Download
1 / 37
380 likes | 498 Views
הדרוזים בכרמל. צילום ועיצוב: הניה מליכסון. העבר שיקופיות בלחיצה.
E N D
הדרוזים בכרמל צילום ועיצוב: הניה מליכסון העבר שיקופיות בלחיצה...
העדה הדרוזית מהווה נדבך חשוב במרקם חייה של החברה הישראלית. זוהי חברה כפרית מודרנית השומרת על זהותה העדתית, על מנהגיה, מסורותיה ודתה. בכרמל שני כפרים עיקריים, עוספייה ודאלית אל-כרמל. מקובל לזהות את עוספייהעם חוסֵיפָה, ישוב יהודי מן התקופה הרומית-ביזנטית שנחרב בידי הצלבנים. פירוש השם דאלית אל-כרמל הוא "גפן הכרמל", ומזה בא שמו של הכפר. בערבית, "דליה" = "גפן". הכפרים אוחדו לעיר הנקראת "עיר הכרמל"
הרדיפות יצרו שני מאפיינים מרכזיים לדת הדרוזית: א). ה "תקייה" = עקרון ההסוואה, הוביל לסודיות הדת והסתרתה מזרים. ב). מיקום ישובי הדרוזים על ההרים ששימשו מקלט.
טרסות חקלאיות בעבר התבססה פרנסת הדרוזים בכרמל על חקלאות הררית (טרסות) ועיבודה (למשל, ייצור שמן) כיום מעטים הם העוסקים בחקלאות. מ- 90% לפני קום המדינה, לפחות מ- 5% לכן, כיום. כבר לא מתאימה לדרוזים ההגדרה "חברה כפרית-חקלאית".
רקע כללי הדת הדרוזית נוסדה במצרים בין השנים 1017-1047. עם הופעתה נתקלה הדת הדרוזית בהתנגדות ורדיפות מצד המוסלמים. ♦ המאמינים בדת החדשה נקראו "אלמווחידון" שפירושה, "דת הייחוד" = בשם זה מגולמת האידיאה המרכזית בתורתם והיא ייחוד האל. ♦ השם "דרוזים" הוא על שמו של אחד מנביאיה הראשונים, אל-דארזי. הפצת הדת נמשכה עד שנת 1043 לספירה, אז ננעלו שעריה מפני כניסת מאמינים חדשים.
בתקופת מלחמת העצמאות ערק גדוד דרוזי מהצבא הסורי שהגיע מג'אבל אל-דרוז, מזרחית לרמת הגולן, ונלחם לצידנו. לאחר המלחמה התיישבו חייליו בעוספייה ואף הוקמה עבורם שכונה על-ידי משרד הביטחון. חלק מיישובי הדרוזים בישראל, על-פי המסורת, מקורם עוד בתקופת ייסוד הדת במאה ה-11. איזור צפת היה כנראה אחד ממרכזי הדת. כך קרה שתושבי כפרים בגליל הצטרפו לדת הדרוזית.
בתמונות: פרטים מבתים בדאלית אל-כרמל.
בגלל אורח-חיי העדה הדרוזית, הנטולה ארץ משלה, לדרוזים אין דגל הדומה לדגל המסמל ריבונות בשאר העמים. הדגל הוא יותר סמלי, כאלמנט הנושא את צבעי העדה. בעיקר מעדיפים הדרוזים להשתמש בצורת ה "כוכב" בעל 5 הצבעים כסמלם. צבעי ה'דגל' מייצגים היבטים שונים על העדה הדרוזית: אדום - (אל נאפס)= מיצג את "הנשמה" = את הירח מקבל האור. מחזיר את האור האציל של השמש. מסמל את הגבורה והאומץ צהוב -(אל-כאלימה) = מיצג את "המילה" = המתווך בין ממלכת-העד וממלכת-החומר. מגלם גם ידע והארה ואת השמש, מקור החיים. ירוק - (אל-עאקל) = מיצג את ה"נפש" = התודעה המשיחית. אך גם אדמה וטבע כחול- (אל-סאבליק) - מיצג את ה"פוטנציאל" = הכוח הנפשי של "הרצון". סבלנות, מסמל סלחנות והארה ואת השמים והמים. "כוכב" דרוזי במגש בקליעת קש מסורתית לבן - (אל-תאלי) = מיצג את מימוש "היות הרצון" התממשות מלאה של החומריות. ומסמל שלום פיוס וטוהר.
מינהגים ומצוות בתמונה: ח'ילווה בדאלית אל-כרמל... חובת קיום המצוות המעשיות מוטלת בעיקר על הדתיים. ה"עוקאל", הבאים בסוד הדת. לעומת ה"ג'והל", ה'בורים', החילוניים. הדרוזי הדתי נוהג להשתתף בתפילה פעמיים בשבוע: ביום א' בערב וביום ה' בערב בבית התפילה המכונה "ח'ילווה". המבנה נטול סימנים מזהים מבחוץ (עקרון ה'תקייה', זוכרים?). זהו אולם רחב ללא כל תמונות או קישוטים. האולם מכיל מזרונים ושטיחים שעליהם יושבים בשעת התפילה ומחולק על-ידי מסך לשני חלקים, חלק לגברים וחלק לנשים. בכל כפר יש מספר בתי תפילה בהתאם לגודלו.
ה'עוּקָאלים', הדרוזים הדתיים, חייבים בהופעה מסוימת: הופעה ולבוש הגבר – חייב לגלח את שיער הראש ולגדל שפם (בעבר, סימן ל..גבר...גבר...) עליו לכסות את הראש בכובע לבן הנקרא "עמָאמה", או "לאפָה". הצעיף נקרא "חאטה" עליו ללבוש את הלבוש המסורתי: גלימה כהה הנקראת "קומבָּאג'",ומכנסיים רחבים הנקראים "שָרווָאל" למה רחבים? מטעמי צניעות ונוחיות בלבד...
הצעירים חובשים כובע צבעוני רקום או כובע לבן.
האשה – חייבת בצעיף לבן (לא רעלה) הנקרא "פוטָה" ושמלה עליונה הנקראת, כמו גלימת הגבר, "קומבָּאג'". בעבר נהגו ללבוש בבית מעין סינור ארוך הנקרא "חלאבֶה" כיום לובשות אותו בעיקר הנשים הזקנות.
הצעירות, ה'מסורתיות', חובשות צעיף קצר יותר ומסתפקות בבגדים רגילים אך צנועים, בצבעים כהים.
מנהגיקבורה ואבל מנהגי הקבורה מושפעים מהאמונה בגלגול נשמות. עקרון הנקרא: "תקמיץ", מהמילה "קָמיץ" = חולצה. שעיקרו: גוף האדם הוא כמו בגד שהנשמה מחליפה כשהתבלה. בתמונה: מסע לוויה בדאליה לדרוזים אין חברה מיוחדת המטפלת במת. המשפחה מטפלת בכל הסידורים: הנשים מטהרות את המת ומקוננות. הגברים קוברים.
את המת, המונח בארון, בטנדר רגיל, (כמו זה הנראה כאן) מלווים כאמור גברים בלבד.
בבית הקברות, מונח הארון על "מיטה" מאבן לתפילות אחרונות.הקבורה נעשית בשני שלבים: גופת המת נטמנת בארון עץ. לאחר מספר שנים מוציאים אותו וקוברים שם מת אחר. המקום לא מסומן במצבה ואין ימי זכרון. בתמונה: בית הקברות בעוספייה. הארון מונח בתא למספר שנים, ונחתם בבטון. על הבטון נרשם רק תאריך הקבורה, ללא ציון שם האדם הקבור.
יוצאי דופן : שייחים ואנשים מכובדים- נהוג לקבור בנפרד, ולהוסיף מצבה. בייחוד בחצר הח'ילווה. נמצא גם קברים עם מצבות בחצרות בתים. בתמונה: קברי שייחים בחצר ח'ילווה.
חללי צה"ל נקברים על-פי חוקי משרד הביטחון. יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא היחיד שמקיימות המשפחות. בתמונה: בית הקברות הצבאי בעוספייה. קבורים בו גם חללים ממלחמת השחרור.
אתרים במסלול הסיור: השוק הדרוזי בדאלית אל-כרמל כדי למצות את הפוטנציאל הכלכלי הקיים במבקרים בדאלית אל-כרמל ובחולפים על פניה, השוק ממוקם לאורך הציר הראשי של כביש "חוצה כרמל". גם אופן הצגת הסחורה קשור בכך, הכל תלוי בחוץ, לוכד בקלות את העין.
הסחורה המוצעת הייתה בתחילה דרוזית-מסורתית, פרי עמלם של אנשי ונשות הכפר. כלי עבודה ובית , רקמות, קליעות קש וכדומה. כיום, אחוז ניכר מהסחורה דומה לכל באזאר או שוק בארץ: רובו יבוא זול מהמזרח הרחוק ומעט מאד מוצרים דרוזיים מסורתיים, כמו כובעים דרוזים, או הסאג'...
הסָאג' , או בעברית, "קימורית". זהו כלי עשוי ברזל, לאפיית פיתות-דרוזיות. בחלק הקמור, הפנימי, שלו נהגו בעבר למרוח שכבת "בוץ" עשויה מאפר מעורבב עם מים. שכבה זו העניקה בידוד לברזל ופיזור טוב של חום האש שבערה מתחתיו. את האש הזינו בגפת, אלה שיירי הזית לאחר מיצוי השמן. הגפת נמכרה כחומר בערה משובח. בתמונה: אפיית פיתות טריות בשוק הדרוזי. כמו פעם?...כמעט! אותו הסאג'..לא אותה האש...עכשיו הסאג' מעל להבת גאז.
תלמידים ב"פעולה" ! שיחה עם אנשי השוק במסגרת עבודת-שטח בסיור של"ח. שנה"ל תשס"ה.
בית המורשת הדרוזית מעין מוזיאון קטן הממוקם במבנה הצמוד למסעדת "מפגש האחים" בשוק הדרוזי, ומכיל בתוכו מוצגים אותנטיים מהתרבות החומרית והמסורתית, המוזיאון הוקם ביוזמת המשפחה שרצתה להנציח את הסב, ופאדל נסראלדין, הנכד, הפועל בשטח.
בתמונה: מוצגים ב"בית המורשת הדרוזית"...
מקאם אבו-איברהים המבנה מכסה מערה קבורה תת-קרקעית מהתקופה הביזנטית.
גרם מדרגות מוביל אל המערה. למעקה המדרגות קשורים צעיפים ססגוניים, סוג של מתנה שמשאירות הנשים הבאות לבקש בקשות או לנדור נדרים. בקומת הכניסה אולם מרובע המשמש למפגשים דתיים ולתפילה.
המקאם, בעברית: "מקום", נחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר לדרוזים. הדרוזים באים למקום בימי החג הקשורים לאליהו הנביא (25 בינואר). בשאר הימים, כל דרוזי, מבוגר או ילד, עוצר ומנשק את קירות המקאם. זו הסיבה שבקיר הקדמי ישנו פס כהה יותר שנוצר מהנגיעות והנשיקות.
בשנים האחרונות החלו בפעולות הרחבה של המיתחם. בעבודות התשתית שנעשו ברחוב, נמצאו שרידים ארכיאולוגיים שחייבו חפירת-הצלה. נתגלו מימצאים חשובים מהתקופה הביזנטית ומהגרעין העתיק של הכפר הנמצא במקום שבו נבעו שני המעיינות העיקריים שסיפקו מים בעבר. נמשיך לבית "יד -לבנים"...
בית יד-לבנים הבית עצמו נבנה בשנת 1882 ע"י סר לורנס אוליפנט, אשר הגיע אז לא"י וקנה בית במושבה הגרמנית בחיפה. אוליפנט התחבב על תושבי דליה אשר החליטו להעניק לו קרקע ולסייע לו בבניית ביתו בכפר. יחד איתו ועם רעייתו אליס, התגורר בבית מזכירו האישי, נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה". אוליפנט, עיתונאי במקצועו, סייר בא"י, במיוחד בחיפה ובסביבתה, שהחזיק ברעיונות ציוניים והטיף להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, עשה נפשות לתוכניותיו ליישוב א"י ותיעד את המצב שראה. את רשמי סיוריו אף תיאר בכתבות בעיתון "סאן" הניו-יורקי, וב- 1880 פירסם גם את הספר "ארץ הגלעד". בארץ עסק גם עסק במחקר וארכיאולוגיה. אבא חושי ויצחק בן-צבי קשרו קשרים עם הדרוזים בכרמל כבר בשנות ה-20. בתקופת ה'מרד הערבי' (1936-39) רצחו ערבים-מוסלמים נכבדים דרוזיים, מה שגרם לשנאה בין הדרוזים והערבים. מקרבות רמת-יוחנן ומשמר-העמק נלחמו הדרוזים לצידנו.
היוזמה להקמת "יד לבנים" לעדה הדרוזית באה בעקבות נפילתו של רס"ל לוטפי נסראלדין (מאי 1969) במרדף אחר חולית מחבלים. אביו, חבר-הכנסת אמל נסראלדין, החליט לאחר נפילת בנו, להקים את בית יד לבנים. ולצידה אגודה לכל מאות המשפחות השכולות הדרוזיות. בתמונה: בית יד לבנים.
הוא פנה לגורמים הממשלתיים בבקשה להקים בית יד-לבנים דרוזי כמו בכל ישוב יהודי בארץ. הצעתו הייתה לשפץ את בית אוליפנט, וכך גם לשמור על הבניין ההיסטורי וגם לייעד אותו למטרה חשובה. ממשלת ישראל נענתה לבקשתו. הוקצו 10 דונם קרקע יחד עם הבניין לרשות אגודת יד-לבנים. יתר הקרקע נמסרה למשרד השיכון לבניית יחידות דיור לחיילים משוחררים. עם קבלת הבניין הוחל במלאכת השיפוץ בסיוע המשפחה ובמימונה. השיפוץ הסתיים בחודש אפריל 1982אז נפתח הבניין.
לצד הבניין ניצבת אנדרטת אבן לזיכרה של אליס אוליפנט שנפטרה מקדחת בינואר 1886 כשהיא בת 40. היא נקברה בבית הקברות הטמפלרי בעיר התחתית בחיפה. על האנדרטה רשום המשפט: "אני ישנה אך ליבי ער"
ולמי שחושב שראינו הכל... או אפילו הרוב...פשוט טועה!!! וכמו שנאמר (בערך) בשיר: זה הזמן לקחת תרמיל לקחת מקל...ולצאת אל הכרמל!!! נתראה שם......
ביי henya02@gmail.com
