבטיח לו דוד שאלתיאל והחליט לפנותו, הכוח של דוד אלעזר נאלץ לסגת מהרובע, והשער נפל בידי אנשי הלגיון. הרובע היה שוב מנותק. • הלגיון החל להפגיז את הרובע היהודי ולאט לאט הודקה טבעת המצור. ראשון נפל בית הכנסת "ניסן בק" והערבים פוצצו אותו כדי למנוע את כיבושו מחדש. בהדרגה הלך השטח שבשליטת המגינים והצטמצם. חלק גדול מתושבי הרובע, התרכז בתנאים קשים בקומפלקס תת־קרקעי של ארבעת בתי הכנסת הספרדיים שהיה מוגן יחסית מאש הערבים. ביום חמישי, 27 במאי (ל"ג בעומר), הפך מצב הרובע לנואש, באותו יום הצליחו הערבים לכבוש את בית הכנסת החורבה, שהיווה 25% משטח הרובע, ופוצצו אותו. התחמושת כמעט ואזלה, ובאוויר עמדה צחנת המתים שלא ניתן היה לקבור. • ב-28 במאי נותרו מבין מאה וחמישים הלוחמים שהיו בתחילת הקרבות ו-84 אנשי התגבורת רק 43 גברים שאינם פצועים. במצב זה החליטה מפקדת הרובע להיכנע. מפקד הערבים עבדאללה אל תל סיכם: "נתברר כי היהודים הקנאים מגלים התנגדות רבה ומיטיבים להתגונן. אני מעיד כי יהודי העיר העתיקה נשאו את סבלות המלחמה בצורה שלא תתואר". תנאי הכניעה היו: כל הגברים הכשירים יילקחו בשבי, הפצועים יילקחו בשבי או ישוחררו בהתאם לפציעתם והשאר יישלחו לעיר החדשה. • כך מתארים דומיניק לה פייר ולארי קולינס את פינוי היהודים מהרובע במלחמת השחרור בספרם "ירושלים, ירושלים": • "הגלות הקצרה והעגומה ביותר בהיסטוריה החדשה של היהודים החלה סמוך לפני שקיעת השמש. שנים־שנים יצאו אלף ושבע־מאות תושבי הרובע היהודי לדרך חמש־מאות המטר שהפרידתם משער־ציון ומן העיר החדשה. עם יציאתם בא קץ על קרוב לאלפיים שנה של ישוב יהודי רצוף – שהופסק רק לתקופה של חמישים שנה במאה הט"ז – בתוך חומותיה העתיקות של ירושלים. .... כשעברו הפליטים בשער־ציון התעופפו השמיימה ניצוצות מראשוני בנייניהם המובערים באש." שימי

37. הגלעד - קבר-האחים לחללי הרובע רחבה קטנה שעל-יד בית מס' 10 ברח' גלעד אחד הצילומים המפורסמים של ג'ון פיליפס, צלם ה'לייף' אשר הנציח את יומו האחרון של הרובע, ובין היתר את שיירת השבויים, נעשה לא הרחק מכאן. שימו לב למדרגות שעליהן פוסעים השבויים. במקומן מצויות כיום ארבע המדרגות ברח' גלעד, עשרה מטרים דרומה מרחבת הזיכרון. סמוך למדרגות היתה בתש"ח ישיבת השמים ובה שכנה מפקדת הרובע היהודי. כאשר פסעו אז השבויים, הם חלפו ליד תלולית עפר קטנה. כל ההולכים ידעו שכאן נטמנו חבריהם הטובים ועימם כמה מתושבי הרובע שנהרגו בהפגזות. על-פי ההלכה היהודית אין לקבור בתחום עיר, ובירושלים עיר הקודש הקפידו על כך מאוד. אולם משהחלו הקרבות הרצופים על הרובע (28-16 במאי) לא היה אפשר להוציא את החללים ממרתף בית-החולים 'משגב לדך' אל מחוץ לתחומי העיר. משחלפו עוד כמה ימים ונוספו חללים, הוחלט לבקש מהרבנים היתר מיוחד לקבורה זמנית בתוך הרובע, הרשות ניתנה, והמקום שנבחר היה בחצר קטנה סמוך למפקדת הרובע. כמה מתנדבים מתושבי הרובע כרו בור, ואז החלו ההלוויות. בשלב הראשון, ב-21 במאי, נטמנו 23 חללי הרובע בקבר-אחים. כעבור חמישה ימים נשנה אותו טקס, ועוד 11 חללים הובאו למנוחת עולמים. למחרת, ביום החמישי האחרון והמר, נפלו ארבעה מהמגינים. גופותיהם הונחו באחד מחדרי 'בתי מחסה' שהפכו, כזכור, לבית-חולים זמני. כאשר הוחל בפינתם של החולים לעבר המנזר הארמני, בשעות אחר-הצהריים של יום השישי, אחזה אש בחדרים אלה והמגינים לא הספיקו להוציא את הגופות שנשרפו. לאחר זמן נקברו שרידיהן יחד עם חללים אחרים, וכך היו טמונים במקום זה 48 מלוחמי הרובע ותושביו. מיד לאחר שחרור ירושלים זוהה המקום, ואנשי הרבנות הצבאית חשפו את הקבר. בטקס ממלכתי הובאו הנופלים למנוחת עולמים ביום כ"ז תמוז תשכ"ז (4 באוגוסט 1967) ונטמנו במרומי הר הזיתים, בקבר-אחים גדול, הנשקף לעבר הרובע שבו לחמו ונפלו. כל הנופלים במילוי תפקידם חוילו לאחר מותם, ועל מצבתם נחקק סמל צה"ל ומספרם האישי. רוב הלוחמים היו בני 25-18 בנופלם, אך ישנם גם מבוגרים וצעירים יותר. העין אינה יכולה להינתק ממצבותיהם של כמה מהנופלים: יפה הרוש בת 16, משה מזרחי בן 17, וטוראי ניסים גיני, שהיה בן עשר בנופלו. הוא היה הצעיר מבין לוחמי תש"ח שנפל בקרב, בשמשו כקשר באותו יום החמישי האחרון. הם קבורים, כאמור לעיל, בהר הזיתים. בסך הכל נפלו בשבעת חודשי המצור והקרב 65 יהודים - 39 חיילים ו-26 אזרחים. 58 מהם נפלו בשבועיים האחרונים. בעוד השבויים ממשיכים לצעוד לעבר שער ציון, החלו לנוע מכיכר 'בתי מחסה' מאות התושבים שהורשו לצאת מהרובע, כשהם נושאים עימם את שארית רכושם. באותה עת החל המון ערבי לבזוז את מה שנותר מהרובע, תוך כדי העלאה באש של הבתים. אש זו הלכה והתקרבה ל'בתי מחסה', שנהם היו מרוכזים כ-120 פצועים. תודות למאמץ על-אנושי של הצוות הרפואי ומתנדבים חולצו כולם, והועברו למנזר הארמני כמה דקות לפני שהלהבה אחזה בכל. רק את גופות ארבעת המגינים שנפלו ביומיים האחרונים לא היה אפשר לפנות. שימי

38. פריצת שער ציון ע"י כח פלמ"ח בתש"ח לאחר שנכשלו הניסיונות לפרוץ את המצור על הרובע היהודי דרך שער יפו, שנעשו בימים 18-16 במאי 1948, החליט דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, להטיל את משימת הפריצה ותיגבור הרובע על יחידת הפלמ"ח, שתפסה קודם לכן את הר-ציון, כפעולת-הסחה להתקפה של כוח אחר על העיר העתיקה.היה ברור שעל מנת לבצע פריצה יש לדאוג להחלפה של הלוחמים בעמדות, ולאחר הפריצה לדאוג להוצאת הפצועים מהרובע היהודי, לתגבר את הכוחות ולספק להם תחמושת, מים ומזון. בסכום שערך עוזי נרקיס עם מפקדי מחוז ירושלים הובן שכוח הפלמ"ח יבצע את הפריצה בחומה ויחבור לנצורים, ואילו לכול השאר ידאג המחוז. הפלמ"ח לא תכנן להישאר במקום אחר כך.אחר-הצהריים הגיעה יחידת טירונים מהחי"ש, בפקודו של מרדכי גזית. אלא שהמשימות שהוטלו עליהם לא היו ברורות ואף לא נערך איתם תיאום מוקדם. עם חשכה יצאה יחידת החבלנים, ולאחריה אנשי החי"ש בכוון הר ציון. כשהגיעו למקום מצאו אנשים עיפים, ובקושי נתן היה לארגן 24 לוחמים רובם מפקדים שיתנדבו למשימת הפריצה.סמוך לשעה 0200, אור ליום 19.5.48, פתח כוח הסיוע הפלוגתי באש מקלעים לעבר העמדות שעל החומה ולעבר הרובע הארמני, במרגמת ה"דוידקה". אלה גרמו למהומה ומנוסה בקרב הערבים. חבלנים בפיקודו של דוד אלעזר התקרבו לשער ציון המוגן והניחו מטען גדול של חומר נפץ. עם הישמע הפיצוץ, פרץ הכוח דרך השער ונע לעבר הרובע היהודי תוך השתלטות על הנתיב, שארכו כ-250 מ', והיווה מסדרון.בעקבותיו נכנסו אנשי החי"ש כשהם נושאים תחמושת וחומרי רפואה. האמבולנסים והחובשים שאמורים היו לפנות את הפצועים לא הגיעו. גם הכוחות להחלפת המגינים ואנשי הפלמ"ח לא הגיעו. בשעה 0500 עזבו אנשי הפלמ"ח מהרובע. מיד לאחר עזיבתם השתלטו אנשי הלגיון על השער מחדש וסגרו בשנית על הרובע. מבצע קדם "מבצע קדם" היה הניסיון האחרון במלחמת העצמאות לכבוש את העיר העתיקה בירושלים. בירושלים הייתה ההפוגה השנייה אמורה להתחיל ב-17 ביולי 1948 בשעה 05:45, יומיים לפני ההפוגה הכללית. דוד שאלתיאל, שהיה מפקד מחוז ירושלים ומכוח תפקידו גם מח"ט עציוני, החליט להוציא לפועל את מבצע כיבוש העיר העתיקה בלילה האחרון לפני ההפוגה, מבצע שתוכנן עוד קודם לכן. תוכנית המבצע הייתה פריצה והתקפה בשתי זרועות, מכיוון השער החדש מצפון-מערב, ומכיוון שער ציון מדרום. במבצע שותפו גם כוחות מאצ"ל ולח"י (בירושלים עדיין לא התפרקו ארגונים אלה, בניגוד למצב בשאר הארץ, בנימוק שמרחב ירושלים הוחזק עדיין כשטח צבאי ולא כשטח מדינת ישראל). נקבע שכוחות מגדוד 62 מחטיבת עציוני יפרצו מדרום סמוך לשער ציון, ואילו כוחות אצ"ל ולח"י יפרצו מצפון באזור השער החדש, האצ"ל -דרך השער החדש עצמו, והלח"י באזור המכונה כיום כיכר צה"ל. דוד שאלתיאל היה משוכנע בהצלחת המבצע וכבר תכנן את השלטון הצבאי בעיר העתיקה. הוא מינה מושל צבאי, שטרי כסף זמניים הודפסו בחופזה והוכנה סדרה של כרזות בעברית, ערבית ואנגלית. נבחר צוות של גדנ"עים להדביק את הכרזות בעיר העתיקה. דוד שאלתיאל שם את מבטחו בהמצאה חדשה של חיל המדע (חמ"ד). אחד הפיזיקאים הבולטים, פרופסור יואל רקח, בנה בעזרת מדעני חיל המדע מתקן של מטען חלול שכונה ה"קונוס". משקלו היה כ-150 ק"ג והוא ניצב על חצובת מתכת. הם היו בטוחים שה"קונוס" יפרוץ את חומת העיר העתיקה. שימי

39. המבצע לווה בקשיים ובתקלות מתחילתו. הירדנים פתחו בהפגזה עם רדת הלילה ובעקבותיה נפגעו רכבים של הלח"י. העלאת הקונוס להר ציון התבצעה תחת האש הירדנית וארכה זמן רב יותר מן הצפוי. הפעולה החלה בהפגזה מסיבית של העיר העתיקה. תוך מספר שעות הונחתו כ-1,200 פגזים - 600 פגזי תותחים ו-600 פגזי מרגמות דוידקה, וכן עשרות אלפי כדורי מקלעים בינוניים, אך גורם ההפתעה אבד. קושי רב היה בהובלת ה"קונוס" למקומו. היה צורך להשחיל שני מטילי ברזל תחת בסיס חצובתו וארבעה אנשים נשאו אותו במעלה הר ציון כמו נושאי אלונקות. בגלל ששער ציון היה מוגן ומבוצר, הוחלט לבצע את הפריצה במרחק מה מערבה ממנו. אך בגלל הקשיים בהעלאתו של הקונוס הוא הופעל רק סמוך לשעה 05:00. אור חזק האיר את השמיים ורעם אדיר החריד את כל העיר. דוד שאלתיאל ראה זאת ממפקדתו בימין משה והיה משוכנע שהחומה נפרצה, אך מיד נודע לו כי ה"קונוס" איכזב ואפילו סדק זעיר לא נוצר בחומה אלא רק קצת פיח. הפריצה מדרום בוטלה. גם כוח לח"י פוצץ מתקן "קונוס" בין שער יפו לשער החדש, אך באותה התוצאה. כוח אצ"ל הצליח להיאחז בשער החדש, אבל בגלל כשלון הפריצה מדרום וכניסת ההפוגה לתוקפה, ניתנה פקודת נסיגה. לאחר "מבצע קדם" התבצעו החילופים המתוכננים במחוז, ודוד שאלתיאל הוחלף במשה דיין. מקום הפעלת מטען הקונוס במבצע קדם ע"י חבלני גדוד בית-חורון שימי

40. הרכבל להר ציון הקשר בין הר ציון וחלקה המערבי של ירושלים בעת מלחמת השחרור היה באמצעות מנהרה צרה שנחצבה במורדות המערביים של ההר והגיעה לשכונת ימין משה. מנהרה זו אפשרה אמנם העברת אספקה להר ופינוי הפצועים ממנו, אך יעילותה הייתה מוגבלת. לא ניתן היה להעביר דרכה כמויות גדולות של ציוד. פינוי הפצועים התנהל באיטיות והיה כרוך בנזקים מחמת הטלטול. הפתרון לבעיות הללו הסתמן משהגה אוריאל חפץ בדצמבר 1948 את רעיון הרכבת האווירית להר ציון. בצופן הצבאי, כינו זאת "דרך אבשלום". עקרה של התוכנית: כבל פלדה באורך כ-200 מ‘ שנמתח מעל גיא בן הנום וקשר בין העמדה הישראלית בבית החולים סנט ג‘והן (בדרך בית לחם, סמוך לסינמטק של היום) לעמדה בהר ציון. לרכבל שגובהו המקסימלי מעל לגיא היה כ-50 מטרים, הוצמדה קרונית בעלת כושר משא של כ-250 ק"ג. חוליה של שלושה חיילים בכל תחנה הייתה אחראית על ההפעלה הידנית של הרכבל. משך הנסיעה לכל כיוון היה שתי דקות. הנסיעות התבצעו בלילות כדי להעלים את קיום הרכבל מחיילי הלגיון. במשך היום, הורד הכבל עד לקרקע ולא נראה. כחצי שנה היה הרכבל בשימוש סדיר, אך נשאר כשיר לפעולה עד מלחמת ששת הימים מחש שיהיה צורך להשתמש בו שנית, אם ינותק הר ציון בעת מלחמה. דבר קיומו נשמר בסוד ונחשף לראשונה בשנת 1972. אוריאל חפץ, מתכנן ובונה הרכבל נודע בהמצאותיו המתוחכמות ובכושר האלתור הטכני שלו. חפץ היה מפקד חיל ההנדסה של האצל ואחר כך עוזר קצין הנדסה בחטיבת עציוני בצה"ל, תפקיד שבמהלכו תכנן ובנה את הרכבל. על המצאותיו ותרומתו למערכת הביטחון בתקופה שאחר כך, זכה בשנת 1973 בפרס לביטחון ישראל. אוריאל נודע גם בגבורתו האישית. זכה לאות המופת על חילוץ פצועים תחת אש במלחמת יום כיפור ובצל"ש הרמטכ"ל על חילוץ תלמידים מידי מחבלים במעלות, פעולה במהלכה נפצע קשה. שימי

41. מתחם הרכבת הישנה בירושלים ב-26 בספטמבר 1892, נחנכת רשמית מסילת הרכבת בין ירושלים ליפו. בארץ-ישראל נבנתה מסילת-הברזל הראשונה. אחד האנשים הראשונים שרצו ברכבת בארץ-ישראל היה משה מונטיפיורי, וכאשר נבנתה מסילת-הברזל במצרים, חשב כי טוב יהיה לארץ-ישראל ולהתפתחותה שתהיה גם בה מסילת-ברזל, שתהווה המשך למסילת-הברזל המצרית. באחד מביקוריו בארץ הביא עמו מהנדס אנגלי ממצרים, מומחה לבניין מסילות-ברזל, בכדי שיבדוק את האפשרות לבנייתה של מסילה בין ירושלים ליפו. נציגי צרפת ואוסטריה-הונגריה בירושלים ששמעו על התוכניות להקמת רכבת, היו משוכנעים כי ממשלת בריטניה עומדת מאחוריהן והחליטו להשקיע גם הם בתוכנית. עם פתיחתה של תעלת סואץ, בשנת 1869, ואפשרויות המסחר שנפתחו, נושא הקמת מסילת ברזל ירושלים-יפו עלה שוב. את הזכיון לבניין המסילה קיבל יוסף נבון, בן אחת המשפחות הוותיקות של היישוב העברי-הספרדי בירושלים. בחודש אוקטובר 1888 נתפרסמה הוראה בחתימת הסולטן עבדול-חמיד המקנה ליוסף נבון זיכיון לבניין מסילת-ברזל בין יפו לירושלים והזכות להפעילה משך 71 שנה. נבון, שלא הצליח למצוא שותפים לביצוע התוכנית, מכר את הזיכיון למשקיעים צרפתים ובראשית שנת 1890 נערך בקרבת מקווה-ישראל טקס לציון התחלת העבודה המעשית. באוגוסט 1892 נסתיימה עבודת המסילה, אולם הטקס הרשמי של חנוכת הרכבת נערך בירושלים, כאמור, ב-26 בספטמבר 1892, שלושה ימים אחרי ראש-השנה תרנ"ג. רבים מאוד מבני ירושלים נהרו לתחנה-החדשה כדי להשתתף בטקס ולראות, זו הפעם הראשונה בחייהם, רכבת. בספטמבר 1892 נכנסה הרכבת לירושלים בקול תרועה וצופר. המונים מתושבי העיר הגיעו נרגשים כדי לקבל את פניה בתחנה החדשה ונדהמו מן הפלא המודרני של "מרכבות סוסי האש והברזל". המשכילים גם ראו בקיטור המגיע לירושלים את בשורת הקדמה, כפי שנכתב בעיתון "האור": "קול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה. הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קדמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור". על השתאותם של תושבי ירושלים למראה הרכבת דיווח ישראל דב פרומקין בעיתונו "חבצלת" מיום ח' בתשרי התרנ"ג, 29 בספטמבר 1892: ביום השני לשבוע הזה, ה' בתשרי, חונכה מסילת הברזל מיפו לירושלים ונמסרה לתשמיש הקהל. ותשמח ירושלם, וכל תושביה שמחו ששו כי זכו ליום בו ראו את אשר לא פללו. לא נדבר מהזקנים הזוכרים את ירושלם העתיקה וארחותיה הקדומות, מאלה אשר נסעו מאדעססא עד יפו או עכו באניות תורן ירחים אחדים עד אשר זכו לחבק עפר ארץ הקודש ולנשק אבניה. לא רק הם לא האמינו לשמועה כי מסילת ברזל תסלל מיפו לירושלים, כי גם הצעירים מהם. גם בני אייראפא תושבי ירושלם אשר עיניהם ראו בארצותיהם מסילות סלולות בבקעה ובהר לא פללו לראות מסילת הברזל מגעת ירושלם, וגם אחרי החלו הבונים לבנותה וקול שריקת המכונה כבר נשמע בירושלם וברמלה, נמצאו עוד מאות ואלפים אשר לא האמינו כי תכלה חברת הבונים את המלאכה אשר החלה. העיתון מתאר אף את חבלי הלידה של מסילת הברזל שנמשכו שנים רבות מאז חידש משה מונטיפיורי ב- 1857 את היזמה לכינונה, ועד לרכישת הזיכיון להקמתה ולהפעלתה בידי יוסף ביי נבון ב- 1888: כי זה שנים רבות אשר חברות אחדות דרוש רשיום מאת ממשלתינו לבנין המסילה הזאת, ולשתים מהן ניתן הרשיום בעד ערבון אשר נתנו כי ישתמשו בו. ואח"כ חשבו דרכם ויבחרו לאבד את הערבון ולא לבנות את המסילה בהתבוננם כי אין שכר לפעולתם. לכן גם בהנתן הרשיום מאת הוד מלכותו השולטאן לאחינו השר יוסף איפענדי נבון לבנות המסילה הזאת לא האמינו כל תושבי עירנו כי יצליח לבנותה עד אשר ראו גמר בנינה ושמחו. הרכבת החלה לנוע בציר יפו-ירושלים על מסילה שרוחבה כמטר אחד והיו בה שתי מחלקות. ב- 1896 נוספה מחלקה שלישית לעניים. תאים מיוחדים הוקצו לנשים מוסלמיות. משך הנסיעה המתוכנן היה שלוש שעות, אך בפועל נמשכה הנסיעה לא פעם כשש שעות. ב- 1904 יצאה הרכבת פעם עד פעמיים ביום לכל כיוון. ביום ראשון יצאו רכבות מיוחדות מירושלים לתחנת בתיר לשירות הנופשים בחיק הטבע. פיתולי הדרך, החום, הצפיפות והיעדר בתי השימוש הקשו על הנסיעה, והעיבו במיוחד על התיירים ועל עולי הרגל האירופים: "בחום איום נסענו אחר כך ברכבת לירושלים [...] העינויים בתא הרכבת הצר, הלוהט והמלא אדם, היו לבלתי נשוא" כתב בנימין זאב הרצל ביומנו בעת ביקורו ב- 1898. תשע שנים לאחר מכן, ב- 1907, החרתה-החזיקה אחריו חמדה בן יהודה ברשימתה בעיתון "הצבי": "כי לולא קמצו במקום שלא היה צריך לקמץ, אז לא היתה המסילה ארוכה כל כך [...] אולם מה שנורא באמת, הוא שחסרים ברכבת דברים אחדים נחוצים כל כך. איה למשל, בעגלות הרכבת, המים לשתיה [...] אפרונים לאפר הסיגריות? ואחרון אחרון חביב, איה, במחילת כבודכם, בית הכבוד?". שימי

42. מבנה תיאטרון החאן מועד הקמתו וייעודו המקורי של המבנה בו שוכן כיום התיאטרון, שנויים במחלוקת. מתוך מחקרים שונים עולות השערות בצד אמיתות שונות, המספרות על גלגוליו הרבים של המבנה העתיק. הסברה הרווחת ביחס למבנה, היא כי שימש כפונדק דרכים (ח'אן בערבית- מכאן מקור שמו כיום) לעוברי אורח בימי שלטון התורכים בארץ. על-פי סברה זו, חצר המבנה יועדה ללינת הסוסים ולאכסון סחורות, והקומות העליונות היו חדרי לינה לאורחים. מיקום המבנה, על הדרך המוליכה מהעיר העתיקה לבית לחם וחברון בדרום, וגם תחנת הרכבת התורכית הסמוכה, מעידים אף הם על קיומו של ציר אסטרטגי לצרכי מסחר. (דוד קרויאנקר, "דרום העיר- בניינים מהתקופה העות'מנית", מתוך קובץ ספריו אדריכלות בירושלים – תקופות וסגונונות) מחקר חדש טוען, כי ייעודו המקורי של המבנה כלל לא היה פונדק דרכים. על-פי מחקר זה, המבנה הוקם באמצע המאה ה-19 על-ידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית כבית-חרושת לייצור משי (חריריה) ולכן לידו גדלים עצי תות. בית-חרושת זה הוקם לצדן של מוסדות דת, כמו בתי-חרושת אחרים נוספים בירושלים, במטרה לעודד מסחר ער מחוץ לעיר העתיקה. (לביא שי ורות קרק, "שיטות במחקר מיקור גיאוגרפי ב' ", מתוך הספר יהודה ושומרון בעריכת יעקב אשל) באשר לעת המודרנית, נראה, כי המבנה עבר לא מעט ידיים בטרם הוסב לתיאטרון. בתחילת המאה העשרים עלה מסדר הטמפלרים לירושלים, והם ניצלו את המבנה הנטוש לטובת אחסון בירה. בימי המנדט הבריטי השתנה ייעוד המבנה באופן חד, והפך למחסן תחמושת. עם החזרת המבנה לשטח ישראל עבר המבנה לידיים ישראליות, והוקמה בו נגריה. מבנה זה שימש עד לשנת 1968 כנגריה של משפחת פרנקל. בספריו של קרויאנקר, על בתיה של י-ם, לא נזכר כלל הבית הזה. בעבר שימש המקום כנראה כמרכז להפקת משי. עדות לכך הם אולי עצי התות הרבים שהיו בסביבה. לימים, כאשר קמה בי-ם מושבת הטמפלרים, היה כאן בית בירה. כאשר הם גורשו מן הארץ ,היה המקום נטוש זמן מה ואחר כך בא סבא פרנקל והקים כאן ביח"ר למקררי עץ (לקרח). בין השנים 1948-1966 ספג המבנה הפגזות רבות, בשל סמיכותו לגבול הירדני. בשנת 1965 שובה המקום את עיניו ואת ליבו של פיליפ דיסקין, אשר חוזה, כי במקום זה יקום התיאטרון הראשון של ירושלים. בשלהי 1967 חזונו מתממש. בתמונה: חורבת החאן לפני הסבתו לתיאטרון. הערות : לפני השיפוץ שימש החאן כנגריה. כשפיליפ דיסקין ראה את המקום, החליט שפה יקום התיאטרון הירושלמי הראשון מאז ימי הורדוס שימי מראה החאן כיום

43. משכנות שאננים שכונת משכנות שאננים שוכנת מול חומת העיר העתיקה ומגדל דוד, במורד שמעל ברכת הסולטן. השכונה, שנוסדה בשנת 1860, נבנתה ביוזמת השר משה מונטיפיורי מכספי העיזבון של הגביר יהודה טורא מארה"ב. מעל לשכונה נבנתה על-ידי מונטיפיורי טחנת-קמח שפעלה בכוח הרוח, לרווחת תושבי ירושלים. מתחם משכנות שאננים כולל בית מוארך משופץ ומשוחזר, המוחזק כיום על-ידי עיריית ירושלים ומשמש אכסניה לאנשי-רוח הבאים לשהות וליצור בירושלים. מאחוריו, מערבה, בית קצר יותר, ובו שוכן כיום המרכז למוסיקה, ומאחורי שניהם טחנת-רוח שבמקורה הוקמה כדי לטחון קמח לתושבי העיר. הטחנה פעלה כעשרים וחמש שנים ולאחר מכן הושבתה, עברה גלגולים שונים וכיום שוחזרה ושופצה וחלקה משמש כמקום לתערוכה על חייו ופועלו של משה מונטיפיורי (1885-1784), שביקר בארץ-ישראל שבע פעמים ופעל רבות להטבת תנאיהם של היהודים כאן. סמוך לטחנת-הרוח היה עד לפני זמן לא רב ביתן קטן, ובו הוצגה לראוה המרכבה שבה נסע מונטיפיורי בארץ, אך יד נעלמה שלחה אש במוצג נדיר זה וכיום ניתן עוד לראותה אלא שיחזור המוגן בביתן זכוכית.בתים אלה וטחנת-הרוח הם מבנים ראשונים המעידים על תחילת תנועת היציאה של יהודים מחומות העיר העתיקה, בנין שכונות חדשות והתפתחות ירושלים החדשה שמחוץ לחומות. מכאן התחיל הכל. כיום חלוקים חוקרים בדעותיהם מה דחף לראשונה יהודים אל מחוץ לחומות. יש הטוענים כי היציאה נעשתה בעקבות חזון לאומי. אחרים אומרים, כי הסיבה לכך היתה צפיפות המגורים והתנאים הקשים של חיים יהודיים בעיר העתיקה. את השטח להקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות קנה משה מונטיפיורי. וכך היה המעשה: בשנת 1854 מת בעיר ניו -אורלינס שבאמריקה יהודי ספרדי בשם יהודה טורא (נולד ב-1775), שהיה איש עשיר ופעל רבות להקמת בתי חסד בארצות-הברית. יהודה טורא השאיר בעיזבונו סכום כסף גדול (60,000 דולר) לטובת עניי ירושלים. אחד האפוטרופסים על העיזבון היה משה מונטיפיורי, והוא תכנן להקדיש את הכסף לקניית שטח אדמה בירושלים שמחוץ לחומות ולהקים עליו בית-חולים למען יהודי העיר. בקיץ 1855 הגיע מונטיפיורי לירושלים בפעם הרביעית יחד עם אשתו יהודית, ד"ר אלעזר הלוי-מזכירו האישי וגרשון קורשיד - הממונה על צוואת טורא ואחרים. הוא חנה במאהל שהוקם על ה"מידאן" (מגרש הרוסים לאחר מכן) והחל לחפש, בתוקף רשיון שקיבל מהסולטן, חלקת אדמה מתאימה. לאחר משא-ומתן עם הפחה של ירושלים, אחמד אגא אל-דודאר, קנה ממנו מונטיפיורי חלקת אדמה ששטחה היה כ- 18,000 מ"ר ליד שער ציון. היתה זו קניה היסטורית וממנה החלה ההתפתחות הגורלית של ירושלים היהודית. מונטיפיורי קרא למקום "כרם משה ויהודית" (בפי העם נקרא "מגרש מונטיפיורי"), הקיף אותו בחומת-אבן גבוהה והחל בפעולה להקים כאן מרכז ראשון לחיים יהודיים. התכנית להקמת בית-החולים לא יצאה אל הפועל, ומונטיפיורי, שהגיע לירושלים בפעם החמישית בשנת 1857, תכנן להקים בשטח שכונה יהודית. ראוי לציין כי בהנחת אבן היסוד לשכונה טמן מונטיפיורי העתק של שטר הקניה וטבעת של יהודה טורא. כבר בשנה זו הקים טחנת-רוח מתוך כוונה שתשמש כמקור פרנסה לתושבי ירושלים העניים. הטחנה, שגובהה כעשרים מטר, נבנתה לפי דגם של טחנת-רוח אנגלית ופעל בה מנגנון משוכלל שיובא מאנגליה, וכיפתה הסתובבה בעזרת שבשבת מיוחדת כדי לכוון את הכנפיים אל מול הרוח. תחילה הפעילו אותה שני טוחנים אנגלים אך לאחר שהוקמו בתי המגורים היא נמסרה לידי טוחן יהודי בשם יצחק רוזנטל, שהפעיל אותה במשך שנים. הטחנה היהודית היתה לצנינים בעיני הערבים בירושלים ומספרים שהם שכרו אדם מיוחד לקלל את הטחנה כדי להשביתה, אך למרות קללותיו המשיכה לעבוד! לאחר שהוקמו טחנות-קיטור בירושלים, אבד הבסיס הכלכלי להפעלתה והיא הושבתה. במשך שנים עברו על הטחנה גלגולים רבים. גגה שימש כעמדת תצפית לאנשי הביטחון במלחמת העצמאות והבריטים פוצצו את כיפתה. אז גם נעלם לוח שנקבע על הקיר מבחוץ ב- 1936 ובא לציין את פועלו של מונטיפיורי. רק לפני שנים אחדות שופצה מחדש על-ידי "הקרן לירושלים" ובה שוכנת, כאמור, תערוכת מונטיפיורי. בשנת 1859 שלח מונטיפיורי לירושלים את האדריכל האנגלי אדוארד ויליאם סמית מהעיר רמסגייט ועמו חומרי בנין דרושים, בעיקר עמודי ברזל שלא היה אפשר לייצרם בירושלים, כדי לבנות את השכונה החדשה. הבניה נמשכה כשנה בגלל עיכובים של הפחה התורכי, שטען כי המבנים של היהודים קרובים מדי לחומת העיר. תחילה בנה סמית את הבניין הארוך ובו שש-עשרה דירות של חדר וחצי בכל אחת ושני בתי-כנסת בכל קצה – אחד לספרדים ואחד לאשכנזים. הבניין נבנה בכיוון צפון-דרום, כשהדלתות פונות מזרחה, בכיוון לחומות העיר העתיקה ולפניו השתרע גגון פח נתמך בעמודי ברזל. החלונות סורגו בסורגי ברזל בסגנון האופייני לבתי מגורים באנגליה באותה תקופה, וכל דירה סומנה באות עברית. הבניה נמסרה לקבלן יהודי בשם יצחק פ"ח, שהעסיק בעבודה גם פועלים יהודים. נוסף לבית נבנתה סביב כל המתחם, שעליו הוקמה לאחר מכן גם שכונת ימין משה (1891), חומת-אבן גבוהה ושערי ברזל נקבעו בה (אחד מהם שופץ ושוחזר מצד מזרח), זאת כדי להגן על השכונה הבודדה מפני שודדים וגנבים. שימי

44. בשטח נחצב בור מים, ועליו הוצבה משאבת מים - דבר שהיה לפלא באותם הימים, ונבנו מקוה מים, בית מרחץ ותנור אפיה. בניית השלב הראשון הסתיימה בשנת כת"ר – היא 1860 ובראש הבית נקבע לוח זכרון בזה הלשון: משכנות שאננים נתיסדו מאת תרומת הכסף אשר הניח אתריו הגביר יהודה טורא נ"ע [נשמתו עדן] מק"ק [מקהילה קדושה] ניואורליאונס יע"א [יגן עליה אלוהים] במדינת אמריקא על פי השר משה מונטיפיורי בשנת כת"ר לפ"ק [לפרט קטן]. בשנת 1866 הניח מונטיפיורי את היסוד לבניית הבית הקטן ובכך נשלם בנין השכונה. מקורות שונים מוסרים על קשיי אכלוס השכונה החדשה, אן עובדה היא כי כבר בשנותיה הראשונות אוכלסה כולה. בשנת תרכ"א הגיע לירושלים גרשון קורשיד כדי לראות את הבתים ולחלקם בין תושבי העיר. שמונים משפחות נרשמו למגורים בשכונה החדשה ומהן עלו בגורל רק עשרים. עיתון משנת 1861 כבר כותב כי השכונה מאוכלסת כולה, חצי מהדיירים ספרדים וחציים אשכנזים. הקיץ תרכ"ה (1865) פרצה מגפת כולרה ועשתה שמות בתושבי העיר העתיקה, ואילו תושבי משכנות שאננים, שחיו בתנאי תברואה טובים מאחיהם, לא נפגעו מן המחלה. דבר זה המריץ את תושבי ירושלים לפנות אל משה מונטיפיורי ולבקש ממנו שיבנה בתים נוספים עבורם. כך היתה שכונה זו חלוצה ראשונה ליציאת היהודים מן החומות, והשכונות שנבנו אחריה, כמו מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד, בית יעקב, אבן ישראל, מאה שערים ואחרות - הרחיבו את המפעל גם אל שטחים אחרים בירושלים והניחו את הבסיס לירושלים היהודית. שימי