Download
1 / 75
760 likes | 1.05k Views
נישואין ביהדות. עמר זכריה 28.03.2012. נישואין ביהדות. - ערך הנישואין ביהדות -פסולי חיתון -שידוכין -אירוסין – קידושין -נישואין -ההכנות לנישואין -סדר קידושין ונישואין בימינו. ערך הנישואין ביהדות.
E N D
נישואין ביהדות עמר זכריה 28.03.2012
נישואיןביהדות -ערך הנישואין ביהדות -פסולי חיתון -שידוכין -אירוסין – קידושין -נישואין -ההכנות לנישואין -סדר קידושין ונישואין בימינו
ערך הנישואין ביהדות • נישואין, שלמות לאדם. הם מהווים שלמות רוחנית שבה מממשים האיש והאישה את היותם יחד 'אדם' שלם, כדברי הכתוב : 'זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם' (בראשית ה: ב).(ذكرا وأنثى خلقهما وباركهما ودعا اسمهما آدم يوم خلقهما) • נישואין, מאחדים לבשר אחד את נשמתם המשותפת שהתחלקה עד אז באופן זמני בין הגופים – שלו ושלה, כדברי הכתוב: 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד' (בראשית ב: כד). (لذلك يترك الرجل أباه وأمه ويلتصق بامرأته ويكونان جسداً واحداً) • נישואין, מקור השמחה והברכה והשלום. חז''ל אמרו :'כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה...בלא שלום'. (בבלי יבמות סב ע''ב-סג ע''א).(كل شخص ليس لديه امرأة يعيش بلا سعادة بلا بركة بلا خير.... بلا سلام)
נישואין, מונעים הרהורי עבירה ושומרים על מניעה של יחסים אסורים. • נישואין, מסגרת מושלמת להבאת ילדים לעולם, וממשיכים בכך את מעשה הבריאה שהקדוש ברוך הוא החל בו. מצווה זו נקראת 'פרייה ורבייה' "וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. "(בראשית א: כח), והיא המצווה הראושנה מתרי"ג מצוות התורה.
”وباركهم الله وقال لهم أثمروا وأكثروا واملأوا الارض وأخضعوها وتسلطوا على سمك البحر، على طير السماء وعلى كل حيوان يدب على الارض“ التكوين 1: 28
האם חובת הנישואין חלה על גבר ואישה؟ -נישואין ביהדות משמשים מסגרת מועדפת ומושלמת לקיום מצוות 'פרייה ורבייה'. התורה פטרה את האישה ממצווה זו, מאחר שהיא נענשה על חטא עץ הדעת: 'בעצב תלדי בנים' (בראשית ג: טז) (بالوجع تلدين اولادك), והיהדות אינה מחייבת אדם להיכנס לסכנה כדי לקיים את מצוות התורה. -אולם האישה רשאית, אם היא חפצה בכך, להיכנס מרצונה לסכנה מועטת וללדת ילדים. עצם נישואיה מלמדים על נכונותה ללדת, והיא איננה רשאית לאחר הנישואין לסרב להביא ילדים בטענה שהיא מסתכנת. -אף שהאישה רשאית שלא להינשא, המליצו לה חכמים להינשא כדי שלא תיחשד בזנות.
-חובת הנישואין החלה על הגבר אוסרת עליו להישאר רווק, אלא עליו לשאת אישה שאיננה עקרה. והאישה שפטורה ממצוות 'פרייה ורבייה', רשאית להינשא לגבר עקר. -הגבר שהתאלמן או התגרש לאחר שקיים את מצוות 'פרייה ורבייה', חייב להתחתן שנית כדי למנוע ממנו הרהורי עברה. ופטור מזה אדם זקן או שאין לו כסף לפרנס אישה.
גיל הנישואין -נער שמלאו לו שלוש-עשרה שנים והוא בריא בשכלו, יש תוקף משפטי לקידושיו. -בתקופת המשנה והתלמוד נערכו הנישואין בגיל צעיר כדי למנוע זנות והרהורי עברה. בבבל היו אמוראים שנישאו בגיל 16, אך למעשה הגיל שנחשב באותה תקופה לגיל הנישואין המקובל היה בין 18-20 שנה. כי עד גיל זה הספיק הנער לרכוש דעת, ללמוד תורה, משנה, ותלמוד, מצא מקור פרנסה, והיה לו בית.
בתקופת השלטון הרומי בארץ ישראל, תקופה שגברה בה המצוקה הכלכלית, במאה השלישית לספירה, היה גיל הנישואין של הגברים שלושים ואפילו ארבעים שנה.
-מאז ימי המקרא היה נהוג להשיא את הבת בצעירותה. הבת נחשבת קטנה עד גיל 12, ולאחר מכן מופיעים אצלה סימני גדלות, והיא הופכת לנערה. תקופת הנערות נמשכת חצי שנה בלבד, ואחריה היא הופכת להיות בוגרת. האב רשאי להשיא את בתו בעודה קטנה ונערה גם ללא רצונה והסכמתה, ואם לא עשה זאת בתקופה זו אינו רשאי להשיא אותה בבגרותה, כי אז היא עומדת ברשות עצמה. -במאה השלישית בקרב חכמי תלמוד בבבל, הייתה הסתייגות מכך שהאב השיא את בתו בקטנותה ובנערותה, ואמרו שעליו להמתין עד שתגדל ותאמר: 'בפלוני אני רוצה'.
-במדינת ישראל: הרבנות הראשית קבעה בשנת תש"י (1950) שורה של תקנות הידועות בשם 'חרם ירושלים' הקובע ש'אסור לו לאדם מישראל לקדש לו אישה שהיא קטנה מגיל בת 16 שנה ויום אחד' . -על פי חוק 'גיל הנישואין' 1950, 'אסור לשאת נער או נערה, לפי סעיף 1 לחוק 'נער' הוא גבר שלא מלאו לו 17 שנים, ו'נערה' זו אישה שלא מלאו לה 17שנים.
ריבוי נשים אדם רשאי לשאת מספר לא מוגבל של נשים, בתנאי שיעמוד בסיפוקן כמתחייב מן הנישואים. אולם אישה נישאת רק לגבר אחד, כדי שיידעו מי אבי ילדיה. וכשמסתכלים על המקרים של ריבוי נשים בתורה מוצאים שאברהם נישא להגר עקב עקרות של שרה, ויעקב נישא לרחל ולאה עקב תרמיתו של לבן. דהיינו שראוי לאדם להסתפק באישה אחת.
יש כמה מקורות בתנ"ך שהיו מי שלא נמנעו מלשאת כמה נשים. • בתקופת המשנה, והתלמוד, ובית שני היה לשאת רק אישה אחת – מונוגמיה, לעומת זאת בבבל רווחו ריבוי נשים ביגמיה, או פוליגמיה. • האיסור לשאת שתי נשים מיוחס לרבי גרשום (מכונהרבינו גרשום מאור הגולהאורגמ"ה; 960 - 1040או1028). • התקנה תוקנה בראשונה ברחבי אשכנז רק במחצית השנייה של המאה 12 והיא ידועה בשם 'חרם דרבנו גרשום' או 'תקנת הקהילות' או 'חרם הקהילות'.
מן הטעמים השונים שניתנו לחרם: 1- חשש לקטטה בין נשים. 2- החשש שמא הבעל יתקשה לספק את צורכי כל נשותיו, דבר שיפגע בכבודן ובמעמדן. 3- למנוע איבה בין היהודים לנוצרים, שאצלם נהגה המונוגמיה. 4- לשמור על איזון האינטרסים בין האיש לאישה.
ריבוי נשים במדינת ישראל -לאחר קום המדינה התקינה הרבנות הראשית, במסגרת "חרם ירושילים', תקנה לפיה 'אסור לאיש ואישה מישראל לארס או להתארס עם אישה שנייה על אישתו הראשונה אם לא בהיתר נישואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל'. ולפי זה הבעל חייב לתת גט לאשתו הראשונה. -חוק העונשין משנת 1977 אסר על הביגמיה במדינת ישראל וקבע על כך עונש מאסר של חמש שנים, 'נשוי הנושא אישה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם מאסר חמש שנים' סעיף 176.
פסולי חיתון - פסולי חיתון הם: איש ואישה האסורים זה לזו בקיום יחסי מין, וממילא נאסר עליהם להתחתן. מהתורה נאסרו ארבע קבוצות: א. איסורי עריות. ב. איסורי קדושה ג. נישואי תערובת. ד. איסורי עשה. ה. חכמים הוסיפו 'איסורי מצווה'.
א. איסורי עריות בספר ויקרא (יח ו-כג, כ: י-כא) מצוינים מי שהמגע המיני עמם נקרא 'גילוי עריות'. "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני יהוה ערות אביך וערות אמך....ערות אשת אביך ...ערות אחותך בת אביך או בת אמך...ערות בת בנך או בת בתך...ערות בת אשת אביך ........" ממזר: ילד שנולד מגילוי עריות, היינו מיחסים בין קרובי משפחה האסורים באיסורי עריות ומיחסים של אישה מאורסת – מקודשת עם גבר יהודי שאינו בעלה – או שנולד לממזר או לממזרת, נקרא 'ממזר'.
ב. איסורי קדושה • עם איסורי קדושה נמנים בין היתר : גרושה לכוהן, זונה לכוהן, ממזרת לבן ישראל, בת ישראל לממזר, בת ישראל לעמוני או מואבי שהתגיירו. • נכללים גם באיסורי קדושה איסור החזרת גרושתו של אדם לאחר שנישאה לאיש אחר ובעלה השני מת, או שהתגרשה ממנו.
ג. נישואי תערובת בספר דברים (ז: א-ד) נאסרו קשרי חיתון עם שבע האומות שישבו בארץ כנען לפני שיהושע כבש את הארץ. קשרי חיתון בין יהודים לגויים אינם תקפים מבחינה הלכתית, וממילא אין צורך בגט אך מחייבים אותם להיפרד. נישואי תערובת במדינת ישראל: החוק אינו מאפשר נישואי תערובת. החוק משנת 1953 קובע שנישואין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה, כך שבמדינת ישראל נישואי תערובת אינם יכולים להתקיים.
ד. איסורי עשה איסורי עשה כוללים מקרים שבהם איסור יחסי אישות נחשב כעברה לכל מצוות עשה. בהם: *. מצרי ואדומי שהתגיירו דור ראשון ודור שני אסורים לבוא בקהל ה'' *. איסור בעולה לכוהן גדול "והוא אשה בתולה יקח" (ויקרא כא: יג)
ה. איסורי מצווה הם איסורי חז"ל שבאו נוסף על איסורי עריות שבתורה, מכאן שמם "שניות לעריות". חז"ל הוסיפו דור נוסף על הנזכר בתורה (מהתורה הנכדה אסורה ב'איסורי עריות' וחז"ל הוסיפו את הנינה).
שידוכין -ברגע שגומלת בלבם של בני הזוג החלטה להתחתן, והם מתחייבים בכך זה לזה, היינו שניתנה הבטחה לנישואין, אלה הם שידוכין. -השדכן הראשון היה הקב"ה, ששידך את חוה לאדם. אך השדכן כמקצוע וכיעסוק הוא תופעה מאוחרת ביהדות. והוא מוזכר בראשונה בימי הביניים במאה ה12-13. -הבטחת הנישואים ניתנת רק לאחר שההורים של שני הצדדים נפגשים להצגת דרישותיהם ההדדיות. וכאשר הם מגיעים להסכם, הסכם זה נקרא אצל האשכנזים 'ווארט'. מעמד זה הוא מעמד השידוכין.
-יש שקובעים תאריך מסויים ליום זה. השם 'אירוסין' הוא השגור בפי האנשים, משום שבימי ביניים היה נהוג לערוך את האירוסין-קידושין במקום, מיד עם סיום השידוכין. -יש הנוהגים לכתוב 'שטר תנאים' שתוכנו הוא התחייבות הדדית לנישואין, התחייבויות כספיות של הצדדים, התחייבות לשלם קנס ופיצויים על הפרת ההסכם וחתימת שני עדים כשרים (זכרים מעל גיל 13 שאינם קרובי משפחה של אחד הצדדים) על השטר. -בזמננו נהוג להשתמש בשטרות סטנדרטיים המוצעים למכירה בחנויות לתשמישי קדושה.
-נוסח הפתיחה של השטר הוא פסוקיםאו אמרות המבטאים תקווה למימוש התנאים. -השטר נכתב בשני עותקים, האחד נמסר לאבי החתן והשני לאבי הכלה. -לאחר כתיבת השטר והקראתו לפני קהל האורחים עושים 'קבלת קניין' (אחד העדים לוקח סודר, בגד או מטפחת השייכים לו ומוסר אותם לחתן. החתן אוחז את הסודר בידו ומגביהו, ובפעולה זו הוא מתחייב להסכם.
-החתן מחזיר את הסודר לעד, והעד מעבירו באותו האופן לכלה, להורי החתן ולהורי הכלה, ואחר כך שני העדים חותמים על השטר. -יש הנוהגים שלפני חתימת העדים חותמים על השטר גם החתן והכלה, וההורים. -יש שמסתפקים בסיכום הדברים בעל פה ולעשות קניין סודר.
-במעמד השידוכין החתן והכלה מחליפים ביניהם מתנות. החתן נותן לכלה תכשיטי זהב, והאשכנזים קוראים לזה 'דמי חתימה'. -יש הנמנעים מלתת טבעת או למסור את התכשיטים ישירות לידי הכלה, אלא עושים זאת באמצעות אם הכלה, מחשש שהדבר יתפרש כמתנות קידושין.
- הכלה נהוגה לתת לחתן מתנות יקרות במיוחד שעון זהב. • הנוכחים בשידוכין מלווים את המעמד בשירה ובזמירה. • נהוג להקים סעודה בשידוכין והיא נקראת 'סעודת קנס', על שם הקנס שיוטל על הצד שיפר את השידוכין.
-בקרב עדות ספרד וירושלים נקראים התנאים בשם "קניינים" ו'שטר התנאים' נקרא 'שטר קניינים'. -השבת שלאחר השידוכין נקראת אצלם 'שבת סימן' לאות וסימן שבני הזוג משודכים.
-יש הנוהגים לשבור כלי חרס בגמר קריאת שטר התנאים, ניתנו למנהג זה טעמים שונים: א. למתן את השמחה. ב. להעלות את זכר ירושלים. ג. לבטא שמחה כפי שנהוג בעמים רבים. ד. חרס נשבר לא ניתן לתיקון, כך גם הסכם השידוכין הוא בלתי הפיך, ומביעים בכך תקווה שאף אחד מהצדדים לא יחזור בו מההסכם. שני זוגות ההורים הם ששוברים את הכלי.
מעמדם לאחר השידוכין: -בני הזוג שהשתדכו עדיין אינם בעל ואישה ומעמדם האישי לא השתנה. לפיכך אסור להם להתגורר יחד או לקיים יחסי אישות. השידוכין מהווים אך ורק התחייבות בין שני הצדדים לבוא בעתיד בקשרי נישואין. מתי משדכים? -מכיוון שבשידוכין יש קניין, ואין עושים עסקאות בשבת ובחגים, אין עורכים שידוכין בשבת, ביום הכיפורים ובימים טובים – ראש השנה, ראשון של סוכות, שמחת תורה, ראשון ושביעי של פסח ושבועות. שידוכין עורכים בימות חול וגם בחול המועד בפסח ובסוכות. -בעת הפרת שידוכין קיימת השבה הדדית של המתנות בין בני הזוג. הצד המפר חייב לפצות את הצד השני על הנזקים שנגרמו לו.
ההכנות לנישואין -לפי פקודת הנישואין והגירושין (רישום) משנת 1919, עריכת נישואין מסורה בידי 'הרשות הרושמת'. הרשות הרושמת תרשום כל נישואין בשעת סידור הקידושין בכותבה את הפרטים הבאים: השם של הבעל והאישה והגיל, שמות העדים ועבודתם, תאריך הנישואין והמקום המיועד. -זוג המבקש להינשא צריך לעבור את התהליך הבא: להוציא תעודת רווקות, ולהכין את כל המסמכים המבוקשים ולהציגם בפני רושם הנישואים, כולל: תעודת זהות, תעודת רווקות, תעודת נישואים של ההורים, לשלם אגרה, אישור שאינו כהן למי שנושא גרושה, גיורת, אישור כשרות מזון במקום הנישואין, אישור מהרבנות על תאריך הניושאין.
-קביעת תאריך החתונה: יום החתונה נקבע לאחד מאותם הימים שבהם האישה טהורה ואינה נידה, לכן הוא נקבע בתיאום עם מדריכת הכלות. -ימים שאין נישאים בהם: אין מתחתמים בשבת, ביום כיפורים, בחגים, בחול המועד (מטעם שאין לערבב שמחת נישואין עם שמחת החג), בימי זיכרון וימי אבל לאומי. -מקום עריכת הניושואין: בתקופת המשנה ובתלמוד נקרא המקום שבו חגגו את שמחת הנישואין: 'בית המשתא'או 'בית הילולא', על שם שתיית היין. קהילות ספרד התנגדו לעריכת נישואין בבתי הכנסת, כי ראו בכך חיקוי לנוצרים. בימינו עורכים את הנישואין באולם שמחות או בבתי מלון. צריך שיהיה למקום תעודת כשרות על האוכל המוגש במסיבה.
-שבת חתן ושבת כלה: 'שבת חתן' היא השבת שלפני החתונה, והחתן מתכבד לשבת בקריאה בתורה. 'שבת כלה' היא השבת שלפני החתונה. חברותיה של הכלה מבקרות אותה בביתה ומברכות אותה. אצל האשכנזים עושים סעודה גדולה לחברותיה והיא נקראת 'סעודת הבתולות'. -מדוע זורקים בוטנים וסוכריות על החתן? בימי התנאים נהגו לזרוק לפני החתן והכלה ביום נישואיהם אגוזים ולשפוך יין. יש הסבורים שמנהג זה חדר ליהדות בתקופה הרומית. יש הרואים במנהג זה אמצעי לבטל את זממם של השדים, שלא יזיקו לבני הזוג. והאוכל המושלך משמש מתנה לשדים כדי לשחד אותם שלא יפגעו בבני הזוג.
טכסי החינה: טכס החינה רווח בין עדות המזרח בערב שלפני הנישואין. הרקע למנהג זה הוא האמונה העממית הרווחת, שמריחת החינה מביאת מזל טוב לבני הזוג ומגרשת רוחות רעות המאיימות לפגוע בהם ולהפריע להם להקים את ביתם. מדוע חתן וכלה לא יוצאים יחידים? מנהג הרווח הוא ללוות את החתן ואת הכלה בצאתם מביתם, ולא להניח להם להסתובב בגופם, החל מהשבת שלפני הנישואין ועד תום שבעת ימי המשתה. מנהג זה מבוסס על דברי התנאים שאמרו ששלושה צריכים שימור והם: חולה, חתן, וכלה.
צום חתן וכלה ביום נישואים: מנהג זה הוזכר לראשונה בימי הביניים בספרות חכמי אשכנז. והוא מוסבר בטעמים הבאים: יום הנישואין הוא יום של סליחה ומחילת ענוות לחתן ולכלה כמו יום הכיפורים, וכמו שמתענים ביום הכיפורים מתענים ביום הנישואין ומתפללים תפילות מתאימות. קיים חשש שמא הזוג המיועד ישתכר, ודעתם של החתן והכלה לא תהיה מיושבת בשעת הקידושין. בשנים האחרונות יצאו לאור ספרים שקיבצו ואספו תפילות שנהגו לומר ביום זה במקומות שונים.
לבוש החתן והכלה: היה נהוג שהחתן והכלה לבשו בגדים לבנים, המסמלים טהרה וכפרה ואת יום המיתה, וזאת כדי לרסן את השמחה. וזה גרר למנהגים אחרים כמו: החתן אינו מתלבש בעצמו אלא אחרים מלבישים אותו (כמו המת), החתן מופיע לחופה ללא כסף ותכשיטים. עד תקופת חורבן בית שני היה ראשה של הכלה מעוטר בעטרה מזהב, אך לאחר החורבן אסרו חכמים על הכלה להתעטר בעטרה של זהב.
אירוסין – קידושין ההבדל בין שידוכין לאירוסין בלשון העממית ובשימוש היומיומי המילה קידושין היא מילה נרדפת למילה נישואין. והמילה אירוסין מתייחסת למעמד כתיבת שטר התנאים (שידוכין), אולם אין אלו פני הדברים. בלשון חז"ל ובספרות ההלכתית קידושין היא מילה נרדפת לאירוסין וכי שתיהן נרדפות. אירוסין-קידושין מבדילים את האישה משאר הגברים, דבר המובע במילה קידושין שהיא מלשון הקדש. עם זאת האישה לא נכנסה לרשות בעלה, אלא חזרה לבית הוריה להתכונן לחתונה. חכמים אסרו על זוג מאורס לקיים יחסי אישות עד לאחר הנישואין, כשיושלם התהליך שהחל באירוסין קידושין.
מדוע אוחדו האירוסין-קידושין עם הנישואין؟ כי ההפרדה בין האירוסין-קידושין לנישואין יצרה קשיים שונים: 1-האישה המקודשת לא נהנתה מזכויות אישה נשואה כגון מזונות, ביגוד, הוצאות רפואיות וכדומה. 2-חשש להיעלמותו של הארוס בלי לתת גט לאישה. 3-חשש של גירוי עריות בין הארוסה לגבר זר.
האירוסין-קידושין כוללים שישה דברים: -מעשה האירוסין-קידושין. - עדים. - אמירה. - ברכת האירוסין-קידושין. - מניין אנשים. - רב מסדר. מה נכלל באירוסין-קידושין؟
א. מעשה האירוסין-קידושין מעשה הקידושין נעשה בכל אחת משלוש הדרכים הבאות: בכסף, בשטר, ובביאה. קידושי כסף: קידושי כסף הם שריד למוהר שהחתן נתן בעת העתיקה לאבי הכלה. באשכנז ובאיטליה במאה ה 14 נהגו לקדש בטבעת זהב, והמנהג ברוב עדות ישראל הוא לקדש בטבעת זהב. מצד הדין האישה יכולה לקבל את הטבעת לכף ידה ואין כל צורך שהחתן יענוד לה אותה, אך התפשט הנוהג שהחתן עונד לכלה את את הטבעת על אצבעה. מכיוון שביהדות האיש מקדש את האישה ולא להיפך, הכלה אינה עונדת לחתן טבעת. לאחר תום מעמד הקידושין והנישואין יכולה הכלה למסור לחתן טבעת.
קידושי שטר: כנראה בגלל האי הבנות שנוצרו עקב ההסכמות שהושגו בעל פה, הועלו פרטי ההסכם על שטר שנקרא 'שטר פסיקתא'. שטר זה צריך שיהיה בו שם האישה, תאריך הקידושין וכן המשפט: 'הרי את מקודשת לי.....' קידושי ביאה: ביאה היתה צורת הנישואין הקדומה ביותר, וביאה פירושה קיום יחסי אישות.
ב. עדים בתורה נאמר:"על פי שני עדים או שלושה עדים יקום דבר' (דברים יט: טו). הקידושין חייבים להיעשות לפני שני עדים כשרים (מעל גיל 13 ולא מקרובי משפחה של החתן או הכלה).
החתן צריך לומר לכלה שהוא מקדש אותה, ולא שהוא מתקדש לה. הנוסח שהתקבל בכל ישראל הוא: 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל'. ג. אמירה
היא ברכה שחוברה בבבל בימי האמוראים במאה השלישית לספירה. יש לברך את הברכה לפני מעשה הקידושין, נוסח הברכה הוא: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על-ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על-ידי חופה וקידושין'. ד. ברכת האירוסין-קידושין
ה. מניין אנשים החל מימי הגאונים הונהג לברך את ברכת האירוסין-קידושין במניין. גם החתן יכול להימנות עם המניין, היינו תשעה עם החתן הם מניין.
