ס י ו ר מ ס' 15: ש פ ל ת י ה ו ד ה מ ע ר ב מ ו ע ד: 11.02.07 מ ד ר י ך: ד " ר נ ח ו ם ש ג י ב

1. ס י ו ר מ ס' 15: ש פ ל ת י ה ו ד ה מ ע ר ב מ ו ע ד: 11.02.07 מ ד ר י ך: ד " ר נ ח ו ם ש ג י ב מ ג י ש: א ו ר ו ן ש מ ע ו ן ( ש י מ י)

2. ל ו " ז:ז מ נ י נ ס י ע ה, מ ס' כ ב י ש י ם, ז מ נ י ה ד ר כ ה

3. מ ס ל ו ל ה ס י ו ר ת ל ל כ י ש ת ל מ ר ש ה ב י ת ג ו ב ר י ן ת י א ו ר כ ל ל י שפלת יהודה המערבית(או השפלה הנמוכה) מתאפיינת בנופה המתון שרומו מגיע ל-200-250 מ"ג,עובדה המאפשרת תעבורה נוחה ונתברכה באדמות סחף רבות המאפשרות עיבוד חקלאי נרחב. סיורנו בחבל ארץ זה יתמקד בשלושה אתרים. תל לכיש ׁ(שליד מושב לכיש)בו שרידי יישוב מתקופת הברונזה המוזכר בכתבי המארות המצרייםעוד כמה מאות שנים לפני איזכורו במקרא.נסייר בתל זה ונתרשם משרידי הביצור והסוללה שבעזרתה כבשו האשורים את התל. נמשיך לעבר תל מרשה המוזכרת בספר יהושוע ומאוחר יותר בדברי הימים כאחת הערים שרחבעם ביצר בעקבות מסע שישק בממלכתו "...ויבן ערים למצור ביהודה,ואת גת ואת מרשה ואת זיף...". אותה מרשה שלאחר חורבן בית ראשון הופכת כמו כל דרום יהודה לחבל ארץ אדומי-"אדומיאה".ולימים בתקופה החשמונאית כבש יוחנן הורקנוס את העיר וגייר בכפייה את תושביה.נחשף לתרבות ההלניסטית שהביאו עימם הצידונים ואף היוונים שהתיישבו בעיר זו,באמצעות בתי הבד היחודיים, במערות הקולומבריום,בית המגורים המשוחזר בחלקו,מערות הקבורה הצידוניות ומערות הפעמון המרשימות ששימשו כמחצבות בתקופה הרומית-ביזנטית. נסיים סיורנו בבית-גוברין העיר שתפשה את מקומה של מרשה כיישוב החשוב ביותר באיזור על הדרך המובילה מההר למישור החוף ולדרום. נסייר באמפיתיאטרון הרומי המרשים, בשרידי אמות המים ,מבני המגורים ובית המרחץ בחלק המזרחי של האתר,ובשרידי הכנסייה הצלבנית שהוקמה ע"י ההוספיטלרים שחלקה הצפוני הפך למסגד ע"י הממלוכים שכבשו את המקום.

4. ה ד ר כ ת ד ר ך כביש 40 כביש 40 הוא הכביש השני באורכו במדינת ישראל הוא נמתח מכפר סבא שבאזור השרון, דרך באר שבע ולאורך הנגב עד לצומת קטורה שבערבה, בקרבת אילת שבדרום. תוואי הכביש מתחיל בכפר סבא, משם הוא ממשיך דרך פתח תקווה, יהוד ובקעת אונו, נמל תעופה בן גוריון, לוד, רמלה, רחובות, גדרה וקריית מלאכי כשהוא עובר דרך צומת קסטינה (צומת מלאכי). הקטע הצפוני ביותר שבין כפר סבא לצומת נווה ירק הוא קטע חדש יחסית שנקרא לפני כן כביש 55 והוא נסלל רק בסוף שנות ה-90. התוואי המקורי של חלקו הצפוני של כביש 40 המשיך דרך רמתיים, (חלק מהוד השרון) עד צומת רעננה ומשם המשיך צפונה ככביש הישן לחיפה (כביש 4). קטע זה הוא חלק מדרך היסטורית שבין פתח-תקווה לחיפה (עד סלילת כביש גהה וכביש החוף). לאחר קריית מלאכי הכביש ממשיך לכיוון קריית גת, הוא ממשיך מעט מזרחית לרהט ומגיע לבאר שבע, שם הוא משמש כ"כביש עוקף באר שבע" בנסיעה מכיוון צפון לכיוון דרום על מנת לא להיכנס אל העיר. לאחר באר שבע ממשיך תוואי הכביש דרך עומר ורמת חובב וכן דרך מספר קיבוצים בודדים כגון טללים ושדה בוקר עד למצפה רמון. לאחר מצפה רמון ממשיך הכביש דרך מכתש רמון וכאשר הוא עובר אותו הוא ממשיך בדרכו דרומה עד לצומת קטורה שבסמוך לקיבוץקטורה שבערבה. צומת פלוגות אל-פאלוג'ה (الفالوجة) היה ישובערבי ממזרח לאשקלון שננטש בין מרץ לאפריל 1948, ונהרס לאחר קום המדינה. המקום נקרא כיום צומת פלוגות ולידו שוכנת העיר קריית גת. מספר התושבים ביישוב בשנת 1948, שנה לפני נטישתו, היה כ-5,100 תושבים. הצבא המצרי, שפלש לנגב במהלך מלחמת העצמאות השתלט על האזור, אולם ככל שהמלחמה התמשכה, החלו כוחות צה"ל להדוף את הצבא המצרי. אזור פלוג'ה לא נכבש בידי צה"ל, אולם הוא הצליח לכתר את הכוחות המצריים מכל עבר. תושבי הכפר הפלסטינים עזבו אותו כבר בשלב מוקדם של המלחמה. בתום המלחמה נוצרה מובלעת מצרית שכונתה "כיס פלוג'ה". המצרים פינו את המובלעת בעקבות הסכמי רודוס לשביתת נשק ב-1949. על אדמות הכפר הנטוש הוקמו היישובים קריית גת, נוגה וניר ח"ן. שמו של היישוב נשתמר בשם הצומת צומת פלוגות המחברת את הכבישים לקריית גת, אשקלון, באר שבע וקריית מלאכי

5. קריית גת קריית גת היא עיר במחוז הדרום בישראל. שטח השיפוט שלה הוא 10,400 דונם. היא הוכרזה כעיר בשנת 1972. לפי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) נכון לדצמבר 2005, יש בקריית גת 47,600 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 0.5 אחוז. רוב תושבי קריית גת הם יהודים. היחס בין נשים לגברים הוא 1,047 נשים לכל 1,000 גברים. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר2004, העיר מדורגת בדרוג חברתי-כלכלי בינוני-נמוך (4 מתוך 10). קריית גת הוקמה בשנת 1954 כמעברה. מספר שנים לפני כן, במלחמת העצמאות היה שטחה של קריית גת חלק מכיס פלוג'ה והעיר שוכנת על אדמות הכפרים הנטושים פלוג'ה ועיראק אל-מנשיה. בקרבת העיר נמצאת צומת פלוגות אשר נקראת על שמו של הכפרפלוג'ה ששכן על אדמות העיר קריית גת כיום. העיר עצמה הוקמה על ידי עולים ממרוקו אשר התיישבו בקרבת המעברה. עם הזמן סופח שטח המעברה אל העיר והיא נהרסה ובמקומה ובקרבת הוקמו מספר שכונות בשטחה של קריית גת. אל השכונות שוכנו עולים חדשים ממעל 35 מדינות תפוצה. בשנת 1958 הוכרזה קריית גת כמועצה מקומית וב-1972 הוכרה כעיר. כיום קריית גת נחשבת לעיר מתקדמת בעלת אזור תעשייה מתקדם, והיא קולטת עלייה במשך כל שנות קיומה כאשר העלייה הגדולה ביותר אל העיר הייתה העלייה בשנות ה-90 של עולים מברית המועצות. מושב לכיש מושב לכיש נוסד ב- 1955 ע"י גרעין של בני מושבים וקיבוצים באזור ספר וישובו היה בסדר הקדימויות הראשוני באתגר ההתיישבות הציוני של אותם ימים.לכיש הינה עיר היסטורית עתיקה בת למעלה מ- 5000 שנה, המוזכרת לראשונה "בכתבי המארות" שבמצרים העתיקה. לכיש התפרסמה בסיפור כיבושה והחרבתה ע"י סנחריב מלך אשור (701 לפנה"ס), כיבוש שתועד בתבליט ענק שנחשף בטרקלין האירוח בארמון המלך שבננווה.עד מלחמת העצמאות, ההתיישבות באזור זה, החופף את חבל לכיש דהיום, הייתה מעטה, נגבה במערב וגת, גלאון, קדמה וכפר- מנחם מצפון מערב ללכיש.מושב לכיש עלה לקרקע ב- 1955 בראשית כהיאחזות נח"ל ובהמשך כמושבוץ, במסגרת מדיניות התיישבות באזור הספר שהנהיגו תנועת המושבים ומדינת ישראל.בלכיש 66 משקים חקלאיים, כולם פעילים ובנוסף עוד כ- 70 משפחות של בנים ממשיכים או תושבים, המתגוררים ברובם בשכונת הבנים ובחלקם הגדול עובדים במשק ההורים.

6. האגודה מספקת שירותי ארגון ושווק ללא מימון או התערבות בפעילות הכלכלית של החבר. הענף המשותף היחיד הוא גידולי בעל (פלחה) שפרושים על שטח של יותר מ- 13,000 דונם של חיטה, חימצה, אבטיח, חמניות וכו', כן מופעל עדר בקר (פרטי) על שטחי המרעה שבאזור ובנוסף מרכזת האגודה את נושא המים, ניהול המשאבים (קרקעות), הדרכה, שווק וארגון כללי.סה"כ נטועים בלכיש כ- 4,000 דונם מטעים, ברובם המכריע כרמים, כ- 40% מהם מזן "תומפסון", כ- 40% מזן "סופריור", כ- 10% מזן "רד גלוב" ועוד כ- 10% זנים אחרים. בנוסף נטועים בשטח של כ- 800 דונם פרחי שדה, בעיקר "פרח שעווה" ליצוא וכן חלקות נוספות של חממות בתי רשת וכיו"ב. במשק מספר לולים, רפת חלב, משק דבש וכיו"ב ענפים חקלאיים שונים.בלכיש פועלת אגודה קהילתית שאחראית על פיתוח ואירגון חיי הקהילה ובכלל זה: חינוך, תרבות, תשתיות ופיתוח ועוד.מעדויות היסטוריות ובכללן תחריטים מתקופת גלות בבל, עולה כי אבותינו הקדומים שהתיישבו בלכיש עסקו בגידול ענבים לפרנסתם ובמובנים אלה ואחרים אנו ממשיכי דרכם. יער המלאכי בחלקו המזרחי של חבל-לכיש על אם הדרך בואך לירושלים וחברון נמצא אחד היערות היפים והמרשימים ביותר בארץ, הוא יער המלאכים . היער משתרע על גבעות איזור לכיש  בשטח של אלפי דונמים ומושך אליו אלפי תיירים ומטיילים מכל חלקי הארץ בכל ימות השנה. ביער מתקנים מיוחדים לספורט פעיל ומסלולי טיולים.

7. ת ל ל כ י ש • תל לכיש - תל חשוב בשפלת יהודה, גובל בנחל לכיש. שמו בערבית - תל אֶ דֻוֵיר. שטחו כ־124 דונם, והוא זוהה על־ידי החוקר הבריטי ויליאם אולברייט בשנת 1926. • בלכיש התגלו ממצאים ארכאולוגים כבר מהתקופה הנאוליתית (7500 עד 4000 לפנה"ס), וישוב רצוף התקיים במקום לאורך השנים. בתקופת הברונזה (3150 עד 1200 לפנה"ס) הייתה לכיש עיר פרוזה בחסות מצרית, כמו כל ערי המדינה בכנען. באגרות המצריות שנודעו כ"מכתבי תל אל עמארנה" כלולים כמה מכתבים ששלחו שליטי העיר לפרעה מלך מצרים (מאה 14 לפנה"ס). הממצאים מתקופה זו כוללים כתובות הרוגליפיות ואנתרופואידים (ארונות קבורה מצריים). העיר חרבה במחצית הראשונה של המאה ה־12 לפנה"ס - ובשכבת החורבן נמצאו כ־1500 גולגלות. התארוך אמנם מתאים לתקופת ההתנחלות וכבושי יהושע בן נון (כבוש העיר נזכר בספר יהושע י, 31-34), אך לא נמצאו חרסים ישראלים במקום. בתקופה זו התנחלו בארץ גם גויי הים (הכוללים את הפלשתים), אך גם ממצא ארכאולוגי אופייני להם נעדר מהתל, לכן לא ברור מי החריב את העיר. • העיר עמדה בחורבנה כמאתיים שנה ונבנתה מחדש בתקופת המלוכה. בתקופה זו הייתה חשיבותה של העיר נעוצה בכך שנצבה על גבול הממלכה לנוכח האיום הפלישתי. היא נזכרת בין הערים שביצר המלך רחבעם (דברי הימים ב, י"א 9), היה בה בית שער גדול (זהה לזה שבתל חצור, תל מגידו ותל גזר) וארמון ענק. חרסים מתקופת רחבעם (מאה 10 לפנה"ס) נמצאו על התל, כמו גם סימני חורבן ממסעו של מלך מצרים, שישק, בשנת 925 לפנה"ס. שישק פלש לארץ־ישראל ובזז ערים ביהודה ובישראל, ואף הציב כתובות ניצחון בחלקן (למשל מגידו). • במאה ה־8 לפני הספירה הייתה העיר מבוצרת ומבוססת, אך סבלה נזקים חמורים ברעידת אדמה - ידוע על רעידת אדמה שהתרחשה בימיו של המלך עוזיהו, בשנת 760 לפנה"ס. העיר שוקמה פעם נוספת.שכבת החורבן הבאה שייכת למסע סנחריב בשנת 701 לפנה"ס. סנחריב מלך אשור הגיע ליהודה לאחר שהמלך חזקיהו מרד בו. במהלך מסע העונשין חרבו ערים רבות אך ירושלים נצלה. אחד הממצאים החשובים הקשורים למסע זה נמצא בנינווה, בירת אשור, הנמצאת בסמוך למוצול של ימנו (צפון עיראק): שם מצא החוקר הבריטי לָאיֶרְד את ארמונו של סנחריב ובו תבליט המתאר מצור וחורבן, ופליטים משתחווים לשליט על יד כסאו. ליד דמותו של השליט נכתב: • סנחריב מלך אשור והעולם כולו יושב על כסא משען ושלל העיר לכיש עובר לפניו". • משמע התבליט מייצג את המצור האשורי על לכיש, ואת המלך סנחריב מקבל את השלל לאחר תבוסת העיר. התבליט מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

8. ממצאים חשובים נוספים: ידיות עם חותמות למלך - שרידים של קנקנים גדולים בהם נאגרה אספקת מים ומזון. על הידיות נטבעו חותמות בהן נכתב: "למלך", וכן אחת מן הערים: חברון, זיף, שוכֹה ו-מֶמשת. ערים אלו היו כנראה ערי המנהלה המחוזיות אליהן נשלח המס שנועד לממן את המרד או שמהן נשלחה אספקה לערים אחרות. כ־400 חותמות למלך נמצאו תחת שכבת החורבן שהותיר אחריו סנחריב מלך אשור. בדרום מערב התל מצא הארכאולוג הבריטיג'יימס לסלי סטרקי, אשר עמד בראש משלחת חפירות שחפרה בתל לכיש מ 1932 עד 1938 מפולת, שמאוחר יותר זוהתה כסוללת המצור האשורי. הסוללה נבנתה בחלק בו מדרון התל מתון יחסית, לאפשר לחיילי אשור להגיע עד החומה. בצד השני בנו המתגוננים סוללת עפר פנימית (על גבי בתיה של העיר) שנועדה להגביה את השומרים מעל חייליו של סנחריב. העיר נבנתה מהיסוד בימיהם של המלכים יאשיהו ומנשה (המאה ה-7 לפנה"ס). עיר זו חרבה יחד עם בית המקדש הראשון ושאר ערי יהודה לאחר מרד צדקיהו בבל (586 לפנה"ס). כיום ניתן לראות שרידים של בית שער גדול מתקופתו של חזקיהו, ומעליו בית שער קטן יותר מהמאות 7-6 לפנה"ס; בבית השער הקטן מצא הארכיאולוג סטארקי כ 21 אוסטרקונים - חרסים ועליהם כתובות, אשר קיבלו את השם "מכתבי לכיש" חרס מספר 4 נודע במיוחד בשל הכתובת הבאה: כי אל משואות לכיש אנחנו שומרים ככל האותות אשר נתן אדוני, כי לא נראה את עזקה-- מכתבי לכיש, חרס מס' 4על־פי הארכאולוג יגאל ידין הכוונה בבטוי "אל משואות לכיש" הוא "על" משואות לכיש: כלומר משמר העיר מדווח כי המשואות בעזקה, העיר הסמוכה - כבו, וכי נבוכדנצר מלך בבל כבר כבש את העיר, וכל שנותר למגני לכיש לעשות הוא להוסיף ולהתבצר בעירם. היישוב על התל חודש בתקופה הפרסית, אז הייתה בירת מחוז. היא דעכה לאיטה בתקופה ההלנסטית, עת ערים אחרות בשפלת יהודה זכו לבכורה. בשנת 1994 הוכרז כגן לאומי.

9. כיבוש לכיש בידי סנחריב מלך אשורמחבר: פרופ' דוד אוסישקיןבשנת 701 לפנה"ס יצא סנחריב מלך אשור למסע צבאי לארצות המערב, לסוריה ולארץ-ישראל. ממלכת אשור השתרעה באזור הנמצא בצפון עירק של היום, באזורים הגובלים בנהר החידקל ובהרי כורדיסטאן. עריה המרכזיות של אשור - ובכלל זה בירתה נינוה - נמצאות בסביבות עיר הנפט מוסול של היום. בתקופה זו היתה אשור הממלכה האדירה ביותר במזרח הקרוב. תחום שלטונה השתרע מהמפרץ הפרסי וגבול פרס במזרח, עד ארמניה בצפון ועד גבולה של מצרים במערב. עוצמתה של אשור באה לה, במידה רבה, הודות לצבאה המעולה, שהצטיין בכושר הסבילות שלו, באכזריותו אמצעי הלחימה המפותחים שברשותו. מסעו הצבאי של סנחריב בא בעקבות קשר שקם נגדו בגבולה המערבי של אשור. ממלכת ישראל, שבירתה בשומרון כבר חדלה להתקיים באותה עת, הפכה לפרובינציה אשורית. אבל בדרום הארץ התקיימה ממלכת יהודה, שבירתה בירושלים. חזקיהו מלך יהודה היה מלך מצליח וחשוב, ובימיו שגשגה יהודה הן מהבחינה המדינית והן מהבחינה הכלכלית. חזקיהו כרת ברית עם מצרים ועם עיר המדינה הפלשתית אשקלון, כנגד אשור. בעיר הפלשתית עקרון נעשתה הפיכה והמלך הפרו-אשורי הורד מכיסאו ונכלא בירושלים. סנחריב יצא מאשור והגיע לחוף הסורי, ומשם המשיך לארץ-ישראל, לשפלת החוף. הוא השתלט מחדש על ערי הפלשתים אשקלון ועקרון, ניצח בקרב נגד חיל משלוח מצרי שנשלח כנגדו ממצרים, ואז פנה אל עבר ארץ יהודה שנותרה לבדה. על מסעו של סנחריב אנו לומדים הן מהמקורות המקראיים (מתיאורים מפורטים במלכים ב' י"ח-י"ט, ישעיהו ל"ו-ל"ז ודברי הימים ב' ל"ב. "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצרות ויתפשם", מלכים ב' י"ח, יג) והן מהמקורות האשוריים. התיאורים השונים אינם תואמים זה את זה בחלק מהפרטים, ודעות החוקרים חלוקות באשר לשחזור מדויק של המאורעות. ברור, מכל מקום, שסנחריב כבש את הערים המבוצרות ביהודה והגלה לאשור תושבים רבים. בעת שהותו ביהודה קבע את מחנהו המרכזי בלכיש ("והוא על לכיש וכל ממשלתו עמו", דברי הימים ב' ל"ב, ט) ומשם שלח חיל משלוח כבד לירושלים, על-מנת להכניע את חזקיהו. חזקיהו - אשר נתמך על-ידי הנביא ישעיהו - סירב להיכנע. לפי הסיפור המקראי, ניצלה ירושלים הודות לנס, כאשר בלילה אחד מתו כל חיילי אשור, וסנחריב נאלץ לחזור לארצו: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף, וישכימו בבקר, והנה כלם פגרים מתים. ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשורוישב בנינוה" (מלכים ב', י"ט, לה-לו). חזקיהו נשאר על כנו כמלך יהודה, אולם חויב בתשלום מס כבד למלך אשור.

10. תיאור העיר בתבליטים עדות מיוחדת במינה למסע זה מהווים "תבליטי לכיש". סנחריב בנה ארמון מלכותי מפואר בנינוה, אותו כינה "הארמון שאין שני לו". קירות הארמון עוטרו בתבליטי אבן גדולים, המתארים בעיקר מסעות מלחמה של סנחריב. סדרת התבליטים המרכזית והמפורטת ביותר, שיוחד לה מקום מיוחד באגף הטקסי של הארמון, הוקדשה לתיאור המצור על העיר לכיש ביהודה. כיבוש לכיש - אשר תיאורו כאן מסמל את כיבוש יהודה כולה - היה כמדומה אחד מניצחונותיו הצבאיים החשובים של סנחריב, ועל-כן הוקדשה מערכת תבליטים מיוחדת לתיאורו. תבליטי לכיש נחשפו בנינוה באמצע המאה ה-19 על-ידי חוקרים בריטיים, והם מוצגים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון, בעוד העתקים מהם מוצגים במוזיאון ישראל בירושלים. תבליטי לכיש מהווים כיום תיאור חזותי יחיד במינו עיר ביהודה, של תושביה ושל מגיניה בתקופת הבית הראשון. תל לכיש והחפירות לכיש העתיקה מזוהה כיום בתל גדול, תל לכיש (או בערבית תל א-דויר), הנמצא בין קרית-גת לבין בית-גוברין, בסמוך למושב לכיש. זהו תל מרשים בממדיו ובמדרונותיו התלולים. שטח בסיסו מגיע כדי 124 דונם לערך. התל חבוי בין הגבעות של אזור השפלה וקשה להבחין בו ממרחקים, אבל הניצב בקרבתו מבתין מיד ששכנה כאן עיר מבצר גדולה וחשובה. לכיש נושבה כבר בתקופה הכלקוליתית, באלף הרביעי לפנה"ס, והיישוב בה נמשך ברציפות עד לתקופה ההלניסטית, לקראת סוף האלף הראשון לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית נעזבה לכיש, ומרכז היישוב עבר למרישה הסמוכה. אין ספק שבכל התקופה בה היתה לכיש מיושבת, היתה זו עיר חשובה במיוחד. באלף השני לפנה"ס היתה לכיש מרכז כנעני חשוב בדרום הארץ. ביהושע פרק י', אנו קוראים כיצד נכבשה בידי שבטי ישראל; מקומה המרכזי נשמר לאחר-מכן בימי ממלכת ישראל ויהודה. חפירות ארכיאולוגיות גדולות נערכו בלכיש בין 1932-1938 בידי משלחת בריטית, בראשותו של ג'יימס לסלי סטארקי. החפירות הגיעו לקצן באורח טראגי כאשר נרצח סטארקי בידי פורעים ערביים, בנוסעו במכוניתו מלכיש לירושלים. היקף החפירות היה גדול, ושרידיהן ניכרים בתל עד היום. בולט בעיקר שפך העפר הגדול בתחתית התל, בסמוך לפאתו הצפון-מערבית, עדות חיה לכמויות העפר הגדולות שהוצאו מכאן. חפירות סטארקי התרכזו בעיקר במורדות התל ובבתי-הקברות שמסביבו, ורק עבודה מעטה יחסית נעשתה על פסגת התל. תגליתו המפורסמת ביותר היתה מציאתם של "מכתבי לכיש" בחדר קטן בשער העיר. אלו הם כעשרים אוסטרקונים - דהיינו שברי חרס – עליהם נכתב בדיו; המכתבים כתובים בכתב העברי העתיק, ודומה שנשלחו אל מפקד בלכיש ערב כיבושה בידי נבוכדנאצר מלך בבל ב- 588-586 לפנה"ס. מעניין במיוחד אחד המכתבים המספר "כי אל משואות לכיש אנחנו שומרים בכל האותות אשר נתן אדוני, כי לא נראה את עזקה".

11. ב-1966-1968 נערכה בתל, באזור "מקדש השמש", חפירה מוגבלת במטרתה ובהיקפה בידי פרופ' יוחנן אהרוני מאוניברסיטת תל-אביב. החפירות בלכיש חודשו בהיקף נרחב ב-1973 על-ידי משלחת מטעם אונירסיטת תל-אביב והחברה לחקירת א"י ועתיקותיה. מטרת החפירות היא לחקור באורח שיטתי את שרידי העיר ואת תולדותיה. עד כה נערכו אחת-עשרה עונות חפירה בשנים 1973-1987. לאחרונה הוחל בפעולות שימור ושחזור בשער העיר. זהו צעד ראשון לקראת הכשרת המקום למבקרים כגן לאומי המתוכנן בידי הקהק"ל ורשות הגנים הלאומיים. עיר במבצר – ביצורים חזקים במיוחד בחפירות הארכיאולוגיות נחשפו שרידיה של שכבת העיר מימי חזקיהו, העיר שנכבשה על-ידי סנחריב ב-701 לפנה"ס (שכבה שלישית לפי סדר שכבות העיר מלמעלה למטה), ונחשפו שרידים חשובים של הקרב על העיר. שרידי העיר ממחישים היטב מדוע קבע כאן סנחריב את מחנהו בעת שהותו ביהודה, ומדוע הודגש בתבליטים כיבוש העיר. מסתבר, שלכיש היתה העיר השנייה בחשיבותה ביהודה אחרי ירושלים הבירה. דומה שאחד ממלכי יהודה במאה העשירית, או במאה התשיעית לפנה"ס, אולי רחבעם, אסא או יהושפט, בנה כאן עיר מבצר ממלכתית מרכזית, שלה ביצורים אדירים וארמון-מצודה, שבה ישב דרך-קבע חיל מצב. קשה לקבוע בפסקנות מדוע נבחרה לכיש כמקום להקמת עיר מבצר מרכזית, אבל דומה כי מלכי יהודה רצו להגן על גבולה הדרום-מערבי של הממלכה, אל מול ערי הפלשתים והדרך העולה ממצרים. התל מוקף מורדות תלולים מכל צדדיו, ורק בפאתו הדרום-מערבית מצוי אוכף, המתחבר לגבעה, שעליה בנוי כיום מושב לכיש. דרך אוכף זה היתה הגישה לתל נוחה יחסית, וכך נבנה שער העיר בקרבת מקום, בצדו המערבי של האתר. הדרך העתיקה העולה לשער נתמשכה למן האוכף, ואף כיום הכניסה לתל היא בדרך זו. השער הינו שער העיר הגדול והמאסיבי ביותר מסוגו, שנתגלה עד כה מתקופה זו בארץ. השער מורכב מדרך בנויה, העולה מפינת התל, משער חיצוני ומשער פנימי, וחצר פתוחה ביניהם. בית השער החיצוני בלט מקו שולי התל, והוא נתחבר לחומת התמך החיצונית, אשר הקיפה את התל במרכז המדרון. ציר הכניסה לשער החיצוני היה מקביל לקו שולי התל. בית השער הפנימי נבנה בשולי התל, ונתחבר לחומה המרכזית, אשר נתמשכה לאורך שולי המדרון. ציר הכניסה לפתח השער הפנימי היה ניצב לקו שולי התל. לסיכום: הבא לעיר היה עולה בדרך העתיקה אל השער, עובר בשער החיצוני, חוצה את חצר השער, תוך שהוא פונה בזווית ישרה לימין, חוצה את השער הפנימי ונכנס לרחוב העיר.

12. בשער הפנימי נחפרה מחציתו השמאלית, ונתבררה במלואה תוכנית המבנה. בית השער היה מבנה גדול, שמידותיו כ-25x25 מ', והוא נתבסס על יסודות עמוקים ביותר. משני צדי הכניסה היו מגדלים שנתחברו אל החומה. לאורך המעבר היו שישה חדרים, שלושה בכל צד. בתוכניתו דומה השער ל"שערי שלמה" במגידו, חצור וגזר, שאף בהם נבנו שישה חדרים בצדי המעבר, אלא שהשער בלכיש גדול מהם בהרבה. חגורת הביצורים שהקיפה את העיר היתה חזקה במיוחד. במרכז המדרון עברה חומת תמך חיצונית שנחשפה על-ידי סטארקי מסביב לכל התל. חומה זו, שעוביה וגובהה היו כ-3 מ', נבנתה כטרסה הנשענת על מדרון התל. היתה זו חומה קדמית, שתמכה בסוללה הבנויה לאורך המדרון. סוללה זו, הבנויה מגיר כתוש ומאבנים, התרוממה עד לתחתיתה של החומה אשר נבנתה לאורך שולי התל. זו היתה החומה המרכזית של העיר, בנויה לבנים על יסודות אבן, ועוביה הגיע כדי 6 מ'. תפקידן של החומה החיצונית והסוללה היה, לפיכך, להוות מעצור קדמי בפני המתקיפים, מעצור אשר ימנע מהם להגיע בקלות אל החומה המרכזית הבנויה בפסגת התל. מים – לימי שלום ולימי מצור במרכז העיר ניצב ארמון-המצודה, מבצר שבו ישב בוודאי המושל מטעם מלך יהודה. ממזרח לו השתרעה חצר גדולה ובצדדיה בנייני-עזר שונים לצורכי חיל המצב. ארמון-המצודה הוא המבנה הגדול והמאסיבי ביותר ששרד מימי הבית הראשון בארץ-ישראל (שטחו כ-2.5 דונמים), וכיום זהו הבניין הבולט ביותר בתל לכיש. ארמון-המצודה נבנה על גבי קירות יסוד מוגבהים, המחוברים זה לזה עם מילוי עפר ביניהם, באופן שבו יצרו יסודות הארמון מעין תיבה מוגבהת, עליה ניצב הבניין עצמו. כיום הרוס כל מבנה-העל, ונותרו אך קטעי רצפות פה ושם. המבנה הנראה כיום הוא, לפיכך, מבנה היסודות המוגבהים, שגובהו בפינה הדרום-מערבית מגיע כדי 12 מ'! הכניסה אל הבניין היתה בצד מזרח, ושם נשתמר גרם-המדרגות, שהוביל מהחצר הגדולה אל הכניסה המפוארת. החצר הגדולה ובנייני-העזר השתרעו על שטח גדול במרכז העיר, אבל כיום הם הרוסים בחלקם הגדול. מצפון לארמון-המצודה נבנה בניין מחסנים, ומדרומו מבנה-עזר נוסף. המבנה, שמדרום לארמון-המצודה, דומה למבנים שנמצאו במגידו ובתל באר-שבע, ודעת החוקרים חלוקה על תפקידם. יש המזהים אותם כבנייני מחסנים ויש המזהים אותם כאורוות. לדעתנו, נבנו מבנים אלו כאורוות. אם אכן נכון פירוש זה - ניתן היה להחזיק באורוות בלכיש כמאה סוסים. החצר הגדולה, ששטחה כ-7.5 דונמים - אליה כוונו פתחי האורוות - נבנתה, לדעתנו, לצורך אימוני מרכבות. מכאן המסקנה האפשרית, שבלכיש חנתה יחידת רכב ובה 50 מרכבות של צבא מלך יהודה. מסקנה זו תואמת את תיאור המרכבות מלכיש בתבליט האשורי ואת מאמר הנביא מיכה: "רתם המרכבה לרכש יושבת לכיש ראשית חטאת היא לבת ציון" (מיכה א', יג).

13. בתים רבים של תושבי לכיש, ערב המצור האשורי, נחשפו בכל האזור שבין ארמון-המצודה לבין שער העיר. בתים אלו נבנו בצפיפות ונראים עלובים למדי. הם הכילו חדרים קטנים וחצרות ועיקר ממצאיהם כלל תנורים, כלי אבן כמטחנות ומכתשים, וכלי-חרס ביתיים מסוגים שונים, כקנקני אגירה, קערות וקעריות, פכיות ונרות. בעיר מבוצרת ומרכזית כלכיש חייב היה להיות מקור מים מרכזי, שיספק לתושביה מים בעת שלום ובימי מצור כאחד. המשלחת הבריטית חשפה בור גדול, שנחצב בסלע בחלקו המזרחי של התל. סביר היה להניח, שבור זה אינו אלא פיר כניסה מאונך למפעל מים גדול החצוב בסלע, בדומה לאלו הידועים ממגידו ומחצור. אולם בעומק של כ-22 מ' הגיעו החופרים לתחתית הבור, וברור שאין לו המשך. סביר להניח ש"הבור הגדול" הינו מחצבה מרכזית, שממנה נלקחו האבנים לבניית ארמון-המצודה, השער וחומת העיר. דומה, לעומת זאת, שמקור המים המרכזי של לכיש היה בפינה הצפון-מזרחית של התל. כאן ניקו הבריטים מעפר באר עתיקה, שעומקה כ-44 מ'. בעת שנוקתה הבאר היו עדיין בתחתיתה מים - מי-תהום שנקוו בשולי נחל לכיש העובר בסמוך לתל. סביר להניח, שהבאר לא היתה מקור המים הבלעדי של העיר, וייתכן שיש לחפש בצד זה של התל מפעל מים גדול יותר, שאף הוא אפשר את שאיבת מי-התהום. פריצת הצבא האשורי בחפירות לכיש זוהו שרידים רבים, הקשורים במצור ובכיבוש האשורי, והם מאפשרים לשחזר חלקית את הקרב שהתרחש כאן ב-701 לפנה"ס. כפי שצוין לעיל, מוקפת לכיש ואדיות מכל עבריה, ורק פינתו הדרום-מערבית של התל מחוברת באוכף לגבעה הסמוכה, עליה בנוי כיום מושב לכיש. האוכף היווה את המקום הנוח ביותר לגישה אל העיר, וכן להתקפה עליה. מבצריה של לכיש הגביהו וביצרו במיוחד את הפינה הדרום-מערבית של התל, אבל למרות זאת נשאר המקום הזה הנוח ביותר להתקפה; אין תימה, לפיכך, שכאן נערכה ההתקפה המרכזית של צבא אשור, כשהיא מכוונת הן כנגד החומה בפינה הדרום-מערבית, והן כנגד השער החיצוני. סביר להניח, שמחנהו של סנחריב וצבא אשור מוקם על הגבעה עליה בנוי כיום מושב לכיש. פסגת הגבעה שטוחה ומרווחת; המקום קרוב אל הנקודה בה התרכזה ההתקפה על העיר, אבל מצד שני הוא מרוחק דיו כדי שיימצא מחוץ לטווח נשקם של המגינים. לצערנו, לא נותרו כל שרידים של המחנה, וברור שאם היו כאלו הרי נמחקו על-ידי פעולות הפיתוח של המושב.

14. בפינה הדרום-מערבית של התל שפכו האשורים סוללת מצור גדולה, שנשתמרה היטב עד היום. זוהי סוללת המצור הקדומה ביותר – והסוללה האשורית היחידה - הידועה כיום במזרח הקרוב. סוללת המצור (בדומה לסוללות מצור מתקופות מאוחרות יותר, כגון זו שהקים הצבא הרומי במצדה) נועדה להתגבר על המדרון התלול, ולאפשר למכונות המלחמה גישה אל החומה הבנויה במרום התל. הסוללה הוקמה מאבנים שנאספו בשדות שמסביב ונשפכו כנגד המדרון. שכבת האבנים העליונה חוזקה בטיט - וכך נוצר מעין ציפוי יציב לסוללה, עליו יכלו האשורים לנוע בקלות. בקצה העליון של הסוללה שפכו האשורים שכבת עפר חום-אדמדם כדי ליצור משטח, שעליו ניתן היה להציב את אילי המלחמה ולתקוף את החומה. (איל המלחמה היה הנשק הכבד של הצבא האשורי; על דרך פעולתו ראה בשחזור המצורף). לסוללה צורת מניפה, והיא רחבה בבסיסה וצרה יותר בחלקה העליון. דומה שרוחבה בתחתיתה היה כ-70-75 מ', גובהה כ-16 מ', ורוחבה בקצה העליון שלה, בסמוך לחומה - כ-25 מ'. בתבליט האשורי נראים חמישה אילי מלחמה התוקפים את החומה, ודומה שרוחב הקצה העליון של הסוללה אכן מספיק להצבת חמישה אילים שכאלה זה בצד זה. שרידי סוללת המצור נראים היום באתר. חלק ניכר מהסוללה פונה בידי המשלחת הבריטית, ובקצה חפירתם נוצר דרכה מעין חתך. כאן נראה היטב מדרון התל, ושכבת אבני הסוללה שנשפכה כנגדו. הפינה הדרום-מערבית של התל היתה, כאמור לעיל, מבוצרת במיוחד. חומת התמך החיצונית נסמכה בנקודה זו אל החומה המרכזית ושתי החומות יחדיו יצרו כאן מגדל, הבנוי מאבן ומלבנים, שרוחבו מגיע כדי 15 מ'. האשורים כיוונו את התקפתם אל עבר המגינים הניצבים על גג המגדל ולא ניסו כלל לפרוץ פרץ בחומה או להורסה. הם פרצו לעיר מעל לחומות בעוד אלו נשארו ברובן שלמות. עיי המפולת ושרידי הקרב, שנחשפו בחזית שתי החומות, מעידים על המאבק האכזרי שנתחולל בנקודת הפריצה. שרידי שריפה רבים מעידים על אש עזה שדלקה כאן (ראה בתבליט את הלפידים הבוערים המושלכים מראש החומה). נמצאו שרידי התחמושת, שבה השתמשו התוקפים והמגינים כאחד - ראשי חצים ואבני-קלע. אבני-הקלע הינן עגולות, והן מסותתות מאבן צור; קוטרן מגיע כדי 6 ס"מ ומשקלן מגיע ל-250 גרם לערך. התבליט האשורי מראה כיצד נורו אבנים אלו בעזרת קלע, שסובבוהו מעל לראש. לרגלי שתי החומות נמצאו בנקודה זו כ-800 ראשי חצים מברזל שנורו בידי הקשתים האשוריים, כמוראה בתבליט, כנגד המבינים שניצבו על החומה. חלק מראשי החצים נמצאו עקומים מעוצמת המכה שקיבלו כאשר פגעו בחומה. נתגלו אף מספר ראשי חצים עשויים עצם - בוודאי חצים שנורו בידי המגינים אל עבר האשורים, ונורו על-ידי אלו בחזרה, כנגד החומה. כמות ראשי החצים שנמצאה כאן מעידה על עוצמת האש האשורית, שרוכזה בנקודת הפריצה, אשר בוודאי נטרלה לחלוטין את מגיני העיר שניצבו בראש החומה.

15. במקום הפריצה נתגלו שתים-עשרה אבנים גדולות ומחוררות (ממדיה של אבן אחת, לדוגמא, 30x55x64 ס"מ), חלקן מושלכות לרגלי החומה וחלקן מונחות עליה. בשתיים מן האבנים, בתוך החריר, נמצאו שרידי חבלים שרופים. דומה שאבנים אלו נקשרו בחבלים ושולשלו על-ידי המגינים מעל לחומה כדי להכות באילים האשוריים. לרגלי החומה נמצא אף קטע משרשרת ברזל - וסביר להניח שאף שרשרת זו שימשה את המגינים במלחמתם באילים. ייתכן ושימשה כדי לתפוס את קרן האיל ולהטותה, כפי שאנו רואים בתבליט שנתגלה באשור. או אולי שימשה השרשרת כדי לשלשל מהחומה קורת עץ על-מנת להכות בקרן האיל, כמו שמתאר בכתביו ההיסטוריון היווני תוקידידס (460-400 לפנה"ס; ספרו בן שמונת הכרכים: תולדות מלחמת פלופונס). כאשר ראו מגיני לכיש, שסוללת המצור מתרוממת אל מול פינת החומה, נקטו אמצעי-נגד, ושפכו כנגד צדה הפנימי של החומה, בנקודה זו, סוללה נגדית. לסוללה הנגדית צורת חצי-סהר, אורכה כ-120 מ' ורוחבה כ-35-40 מ'. לצורך שפיכת הסוללה, השתמשו המגינים בעפר שנלקח משכבות קדומות של התל. הסוללה גבוהה בכמה מטרים מן החומה, וכך יכלו המגינים לבנות קו הגנה נוסף בפינת החומה, שאליה כיוונו האשורים את התקפתם. כאשר פרצו האשורים את קו ההגנה שעל החומה, כמתואר לעיל, מצאו לפניהם מחסום חדש, גבוה מן החומות ובקו אחורי מהן. כדי שיוכלו לתקוף את קו ההגנה החדש, הם נאלצו להגדיל ולהגביה את סוללת המצור. ואכן, נתגלו בחפירה שרידי השלב השני של סוללת המצור, שאבניו כיסו את החומה החיצונית והתרוממו מעליה. לאחר שהתגברו האשורים על המעצור החדש, פרצו מכאן אל העיר, כבשו אותה והרסו אותה כליל. בכל מקום בו הגיעה את החופרים לבתים של השכבה השלישית נמצאו אלו קבורים מתחת לעיי הרס ושריפה, שגובהם מגיע לכדי 2 מ'. קירות הבתים נבנו מלבנים מיובשות בשמש, ויש שנצרפו הלבנים מעוצמת האש. רצפות החדרים נתגלו כשהן מכוסות בשכבת אפר, וכלי-החרס שנמצאו בהם נתרסקו ונקברו תחת המפולות. בין השאר נהרסו השער, החומות וארמון-המצודה. לא ניכר כל מאמץ לשקם את ההריסות ולחדש את היישוב, ודומה שלאחר הכיבוש וההרס נעזבה העיר למשך עשרות שנים. הממצא הארכיאולוגי תואם את המתואר בתבליט, בו נראים תושבי לכיש יוצאים לבלות, וכן את המסופר בכתובות האשוריות על הגליית תושבים מיהודה לאשור. חלקים מתבליט לכיש המתארים את מחנה אשור נצחונו והשלל כולל השבויים שנפלו לידיהם

16. גולים וחיילים נושאי שלל התבליט האשורי משלים את תמונת העיר והקרב שהתחולל כאן, המתקבלת מן הממצא הארכיאולוגי. דומה שהתבליט משרטט תמונה נאמנה של לכיש, אפילו שהיא מתוארת בסגנון הסכימטי האופייני לאמנות אשור. במרכז העיר נראה בית השער - בוודאי השער החיצוני -ואיל מלחמה מתקיף את פינתו. מימין לשער נראית סוללת מצור ועליה חמישה אילים התוקפים את החומה. חומות העיר דומות בצורתן לבית השער, ואף עליהן נראה מעקה המורכב משורת מגינים עגולים. משמאל מתואר הצבא האשורי, כשהוא תוקף את העיר; מימין לעיר נראים טור של חיילים אשוריים נושאים שלל, וטורים של תושבי לכיש היוצאים לגולה. טורי הגולים צועדים אל עבר מלך אשור, הנראה יושב על כס מלכות ופניו אל מול העיר. היוצאים לגולה דומים זה לזה בלבושם, וזה היה בוודאי הלבוש האופייני לתושבי יהודה באותם הימים. הגברים והילדים לובשים בגד קצר, שקצהו המעוטר בציציות משתלשל מתחת לבגד, בין הרגליים. לראשיהם הם חובשים צעיף, שקצהו המעוטר בציציות תלוי כלפי מטה ומכסה על האוזניים. הנשים והילדות לובשות בגד ארוך, המגיע עד לקרסוליהן. את ראשן מכסה צעיף, המשתלשל לאורכו של הגב עד לתחתית הבגד. ברקע התבליט נראית הקרקע הסלעית, האופיינית לאזור לכיש, והיא מתוארת כאן באורח סכימטי כדמוית קשקשים. פה ושם, ברקע הסצינה, מוצגת הצמחייה; נראים כאן בבירור גפנים, עצי תאנה ועציםסכימטיים, הבאיםאולי לתאר עצי זית –שכולם אופייניים אף כיום לחבל ארץ זה. ביקור בתל לכיש הרבה משרידי העיר, שתקף סנחריב מלך אשור (השכבה השלישית מלמעלה), ניתן לראות ביום בביקור בתל לכיש. דרך העפר המובילה לתל מביאה את המבקר לאוכף, שבפינתו הדרום-מערבית. במקום זה ניתן לראות היטב את שרידי הסוללה האשורית, השפוכה כנגד המדרון. מעליה נראות חומת העיר והסוללה הנגדית ששפכו המגינים. הפינה הדרום-מערבית הינה כיום הנקודה הגבוהה ביותר שבתל, וזאת כתוצאה מהסוללה הנגדית השפוכה כאן. מכאן ממשיך המבקר בדרך העתיקה, העולה אל השער; הוא נכנס דרך השער החיצוני אל חצר השער, פונה לימין ועובר דרך השער הפנימי אל תוך העיר. שרידי השער בן השכבה השנייה, שנבנה במאה השביעית לפנה"ס ונהרס בידי צבא בבל ב-586-588 לפנה"ס, נמצאים כיום מעל שרידי השער בן השכבה השלישית, זה שנהרס ב-701 לפנה"ס. שערי העיר נמצאים כיום בתהליך של שימור ושחזור, ובעיה קשה היא כיצד יש להציג בפני המבקר את שני השערים כשהם מונחים האחד על גב השני.

17. העולה אל השער בדרך העתיקה רואה לפניו את המגדל השמאלי של השער החיצוני הקדום יותר, ששוקם לאחרונה - מגדל הבולט בעוצמתו, וניתן לזהותו בוודאות עם מגדל השער המתואר בתבליט האשורי. הכניסה אל העיר הינה דרך השער המאוחר יותר. משעבר המבקר דרך השער הפנימי, המאוחר יותר, הוא רואה לפניו, במפלס נמוך יותר, את מחציתו השמאלית של השער הפנימי הקדום אשר נחשף בחפירות. באזור השער ניתן אף להבחין בחומות המקיפות את התל ומתחברות לשער, חומת התמך החיצונית העוברת לאורך מרכז המדרון והחומה המרכזית המתחברת לשער הפנימי (יש לזכור, שמבנה האבן המרשים, הנראה בפסגת התל, בפינתו הצפון-מערבית, אינו חלק מהביצורים, אלא זהו מתקן לשפיכת עפרשנבנה על-ידי המשלחת הבריטית). על פסגת התל ניתן לראות את ארמון-המצודה. בין פינתו הדרום-מערבית לבין שולי התל משתרע שטח חפירה מרכזי, חתך שנועד לחדור אל השכבות הקדומות, העמוקות יותר, שבתל. מארמון-המצודה נותרו, כזכור, יסודותיו בלבד. המבקר העולה על המבנה ניצב במפלס רצפת הארמון, ואכן פה ושם ניתן להבחין בקטעי רצפות מגיר כתוש. הנוף מכאן מרהיב, ואפשר להבחין בהרי חברון, במזרח, ובמישור החוף, במערב. כדאי לציין את שני בסיסי העמודים המרובעים הניצבים כאן - שרידים ממבנה מאוחר יותר מן התקופה הפרסית, שעל גבי אחד מהם חרוטות כתובות של מחלקת חי"ש מכפר מנחם, אשר כבשה את לכיש במלחמת העצמאות, באוקטובר 1948. בין ארמון-המצודה לבין השער נראים היטב שרידי הבתים הקטנים והדלים, שבהם התגוררו תושבי העיר. בצדו המזרחי של התל ניתן להבחין ב"בור הגדול", ובפינתו הצפון-מזרחית ניתן לראות את הבאר העתיקה, שנחצבה בסמוך לחומה. אלו הם שרידיה המרשימים של העיר לכיש, אשר מסכת כיבושה בידי צבא סנחריב מלך אשור הינה מהפרשיות המסעירות והדרמטיות בתולדות ארץ-ישראל בתקופת המקרא. תל לכיש

18. ת ל מ ר ש ה מראשה היא אתר עתיקות בשפלת יהודה. שטחו של תל מראשה הוא כ-24 דונם בלבד, אך סביבו מתפרשים שרידים במרחב של 400 דונם, המכונים "העיר התחתית". התל נחפר בשנת 1900 על ידי צמד הארכיאולוגים הבריטים בליס ומקאליסטר, מטעם הקרן לחקירות ארץ ישראל (Palestine Exploration Fund). עיקר הממצאים מרוכזים כיום במוזיאון לארכיאולוגיה של איסטנבול, תורכיה. מראשה הייתה אחת מערי יהודה בימי בית ראשון, והיא נזכרת במקרא כאחת מערי שבט יהודה (יהושע ט"ו 44), ברשימת ביצורי רחבעם (דברי הימים ב י"א 8) ובתיאור הקרב בין זרח הכושי שליט מצרים באסא מלך יהודה במאה ה-10 לפנה"ס (דברי הימים ב י"ד 8). כמו ערים אחרות בשפלת יהודה (לכיש, עזקה, מורשת גת וכולי) נפגעה גם מראשה בעת מסע סנחריב מלך אשור ליהודה, לאחר מרד חזקיהו (701 לפנה"ס). במאה ה-6 לפנה"ס מרד צדקיהו מלך יהודה בשלטון הבבלי, ומלך בבל - נבוכדנצר - כבש את הארץ מחדש והגלה את תושביה. באותה העת, עם חורבן בית ראשון, התרוקנה גם מראשה מתושביה היהודים. לאחר הצהרת כורש ושיבת ציון (536 לפנה"ס) מראשה לא נכללה באוטונומיה היהודית (המכונה פחוות יהודה), זאת משום שלאחר גלות בבל נכנסו אֶדוֹמים, ששהו עד אז באזור בקעת באר שבע וערד, לואקום שנוצר בשפלה. אי לכך נקרא האזור כולו "אדומיאה" במהלך התקופה הפרסית וההלניסטית (מאות 6 עד 1 לפנה"ס). מראשה הייתה מיושבת בעיקר באדומים, ויחד עם אדוריים שבדרום הר חברון הייתה העיר המרכזית באדומיאה. לעיר הגיעו במהלך הזמן גם צידונים ופיניקים, ולאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס) התפתחה בעיר קהילה יוונית, שהורכבה מאזרחים ואנשי צבא בדימוס. כך נוצרה במראשה עיר נכרית עם שילוב תרבויות. בימי מרד החשמונאים (מאה 2 לפנה"ס) הוותה העיר בסיס להתקפות היוונים על צבאו של יהודה המכבי. השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס כבש את העיר בשנת 112 לפנה"ס, וגייר את תושביה. מראשה התנגדה לכיבוש ולגיור וספגה מכה קשה, וכך לאחריו הלכה העיר ודעכה. המצביא הרומי פומפיאוס, שכבש את הארץ בשנת 63 לפנה"ס ניתק את אדומיאה, ובכללה מראשה, מהמדינה היהודית, והחזיר לה את עצמאותה. אולם, הבנייה שנחשפה במראשה, אותה ניתן לייחס לתקופה, התקופה ההלניסטית המאוחרת, היא דלה מאוד. העיר מראשה חרבה בשנת 40 לפנה"ס, על ידי הפרתיים, במסגרת המאבק בין החשמונאים לבין הורדוס, קודם לעלייתו של הורדוס לשלטון. במקום המשיך להתקיים יישוב דליל עד המאה השנייה לספירה, אך העיר איבדה מחשיבותה, בעוד ששכנתה - בית גוברין, עלתה לגדולה. במהלך מרד בר כוכבא (132 - 135/6 לספירה) נחפרו מחילות בין החללים התת קרקעיים של העיר הקדומה, והמקום שימש כבסיס להתקפות המורדים על הצבא הרומי, וכמקום מיסתור.

19. כיום מראשה היא חלק מהגן הלאומי - בית גוברין - מראשה, וניתן לראות בה מערות קולומבריום גדולות (לגידול יונים), שרידים של בתי בד רבים המעידים כי יצוא שמן היה אחד מענפי הכלכלה המרכזיים בעיר, בתי מגורים ובורות מים. כמו כן, מזה מספר שנים מבקרים מוזמנים להשתתף בחפירות ארכיאולוגיות המתבצעות באזור תחת רשיון רשות העתיקות. סמוך לתל ישנה מערת קבורה המכונה "המערה הצידונית" או "מערת אפלופאנס", על שם משפחה הנזכרת בכמה כתובות במערה. במערה איורי קיר מרשימים וכוכים המלמדים על מנהגי הקבורה בתקופה ההלניסטית. האתרים העיקריים מערות הפעמון – סדרה של 80 מערות גדולות, שביניהן נחצבו מעברים. גובהן של המערות הגדולות מגיע ל- 15 מטרים. המערות נחצבו מלמעלה דרך פתח צר, שהתרחב ככל שהחוצבים ירדו כלפי מטה, מבנה שהעניק למערות צורה של פעמון. כתובות בערבית וצלבים שנמצאו על הקירות המערות מעידים על כך שרבות מהמערות נחצבו בתקופה הערבית הקדומה, במאות 10-7 לספה''נ. מערות קבורה צידוניות – סדרה של מערות קבורה מרשימות מהתקופה ההלניסטית (מאות 3-2 לפני סה''נ), למרגלות תל מרשה כולל שיחזור ציורי הקיר שיסו את קירותיהן. זוהי הוכחה כי עמים שונים התגוררו יחדיו בעיר. הצייר הקדמון ניסה לתאר סצינות ציד, חיות בר וחיות מיתולוגיות. המערות שופכות אור על אומנות ואמונות התקופה.

20. מערות הקולומבריום - מערות ששימושן לאחר החציבה היה, כך משערים החוקרים, לגידול יונים, דבר שנתן למערות את שמן. מערת המבוך (מערה 61) - מערכת משוכללת של כשלושים מערות שחברו עם השנים. נוכל להלך דקות ארוכות בבטן האדמה, ראות אילו שימושים עשה האדם במערות לאורך התקופות, להרגיש את המיזוג הטבעי וכשנצא יסתבר כי התרחקנו מטרים בודדים מנקודת היציאה. בסיום המסלול במערה נפגוש בית בד המשחזר את שהיה במערה בעבר. בית הבד-בית הבד הוא אחד מ-22 בתי בד תת-קרקעיים מן המאות ה-3-2 לפנה"ס,שנתגלו עד כה במררשה.לרוב,יש בהם מיתקן ריסוק אחד ו-2-3מיתקני קורה לסחיטת השמן.גידול זיתים והפקת שמן היו ענף כלכלי חשוב בשפלה בעת העתיקה.כרמי הזיתים השתרעו על פני אלפי דונמים מסביב לעיר.מסיק הזיתים נערך בסתיו,ובמשך חודשיים-שלושה פעלו בתי הבד במשך רוב שעות היממה כדי להגיע לתפוקה מירבית.ריסוק הזיתים במפרכות ארך כחצי שעה,והשמן נסחט שעות אחדות.השמן מילא צרכים רבים:מאור,בישול,מאכל,שימור מזון,פולחן,סיכת הגוף,ותמרוקים.פסולת הזיתים –הגפת-נוצלה להסקה ולבנייה(שולב בחומרי המילוט).

21. בית המגורים-הבית המשוחזר בחלקו שימש למגורים ולמסחר בתקופה ההלניסטית(המאות ה-3-2 לפנה"ס).קומת הקרקע משתרעת על פני 150 מ"ר,וחדריה ערוכים סביב חצר מרכזית קטנה.בגרם מדרגות מרובע עלו לקומה השנייה. קירות הבית השתמרו לגובה 1.5 מ' מעל לרצפה וטויחו זה מכבר כדי להגן על אבני הגיר הרכות.בחלקי הקירות המשוחזרים נותרו האבנים חשופות.מתחת לרצפת אחד החדרים נתגלה מטמון של 25 מטבעות,שהמאוחר בהם נטבע בשנת 113 לפנה"ס. מכאן,שהבית חרב בסביבותאותה שנה,בעת כיבוש מרשה בידי יוחנן הורקנוס ה-1.מתחת לבית המגורים נמצאים בורות המים,לתוכםנאספו מי גשמים מהסימטאות,הגגות והחצרות.המים הוזרמו בצינורות חרס ןתעלות לאורך המדרגות. אל הבורות ירדו בגרם מדרגות בעל מעקה. במעבר מבעד לקיר שבור של אחד הבורות נמצאה מחצבה רחבת ידיים,עם עמודים לתמיכת התיקרה,ממנה יש מעבר אל בורות מים של בית מגורים נוסף. כנסיית "סנדחנה"(סנט אנה)-שיטחה 56/52 מ',נבנתה בתקופה הביזנטית וחודשה-אם כי בהיקף קטן יותר- בתקופה הצלבנית.שמה "סנט אנה" שובש ל"סדחנה"-שמו הערבי של תל מראשה.

22. ב י ת ג ו ב ר י ן בית גוברין היא עיר קדומה בשפלת יהודה, בין נחל גוברין לנחל מרשה, סמוך לקיבוץ בית גוברין. נזכרת בכתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס) כ"בית גברי", ובמקורות חז"ל כ "בית גובריא". משמעו של השם בארמית הוא "בית הגברים", וע"פ המדרש ישבו במערות סביב היישוב ענקים, ומכאן שמה. בימיו של המלך הורדוס (37 עד 4 לפנה"ס) ירשה בית גוברין את העיר מרשה כבירת חבל אדומיאה (החבל השתרע מדרום הר חברון ושפלת יהודה עד בקעת באר שבע וערד). בשנות המרד הגדול (66 עד 70 לספירה) היה במקום ישוב יהודי שנהרס במסע הכיבוש של אספסיאנוס. אספסיאנוס הרג כ-10,000 איש מתושבי המקום ושבה כ-1,000. לאחר הכיבוש הרומי נותר בעיר חיל מצב, בזכות תנאי המקום הנוחים לחניית כוחות. במהלך הזמן נדחקו היהודים מהיישוב, והכפר היהודי הפך ליישוב רומי. באמצע המאה השנייה הוקם בעיר אמפיתאטרון ובהמשך הוקמו אמות מים - האחת מגיעה מהר חברון, השנייה הוקמה לאורך הדרך המובילה מהשפלה לירושלים. בשנת 200 העלה הקיסר ספטימיוס סוורוס את מעמדה של העיר לעיר פוליס, ושינה את שמה ל "אלווטרופוליס" - עיר בני החורין. אז עלה מעמדה של העיר והיא שלטה על מחוז רחב. העיר נכללה בתקנתו של רבי יהודה הנשיא הפוטרת תושבי ערים מעורבות מתרומות ומעשרות - זאת על מנת לעודד יהודים להישאר בערים אלו. עם תחילתה של התקופה הביזנטית (324 עד 638) מעמדה של אלווטרפוליס נעשה חשוב עוד יותר, והיא שלטה על שטחים נרחבים - מבקעת באר שבע ועד עמק האלה בצפון, ומים המלח במזרח עד מישור החוף במערב. בעיר הוקמו כנסיות ומנזרים, והיא אף מופיעה במפת מידבא כעיר גדולה מוקפת חומה, ובה מבני ציבור ומספר כנסיות. בתקופה המוסלמית הקדומה יורדה אלווטרופוליס מגדולתה, ושמה חזר להיות "בית ג'וברין", בהיגוי ערבי. במהלך המאות ה 8-9 נחצבו מערות הפעמון הגדולות של בית גוברין ושל לוזית, וע"פ חוקרים מסוימים חומר הגלם שימש לבניית העיר רמלה. בשנת 1099 כבשו הצלבנים את א"י, ונאלצו להתמודד עם המצרים הפאטימים שגורשו מירושלים ונמלטו לאשקלון. סביב אשקלון, שאותה לא הצליחו הצלבנים לכבוש בשנותיהם הראשונות בא"י, הקימו מספר מצודות, אחת מהן היא מצודת ג'יבלין בבית גוברין. לאחר כיבושה של אשקלון בשנת 1153 התיישבו במצודה בבית גוברין נזירים ממסדר ההוספיטלרים, שסולקו בעת הכיבוש המוסלמי (1187). בתקופה העות'מאנית התקיים במקום ישוב ערבי - הכפר בית ג'יבריל / בית ג'וברין. הכפר נכבש במלחמת העצמאות, וכל בתיו נהרסו לבד מבית המוכתר. קיבוץ בית גוברין עלה לקרקע בשנת 1949, ממערב לבית גוברין הקדומה; ברחבת חדר האוכל של הקיבוץ מוצג כיום חלק מקורת גג מעוטרת (אפריז) של אכסניה מהמאה ה-4 עם הכיתוב: " בימיו של סלאוויס קינטיאנוס והקומס והדוכס המזהיר ביותר נבנתה האכסניה מהיסוד".

23. האמפיתאטרון הרומי – זה האמפיתיאטרון היחיד בישראל הפתוח לקהל. במקורו נועד לקרבות גלדיטורים כדי לספק שעשוע להמונים. בביקורנו נוכל להבין מדוע הארנה (חול בלועזית) הייתה מכוסה חול, היכן מקומו של השליט, ומאיפה יצאו חיות הבר לקרב האחרון. האמפיתיאטרון בבית גוברין שרידי הכנסיה הצלבנית