פרשת מחלקת הל"ה

1. פרשת מחלקת הל"ה איני יודע אם הייתה בצבא ההגנה לישראל או באיזה שהוא צבא אחר בעולם מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם...ממחלקה זו שתעמוד לעדבתולדות עמנו בשם: ל"ה. דוד בן גוריון

2. הרקע ליציאת המחלקה מייד לאחר החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית פרצה מלחמת העצמאות. כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים, ארבעת ישובי גוש עציון, מצאו את עצמם במצור, מול כוחות ערביים עדיפים במספר ובנשק. שיירות שניסו להגיע אל הגוש הנצור הותקפו, ובחנוכה תש"ח נהרגו 10 מתיישבים ומגינים ב"שיירת העשרה". בג' בשבט, 14.1, הותקף גוש עציון לראשונה בידי כוח ערבי גדול בפיקוד עבדול קאדר אל-חוסייני. מחלקת הפלמ"ח שפעלה בגוש, גרמה לתוקפים אבידות כבדות. ההתקפה נשברה והאויב נסוג. מפקד הגוש, עוזי נרקיס, תבע באופן דחוף תגבורת, שתביא עימה תחמושת וציוד לעזרה-ראשונה. על פי המידע שהיה בידי הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) הייתה צפויה התקפה נוספת, והיה ברור כי יש לחזק את מגיני הגוש, שבו ראו את קו-ההגנה הקדמי של דרום ירושלים.בעקבות הקרב ולנוכח פנייתו של נרקיס, החליטה המפקדה בירושלים לתגבר את הגוש. המשימה הוטלה על מחלקה בת 40 איש, מילואי-פלמ"ח ואנשי חי”ש מירושלים.

3. מפת הסכמי "החלוקה" גוש עציון נותר בתוך שטח המדינה הערבית

4. מפת גוש עציון בימינו ניתן להבחין במרכז הגוש בארבעת ישובי הגוש בתש"ח: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים.

5. המנזר הגרמני, כפר עציון, תש"ד

7. פיזור כוחות יהודים, ערבים ובריטיים בשטח בגוש-עציון היו באותה עת כ-450 מתיישבים ולוחמים. בהר-טוב -14 לוחמים מלבד אנשי המושבה. בקרית ענבים ובמעלה החמישה שכנה יחידת הפלמ"ח והמטה ממנו יצאו היחידות לפעילות. משם באו 20 אנשי הפלמ"ח שהיו במחלקת ה-ל"ה. בירושלים היה כוח יהודי גדול יחסית, ומטה המחוז של ה"הגנה". האוכלוסיה הערבית באזור מנתה: חברון - 20.000. בית-לחם - 8.000. בית-ג'אלא - 3.000. בית-סחור - 2.000. חלחול - 2.600. בית-נטיף - 1.650. צוריף - 1.640. בית-פג'אר - 1.400. בית -אומאר - 1.200. אל-ח'אדר - 900. חוסאן - 750. ארטס - 500. נחאלין - 500. ג’בע - 480. שבט התעמרה הבדווי במדבר-יהודה מנה כ- 15.000 איש. בעת התרחשות מלחמתית בסביבה נזעקו רבים מהגברים הערבים לקרב, בשיטת הפזע'ה (= הזדעקות)..

8. מיומנו של בא-כוח גוש-עציון בירושלים, לאחר קרב ג' בשבט: "מכפר-עציון הגיעו בלי הפסק מברקים על מחסור בסוללות. מכשיר הקשר פעל במשך כל ההתקפה ועכשיו הוא נחלש... הוכנה מחלקה שתצא לעזרת גוש-עציון. היא הורכבה משתי כיתות של אנשי החי"ש ושתי כיתות פלמ"ח. בסך הכל 40 איש. פיקודה נמסר לדני מס. נשקם: 4 מקלעי ברן, 16 רובים, 15 תת-מקלעים ואקדחים, 70 רימונים ותחמושת אישית. הם נשאו אתם עוד 3000 כדורים לרובה בשביל הגוש, 2 סוללות למכשיר הקשר, פלסמה וחומרי רפואה לפצועים בגוש".

9. דני מס דני מס, מפקדו הקודם של הגוש, וכעת סמג"ד הגדוד השישי של הפלמ"ח, נקבע כמפקד הכוח, שכלל שמונה מ"כים ושני חובשים. כמות הנשק שנשאה המחלקה נחשבה לאוצר בתנאי אותם ימים. הכוח, שנועד לחבור אל הגוש במסע רגלי, התכוון גם לבצע פעולות-גמול בכפרים שבאזור הגוש ופעולות חבלה בכביש ירושלים-חברון, ולקחה לשם כך כמות של חומרי-נפץ. כמו כן, נשאה המחלקה ציוד רפואי לצורך טיפול בפצועי הגוש, שלא ניתן להעבירם לירושלים.המחלקה התארגנה ויצאה לדרך בלילה שלאחר ההתקפה. ההתארגנות המהירה כפתה יציאה מאוחרת - 01.00 אחר חצות, לא נותר זמן רב להליכה. המרחק האווירי שהיה עליהם לעבור הוא כ-10 ק"מ. תנאי הטופוגרפיה ופיזור היישובים הערביים הכתיבו תוואי ארוך, עקיפת כפרים, חציית ואדיות וטיפוס על רכסים. רקע ונתונים לבחירת התוואי לגוש-עציון השיטה, בה בחרה מפקדת המחוז לתגבר את גוש-עציון באמצעות מסע רגלי בלילה, הועדפה בשל מצבו של גוש-עציון. ניסיון להעביר שיירה בחסות הבריטים לא היה אפשרי שכן הם לא היו מוכנים להעביר תחת חסותם לוחמים וציוד צבאי. שיירה גלויה על הכביש לגוש-עציון הייתה נבלמת על-ידי הצבא בריטי. 

10. מתוך עדותו של אורי גביש - איש יחידת החי"ש במחלקת ה-ל"ה: "יצאנו קרוב לחצות ונסענו באוטובוס משוריין של 'המקשר'. על-יד השביל שבין מלחה לעין-כרם הוצב מחסום ונאלצנו לרדת, מכיוון שעיקוף המחסום עם המכונית היה עלול למשוך תשומת לב וחבל היה להפסיד את הזמן על פינוי המחסום... לא היו אנשים ליד המחסום... היינו ליד גדרות הבוסתנים של הערבים בסביבה, השטח מאד לא נוח להתמצאות כשלא הולכים על שביל ברור... בלית ברירה ניסינו לפנות קצת מערבה ולעבור לואדי השני, כדי לא להיתקע לתוך הבתים הקיצוניים של הכפר מלחה, אז נתקלנו במצוק. החלטנו בכל זאת לחזור לואדי ולנסות למצוא את השביל המוביל אל הפסים (רכבת). עד שהצלחנו - 38 חבר'ה - לרדת את המצוק הזמן התחיל לברוח... בתור תוספת מתח נשמעה ירייה בודדת, ואחריה עוד ירייה ועוד אחת... השעה הייתה כבר 03.00 לפנות-בוקר ונשארו עוד שעתיים עד אור היום. הייתה לפנינו עוד דרך של קרוב לארבע שעות הליכה. כך שההיגיון כפה עלינו לחזור לירושלים". דו"ח רשמי מוסר: "ליל יום רביעי ג' בשבט. בחשיכה יצאה המחלקה מבית-וגן דרך עין-כרם. האנשים כולם עמוסי משא רב: מכשירי עזרה-ראשונה, בקבוקי דם לעירוי, נשק מגן וכדורים בשביל הגוש העומד בקרבות. מקצתם עדיין עייפים ויגעים מסיור שנמשך 30 שעות בסביבות רמאללה. בדרכם לגוש נתקלו במחסומים ובגדרות אבנים ודרכם השתבשה. מן הכפרים בהרים נפלו עליהם אורות גישוש וניתכו יריות. רוב הלילה עבר ואל מטרתם לא קרבו. אור הבוקר עלול היה לחשפם לעיני האויב... אז החליטו המפקדים לחזור בדרך הקצרה ביותר לירושלים".

11. מפת מסע הלילה הראשון

12. בליל המחרת, ד' בשבט 15.1 הוחלט לצעוד במסלול שונה, היוצא מהמושבה הרטוב, ועובר דרך עמק-האלה. ציר זה היה מוכר לרבים מאנשי הפלמ"ח ממסעות שהשתתפו בהם, ושימש קודם לכן להעברת נשק לגוש דן. מפקדים וסיירים של הפלמ"ח שהכירו את הדרך ידעו לומר כי ניתן לבצע את המשימה: להגיע לגוש תוך לילה אחד.למחרת הגיעה המחלקה למושבה הרטוב. על-פי התוכנית נקבעה השעה 19:00 כשעת היציאה לדרך. עד 03:00 לפנות בוקר היה עליהם להגיע לגוש ולהספיק לבצע פעולות חבלה בכביש חברון-ירושלים. בפועל התארגנה המחלקה בהרטוב בשעה 21:30 ולפיכך התעורר ויכוח אם כדאי לצאת לדרך עוד באותו לילה. דני מס החליט כי המחלקה תצא לדרכה כמתוכנן, אך השאיר בהרטוב שניים שלא היה בידם נשק. הגורם הטופוגרפי - בין הרטוב לגוש עציון הדרך מהר-טוב לגוש-עציון מחייבת טיפוס של כ-750 מטר גובה. הציר הנוח עובר למרגלות המדרון המערבי של הר-חברון, ב"עמק-התלם" המקביל לרכס-ההר, משם לעלות לגוש-עציון באחד הואדיות המנקזים את במת-ההר לעמק-האלה. על הסיירים היה לנווט כ-28 ק"מ במסלול הררי קשה, תנועה בתוך ואדיות מקילה את הניווט. האפשרות לנוע בקו ישר מהר-טוב לגוש-עציון - (מצפון-מערב לדרום-מזרח) נראית בלתי סבירה בהתחשב בטופוגרפיה ובתנאי השטח. תוואי זה חוצה את מרבית השלוחות והואדיות באיזור שכיוונם הכללי ניצב לכיוון התנועה (צפון-מזרח - דרום-מערב). הציר שנבחר היה ידוע לסיירי הפלמ"ח. בשנים תש"ב-תש"ג (1942-1943) נהגו אנשי הפלמ"ח לערוך מסעות מהשפלה לגוש-עציון בקטעים מציר זה.

13. משטרת הרטוב הרטוב בתש"ח

14. מברק: 15.1.48 20:00 אל: גוש-עציון מאת: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים) המחלקה יצאה בערב ברגל מהר-טוב אליכם. מביאה חומר-נפץ לפוצץ גשר בין חברון וכפר-עציון. אם יש באפשרותכם בצע עוד הלילה. קבלו ומסרו לחברים את הערכותינו על עמידתכם הגאה.

15. העייפות של הבחורים רפאל בן-הרויא, מפקד המושבה הר-טוב, מעיד: "הם היו עייפים, נראו עייפים מאוד. הם הגיעו בערך ב-20:30 בערב. נתנו להם את בית-הספר שינוחו שם, עד שהכנו את ארוחת הערב. הם אכלו ואני יחד עם עוזרי ועם דני מס תכננו באיזה דרך ילכו כדי שלא יתגלו..." מרבית הבחורים היו לאחר לילות של פעילות מבצעית ללא שינה. דו"ח רשמי המתייחס לניסיון בלילה הראשון מוסר: "מקצתם עדיין עייפים ויגעים מסיור שנמשך שלושים שעות בסביבות רמאללה... כשהגיעו לירושלים בבוקר יום חמישי נתנו להם רק שעות מספר להחליף כוח. הפקודה לחזור ולהגיע לגוש-עציון  נשארה בעינה... אחד מבני החבורה, יצחק הלוי, חשש מאוד מפני עיפותם הרבה, אם יאלצו להכנס בקרב לא יעמוד להם כוחם. אחר הזכיר כי שוב הם יוצאים לדרך בלי משדר מקשר, שמא ילך ויביא 'ווקי טוקי' ? (משדר קטן) אך דבריו נשארו תלויים בחלל. לא היה זמן לשיקולים נוספים. כל רגע יקר".(בתקופה זו עדיין לא עמדו מכשירי קשר ניידים לרשות מפקדת מחוז ירושלים).   על שהותם בהר-טוב מעיד רפאל בן-הרויא: "אמרתי לדני מס שבשעה זו אסור להם לעזוב את הנקודה, יעצתי לו לדחות את היציאה לעוד לילה, היות והשעה 23:00, והם לא יספיקו להגיע לגוש בלי להתגלות. המטרה הייתה להגיע לגוש ויהי מה. הוא החליט שבלילה הוא מגיע, אבל זה היה מאוחר מאוד. המסלול היה כ-28 ק"מ... לקחנו זאת בחשבון. דני לא רצה לשמוע ואמר: "נתגלה, נתגלה, אנחנו נהיה כבר קרובים לגוש ואז לא איכפת לי". החבר'ה היו בדעה אחת עם דני: להגיע עוד הלילה. החברה היו עייפים מאוד אך הם היו רעננים ברוחם, הם היו עליזים".

17. "נשקנו צמוד..." עדותו של יגאל בוטרימוביץ: "הדרך עצמה עברה ללא תקלה, לא היו יריות, לא היו צליפות, שום דבר. הגענו להר-טוב בערב. ברור ששיירה כזו של כמה מכוניות בערב או לפנות ערב שעוברת באזור כזה ודאי מושכת את תשומת-הלב של אנשי הסביבה ומכאן הרושם שלי שדבר בואם של הל"ה לאזור זה לא נסתר מעיניהם של הערבים... כמות הנשק שעמדה לרשות הל"ה הייתה עצומה בהתאם למחשבות שלנו של אותם הימים. לכל כיתה היה "ברן" - מקלע קל, דבר שלא היינו רגילים לו אף פעם קודם לכן, זה לא היה לפי התקן. לכל חייל היה רובה, היו רימונים, הייתה כמות עצומה של תחמושת. תארו לכם שלמקלען בנוסף על זה שסחב את המקלע היה לו אפילו נשק אישי - היה לו אקדח להגנה עצמית. זה באמת דבר שאי אפשר לתאר באותה תקופה. מאידך, בעת חלוקתו של הנשק התברר כי שוב הגיעו רק 38 כלי נשק, שני לוחמים נותרו ללא נשק-אישי, דני סרב לאשר יציאתם ללא נשק. "לכן אנחנו באנו אל ג'ורדן, המקלען שלנו, בחור גבוה, עצום, ענק, ואני אומר לו: ג'ורדן, שמע ! תן לי את האקדח. הוא אומר: בבקשה, למה לא?  אני בא אל דני: הנה, יש לי אקדח!  - לא! בשום פנים ואופן. האקדח שייך לג'ורדן והוא ייקח אותו. - אבל יש לו שני כלים ?  - מקלע זה דבר אחד ואקדח דבר שני!  רצנו מהר אל המא"ז (מפקד המושבה) וביקשנו ממנו שישאיל לנו נשק, שייתן רובה, רימון, אקדח, שייתן משהו כדי שנוכל לצאת. המא"ז פתח לנו את מחסן הנשק (של המושבה) ואמר: תראו מה יש לי פה: 2-3 רובים, כמה אקדחים, איך אני יכול לתת מפה ולו כדור אחד? לא יכול בשום פנים ואופן להוציא מפה נשק." ההשוואה בין כמות הנשק של המחלקה לבין הנשק שהיה בהר-טוב, מושבה מבודדת, מנותקת, שהייתה נתונה לסיכון רב, ממחישה את הערך המיוחד שייחסה מפקדת המחוז למשימת המחלקה.

18. משטרת הרטוב תחנת משטרה בריטית ניצבה על כביש שער-הגיא - הר-טוב - בית-ג'וברין, (היא מצודת המשטרה הניצבת שם כיום, ליד מושב נחם). נוטרים ערבים הוצבו בגשר שליד תחנת הרכבת הר-טוב. שטח זה, מוצאו של נחל שורק מההרים, שטוח ומישורי. פרוז'קטור הוצב על גג המשטרה והאיר את השטח לסירוגין. הנוטרים הערבים עלולים היו לגלות את המחלקה תוך כדי תנועה. לכן נאלצו הסיירים לאגוף בעיקוף גדול נקודות מסוכנות אלו. את ראשית הדרך תכננו סיירי המחלקה יחד עםרפאל בן-הרויא המוסר: "חיפשנו את הדרך הקצרה ביותר. רצינו לעקוף את הנקודות המסוכנות... התווינו דרך שתהיה ארוכה ב-8 ק"מ, שכן היה צורך לעקוף את המשטרה הבריטית ונקודה על מסילת-הברזל... בגשר של מסילת-הברזל היו נוטרים ערבים, לא רצינו שהם יתקרבו לשם כי הנוטרים יוכלו לדווח."

19. ביום שבת, לאחר נפילת המחלקה ובטרם נודע על כך, עת עסקו בחיפושים אחריה, שוגר המברק הבא: 16.1.48 אל: יששכר (מפקד גדוד הפלמ"ח) מאת: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים) התוכנית של התגבורת הייתה לצאת מהר טוב ולנוע דרומה ואחר-כך מזרחה ולהגיע ממערב לרבדים-משואות, לפי תוכנית המסעות הקבועה אל כפר-עציון של החטיבה . ("החטיבה" = יחידת הפלמ"ח)

20. על ראשית הדרך מעידים השלושה שחזרו (הלוחם שנקע רגל ושני מלוויו) אורי גביש: "היו שם יצחק הלוי ויונה לוין ועוד כמה חבר'ה... אני זוכר שהם התלבטו למרות שהם הכירו את הדרך. הם ידעו שיש קשיים בניווט... עם גמר המסדר הייתה השעה 23:05  והיה לנו ללכת כ-25 ק"מ. יצאנו מהר-טוב ופנינו מערבה לכיוון מטע הזיתים. התקדמנו בשקט כמה שאפשר ומדי פעם היינו צריכים לעצור בגלל הזרקור של תחנת המשטרה. חצינו את הפסים כלפי דרום תוך עקיפת המשטרה ועלינו במקביל לואדי שהולך לכיוון בית ג'ימאל דרומה. חנינו ליד מעיין מים זורמים". ישראל גפני : "אנחנו נשאנו שלושה סוגי ציוד; היה ציוד אישי והיו בקבוקי פלסמה לעירוי-דם, ג'ליניט (חומר חבלה) וכאלף ושמונה מאות כדורים. משא די כבד והכביד על ההליכה. נאומים לא היו... הופיע דני מס ואמר מילים ספורות, בחור צנוע, ויצאנו לדרך... בשלב מסוים בזמן ההליכה מעדתי על סלע ונקעה רגלי. ניסיתי להמשיך ללכת, החובש ניסה לעזור לי, זה היה קשה מאוד. אני זוכר שעשינו חנייה ודני ניגש אלי והחליט שאני חוזר. צירף אלי עוד שנים, את משה חזן ואת אורי גביש. שלושה לחזור בדרך כזו זה לא פשוט. החברה דאגו לנו, זה היה ברור לגמרי שהם מגיעים..." אורי גביש: "נצמדנו בצל סלע וחיכינו עד שנאלמו כל הקולות של המחלקה בכיוון דרום-מזרח. לאחר שהתרחקו התחלנו ללכת לכיוון הר-טוב. עקפנו את המשטרה מהצד השני (לא מאותו צד שבאנו, למקרה שמא בודקים). הגענו למקום לפנות בוקר... בחלק הראשון של הדרך ביציאה מהר-טוב הלכנו באדמות חרושות, הלכנו קרוב למשטרה והזרקור הפריע לנו מדי פעם. ניסינו להתקדם מבלי למשוך תשומת לב של פטרולים אפשריים לאורך הפסים. זה היה הקטע האיטי ביותר בכל המסלול. אני מניח שעל יד בית-נטיף הייתה שוב בעיה דומה ללכת בשקט".

21. אורי גביש בעת שיחזור המסע, חורף תשנ"ח (1998) צולם בעינות דקלים

22. בהתאם לתכנית היה עליהם להגיע לגוש-עציון בין השעות 02:00 - 03:00. כפי שעולה ממברק שנשלח לגוש-עציון: 18:30 15.1.48 בהול אל: דני (מפקד גוש-עציון) מאת: יששכר (מג"ד הפלמ"ח) היחידה יצאה מהר-טוב למשואות-יצחק. תגיע למקום ב- 02:00 או ב- 03:00. יסמנו בקווים ארוכים בפנס. דאג שהיחידות במשקים והנעות בשטח תדענה את הסימן. מביאים חומר-נפץ לפוצץ גשר. פרטים אצל דני.

23. מתוך יומן כפר-עציון: ה' בשבט תש"ח (15.1.1948) "בשעות הצהרים הודיעו ממשואות-יצחק ומעין צורים כי בסביבתם נשמעות יריות רבות. התצפיות והמסיירים לא גילו שום דבר חשוד. לכן חשבנו כי אלה תרגילים של הערבים בכפרים השכנים". בהול 16.1.48 20:20 אל: יששכר וממ"ז (מפקד גדוד הפלמ"ח ומפקד המחוז) מאת: גוש-עציון התגבורת עוד לא הגיעה. שמענו קצת יריות מכיוון צוריף בשעה 10:00 בערך. אנו מאותתים לכיוון מערב בפנסים ובפרוז'קטור וכן נורו שתי רקטות ירוקות. תזכיר מס' 29 16.1.48 22:15 אל: גוש-עציון מאת: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים) ידיעות בלתי ברורות מהערבים על השמדת יהודים על יד צאפה, או 117/159. זה קרוב אליכם. עשו לפי מיטב יכולתכם.

24. 16.1.48 24:45 אל: ממ"ז ויששכר (מפקד גדוד הפלמ"ח ומפקד המחוז) מאת: גוש-עציון נשלחו שלוש חוליות חיפוש אחרי התגבורת לכיוון בית-צאפה, נאחלין וג'בע. נוסף לפעולות החיפוש שנערכו על-ידי החוליות מגוש-עציון, השתתף בחיפושים פרימוס שיצא לסיור בשטח ביום השבת. 17.1.48 16:30 אל: גוש-עציון מאת: האווירון אנו הולכים לחפש את המחלקה. אם נמצא משהו נודיע לכם.

25. בשבת יצאה פלוגה מקובצת מאנשי החי"ש והמפח"מ במחוז מהר-טוב בעקבות המחלקה, הודעה על כך שוגרה לגוש-עציון: 17.1.48 08:30 הבוקר יצאו 90 איש לחפש את המחלקה הראשונה. יגאל בוטרימוביץ: "באמצע הלילה, בסביבת חצות, מעיר אותי יענקל'ה (המ"מ) ושואל: 'תגיד אתה ראית אותם לצאת?' אני אומר: 'אני ליוויתי אותם עד הגדר'. הוא אומר: 'הם לא הגיעו! לא באו לגוש!' מייד הוכרז מצב חירום וגייסו כוחות גם מירושלים (נוסף לאלה שבמעלה-החמישה ובקריית-ענבים), אנשי חי"ש. גם אותנו שנשארנו, את כל מי שנשאר... הגענו להר-טוב, שם חלקו לנו נשק, הפעם היה נשק לכולם, רובים גרמנים, היו כדורים בשפע. אמרו לנו: כמה שאתם רוצים תקחו כדורים, אשפות של כדורים לא היו, אבל מלאו בכיסים. יצאנו בשעות הבוקר מהר-טוב... לעלות על התוואי שלהם ולראות מה קרה בדרך. עברנו את המקום שנקרא היום בית-שמש. בדיוק על הגבעה הזאת, במרחק של קילומטר או קילומטר וחצי מהכביש, נתקלנו במטח-אש ראשון של הכנופיה שהייתה מבוצרת בשטח. נענו בשתי קבוצות על שני רכסים מקבילים. השבנו אש לתוקפים וניסינו להמשיך להתקדם, אבל האש הלכה וגברה מרגע לרגע ואט אט התחילו להגיע אל האזור מאות ואולי אלפים ערבים. הם התחילו לכתר אותנו מכל עבר וכמעט חסמו לנו את הנסיגה אל הכביש, במקום שבו היה טור המכוניות המשוריינות.  בשעות אחר-הצהרים המאוחרות הצלחנו להגיע לכביש... ולחזור להר-טוב".

26. 19.1.48 11:40 אל: גוש-עציון מאת: ממ"ז (מפקד המחוז) הכוח שיצא לחפש את התגבורת חזר לבסיס. במוצאי-שבת, אור לז' בשבט תש"ח (17.1.48) נתקבלה הידיעה המרה: "זה עתה הגיעתנו הידיעה ש-35 גוויות נמצאות על שביל בין הכפר ג'בע וצוריף" .

27. מעדויות הערבים, עדותו של קצין משטרת חברון הבריטית, הימיש דוגין, שגילה את הגוויות והביא אותן לכפר-עציון, ועדויות אנשים נוספים שהיו קשורים למחלקה בשעות האחרונות, ומבדיקת החומר ארכיוני - מצטיירת התמונה הבאה: לאחר פרידת השלושה, בשעה 01:00 בלילה, צעדו ה-ל"ה בנחל זנוח דרומה, ונכנסו לעמק-האלה בצידו הצפוני-מזרחי למרגלות הכפר הערבי בית-נטיף. המחלקה נעה בצידו המזרחי של עמק-האלה, ופנתה בקצהו הדרומי-מזרחי (סמוך למושב רוגלית כיום) לואדי ג'דור. מכאן פנו מזרחה ונעו בואדי למרגלות חרבת ג'ורפא וחרבת עלין עד "מזלג וואדיות", למרגלות ראס חאסן (נ.צ. 1543/1186). ואדי חלואס (חלושה) המוביל לתוך הכפר צוריף, וואדי שאב-א-סייף בו ניתן לעלות לנתיב שבין הכפרים צוריף וג'בע.

29. עדותו של היימיש דוגין - כפי ששמע בצוריף ביום השבת: "הם הגיעו לאיזור צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. באותו זמן יצאו שתי נשים ערביות מצוריף לקושש עצים והן ראו שני צופים מקבוצת ה-ל"ה. משנפגשו אמרו הבחורים בערבית שהם מה'ערב הגנה'. הנשים הפילו את הזרדים וחזרו לצוריף, שם סיפרו את כל העניין". ידיעה ברוח זו פורסמה גם בעיתון הערבי "פלשטין" למחרת יום. על-פי עדויות ערבים שנמסרו על-ידי שירות הידיעות של ההגנה, התגלתה המחלקה על-ידי רועה / רועים / זקן ערבי. (דיווחים אלו של הש"י פורסמו ברבים על-ידי דוד בן-גוריון, חמישה ימים לאחר הקרב. בעקבותיו פרסם יצחק שדה, מי שהיה מפקד הפלמ"ח, דברי הספד לנופלים במלאת חודש לנפילתם, והעלה על נס את התנהגותם המוסרית ביחס לרועה ערבי). ההודעה נמסרה לאברהים אבו-דיה, מפקד מחנה האימונים של ה"ג'יאד אל-מוקדס" בכפר צוריף. ייתכן שבנוסף להתגלות של היחידה על-ידי שתי נשים, התגלתה היחידה גם על-ידי רועה / זקן ערבי. ואולי הנשים העבירו את הידיעה לרועים ואחד מהם הגיע לצוריף ודיווח. חוליית החוד, שצעדה כמה עשרות מטרים לפני הכוח, כפי שנהגו בפלמ"ח, נתקלה בשתי נשים מקוששות בהפתעה מוחלטת. ככל הנראה לא הייתה לשני הלוחמים אפשרות לפגוע בהן, לירות לעברן ולשתק אותן בלא לעורר תשומת-לב רבה ולהסתכן בהתגלות בשעת אור באזור עוין. עד שהצטרף אליהם כל הכוח והמפקד בראש הספיקו ודאי הנשים להימלט לעבר הכפר. (אם התיאור נכון הרי שבשעה זו ובנסיבות קשות אלו לא סביר שקיימו ביניהם דיון במוסר-לוחמים. נראה שהאינסטינקט והחינוך שקיבלו, בצד השיקול המבצעי הקר הם שהנחו אותם במעשיהם).

30. הערבים דיווחו כי ממחנה האימונים בצוריף נשלחה מייד חוליה לגלות את המחלקה. ה-ל"ה המשיכו במעלה ואדי שאב-א-סייף, במטרה לעבור על האוכף בין צוריף לג'בע. לאור היום נתגלו במעלה הוואדי בשלוחת קורנט-אל-ג'ורון (נ"צ 1554/1195), כאן הותקפו לראשונה. ה-ל"ה פנו צפונה, התפצלו לשתי קבוצות וחצו את הרכס, כנראה במגמה להגיע לאיזור הר סנסן הגבוה והשולט. לכאורה הייתה עוד דרך רבה לפניהם, כ-6 ק"מ טיפוס אל גוש-עציון המתנשא כ-400 מטר מעליהם. למעשה, אילו הצליחו ה-ל"ה לעבור בעוד לילה את הקטע בין צוריף לג'בע ולהגיע למורדות ההר, יש להניח שהיו ממלאים את משימתם ומגיעים לגוש-עציון. מצוריף ועד גוש-עציון השטח חשוף וריק. את הקילומטרים האחרונים, בהם עיקר הטיפוס הקשה, יכולים היו לעשות לאור היום. אילו התגלו בקטע זה הייתה להם עדיפות בזמן ובגובה, וסיכוייהם להגיע לגוש-עציון היו טובים.

31. הכפר צוריף כיום

32. לא בגדנו המחלקה התגלתה עמוק בלב שטח האויב, בלא מכשיר קשר ובלא יכולת להזעיק עזרה. הרכסים סביב נתפסו על-ידי המוני ערבים מזוינים שהוזעקו בשיטת ה"פז'עה". הטבעת סביב המחלקה הלכה והתהדקה. בשעות הבוקר עדיין ניתן היה לסגת מערבה. להתפזר לחוליות קטנות ולהתחמק בתוך מבוך הוואדיות והערוצים, להסתתר במערות, בכוכים ובצמחייה הסבוכה. מדוע בחרו ה-ל"ה לפנות אל עבר שלוחת הסנסן, אל דאהר-אל-חאג'ה? - הם יצאו מתוך שאיפה להגיע, כפי שאמר דני מס לרפאל בטרם היציאה:  "להגיע ויהי מה !" לוחמים אלו לא נרתעו ממשימה קשה והרת סכנות מלכתחילה, מתוך אמונה בכוח הרב שרוכז בידיהם, הכרת חשיבות המשימה להגנת גוש-עציון, וידיעה שאין לסגת בקרב. ברגעים הקשים הם דבקו במשימתם ולא נתפסו לרעיון הנסיגה. נכונים היו ליפול בקרב ובלבד שלא לסגת מהמערכה, לא להפקיר את חבריהם הפצועים ולא ליפול חיים בידי האויב. יש להניח שמפקדים הבינו בראשית הקרב כי לאחר שהתגלו לא יוכלו לפרוץ דרך בין צוריף לג'בע, לכן הוחלט לפנות צפונה. ייתכן שהמגמה הייתה להתבצר באיזור עד חשיכה ואז לפרוץ לגוש-עציון. אולי קיוו שיצליחו לפרוץ לגוש-עציון מצפון לג'בע, תוך התחמקות מהתוקפים.

33. "עשינו ככל שנוכל עד נפל אחרון ולא קם" ממצאי מחקר שנערך באחרונה (תשס"ד, 2004) מגלים כי הקרב התנהל באותו יום שישי הנורא, ה' בשבט תש"ח (16.1.1948), בשני שלבים נפרדים. בשלב הראשון, משעה 07.00 לערך, סמוך לאחר ההתגלות ועד השעה 10.00 - 11.00 לערך. התוקפים לחצו את המחלקה וזו נעה צפונה מנקודת ההתגלות, על שלוחת קורנט-אל-ג'ורון. ככל הנראה, ירדו ה-ל"ה בשלב מסויים אל ערוץ ואדי עציונה העמוק. שם, בינות לסלעים הגדולים ולצמחייה עבותה, מצאו ה-ל"ה מסתור. הם הצליחו לנתק מגע מהתוקפים והקרב פסק.  משעות הבוקר המאוחרות ועד שעות אחר-הצהריים המוקדמות של יום שישי, שוגרו מטוסי שירות-האוויר של "ההגנה" לגיחות חיפוש אחר המחלקה אך לא גילו דבר. הקצין הבריטי, הימיש דוגין, הגיע לכפר צוריף באותו יום בשעות הצהריים, בעקבות שמועות על קרב שהתחולל באיזור צוריף. הוא מצא את הכפר והאיזור כולו שקט ורגוע. באותן שעות הסתתרו, ככל הנראה, ה-ל"ה בערוץ ואדי עציונה.

34. מעט לפני השעה 15.00 התחדש הקרב. אין אנו יודעים באילו נסיבות; האם הערבים שהתקבצו מהכפרים סביב חשו כי צברו די כוח וחששו להיקלע לחשיכה בה יעלה בידי הל"ה לחמוק - הם שהחלו במתקפה מחודשת, או שהל"ה החליטו להעפיל ביוזמתם לראש הגבעה, אולי סברו שהערבים נטשו את האיזור (כנראה, לא נדע זאת לעולם). הל"ה העפילו לראש הגבעה (ט'אהר-אל-חאג'ה, נ.ג. 573), היא "גבעת-הקרב", למרגלותיה הסתתרו, תוך כדי קרב יריות. הערבים צלפו לעברם ממורדות הרכסים סביב. חרף זאת עלה בידי המחלקה להעפיל במדרון התלול אל ראש הגבעה ולהתבצר עליה בהגנה היקפית. ככל הידוע לנו, כל הלוחמים הגיעו לראש הגבעה, חלקם נפגעו בקרב ונישאו על גב חבריהם הלוחמים.   על-פי עדויות הערבים, כשהגיעו הל"ה לראש הגבעה גילו כי רכס הסנסן שמעליהם, כולל הגבעה נ.ג. 603, השולטת על הכיפה עליה התבצרו נתפסה ע"י הערבים שבאו מהכפרים מצפון. כך מצאו עצמם הל"ה על ראש גבעה מוקפת משלושה עברים ואדיות עמוקים (ואדי חאמר; ואדי ערס; ואדי עציונה). מהעבר הרביעי הייתה הגבעה מחוברת באוכף נוח אל רכס הסנסן. גם את הגבעות סביב תפסו הערבים.  מ"גבעת-הקרב" עליה התבצרו הל"ה נשקף גוש-עציון במזרח ועמק-האלה במערב.  לדברי הערבים, התנהל קרב עז עד השעה 16:30 לערך, עת ניסו מספר לוחמים ממחלקת הל"ה לרדת לואדיות אך נקטלו. בשעות אחר-הצהריים, ערב שבת, שככה האש, התחמושת אזלה והלוחמים המעטים שנותרו לא הצליחו לבלום בידיים ריקות את הסתערות הפורעים הערבים. אחרוני הלוחמים נהרגו בקרב המר. גוויות הל"ה הופשטו, נלקח מהם כל שהיה עמם. הפורעים אספו את נפגעיהם ושבו לכפריהם.

35. לקראת הקרב הקודם, ביום ג' בשבט (14.1.1948), הוזעקו ערבים משכם בצפון ועד באר-שבע בדרום, וכן בדואים משבט התעמרה. אלו לא שבו לבתיהם, אלא נותרו בכפרים סביב, כנראה ממתינים לחידוש הקרב.  נראה כי הללו כילו זעמם ב-ל"ה ועקב כך נמנע קרב נוסף בגוש-עציון. שייך מהנגב שהשתתף בקרב ה-ל"ה מסר בעדותו: "עם בוקר ראו יהודים ליד צוריף. זה היה לאחר מה שאירע בכפר-עציון (מפלת הערבים בקרב ג' בשבט, 14.1.1948). הבהלה לאחר מפלת כפר-עציון הייתה רבה ומאות רבות מאוד נזעקו להילחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים והם השיבו אש ולחמו עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שבהם, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזלה התחמושת מידיו עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. את זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגלו. הוא נותח בבית-החולים בבאר-שבע". השייך סיים את סיפורו ואמר: "מי שנגזר עליו למות - לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חייל אלו." עדויות הערבים על מספר ההרוגים והפצועים הערבים שונות זו מזו. כפי הנראה לא נעשתה ספירה או הערכה מהימנה. כל כפר אסף את הרוגיו בנפרד בלא לדווח על כך. דיווחים שונים מוסרים על 17 ועד 40 הרוגים ערבים בקרב.

36. גבעת הקרב, תש"ל גבעת הקרב, תשס"ה

37. "האמנם תטמינונו כעת ?" הימיש דוגין , מפקד המשטרה הבריטית בחברון: "ביום ו' 16.1.48 בשעות הצהרים המוקדמות הייתי בצד השני של חברון בניסוי מרגמות, כאשר סיפרו לי שיש צרות בצוריף. בערב בא הרופא אבו-לאו מחברון, טילפן אלי ומסר שיש לו הרבה פצועים והוא רוצה להעבירם לבאר-שבע. כולם היו ערבים... כשהלכתי לשם שמעתי מהפצועים את הסיפור שהיה קרב. אולם אף אחד מהם לא סיפר את הסיפור בשלמות. בשבת בבוקר עם שחר הלכנו, המפקד הצבאי טאהר אפנדי ואני לצוריף. בתחילה לא סיפרו לנו הערבים מאומה, פרט לכך שהיו צרות. אולם אחר-כך התחילו לספר והיו אף שני רועים ערבים שלקחו אותנו. הלכנו כשעתיים בין ההרים עד שמצאנו את הגופה הראשונה על צלע ההר, אז ידענו שזה המקום. המשכנו בוואדי ומצאתי עוד מספר גופות. לאחר מכן עלינו לראש הגבעה. מקום ריכוז הפצועים היה כאן (כ-30 מטר מהמצבה). היו כאן כ- 5-6 תחבושות ספוגות דם. הבנים שכבו כאן. אחד נגרר הנה מלמעלה וסימני הדם ניכרו על הסלע.  כ א ן נ ת ג ל ו ה מ כ ת ב י ם ש א ס פ ת י ". (כ-18 מכתבים. הם היו העדות האחרונה על רגעי חייהם האחרונים של ה-ל"ה. המכתבים הועברו למשטרה הבריטית ולא נתגלו מאז). "בשבת התחלנו לאסוף את הגוויות שהיו מפוזרות מראש ההר וכמה מאות מטרים בוואדי. השעה הייתה בערך 14:30. בשעה 17:00 הבנו שלא נוכל לאסוף את כל הגוויות, לכן ריכזנו אותן בראש ההר וגדרנו באבנים סביבן. לאחר מכן שבתי לצוריף ב-18:30בערך. דיברנו עם הערבים כ-4 שעות אך הם סרבו לגעת בגופות, עד ששכנעתי אותם שהמתים שייכים לאל. אז הסכימו שיביאו את הגופות ביום א' בבוקר למקום שנוכל להגיע אליו בג'יפ. הערבים בקשו 500 מיל עבור נשיאת כל גופה".

38. "למחרת בבוקר, ביום א', חזרנו לצוריף. בדרך עצר אותנו המוכתאר של בית-אומאר וסיפר שהיהודים תקפו את צוריף. הגעתי לצוריף וראיתי מכונית בריטית ושלושה אנשים ניצבים ליד הקיר וידיהם מורמות. אמרו לי שאלה יהודים שכבשו את צוריף. שאלתי את האחד בעברית: 'מי אתה ?' - הוא לא ענה. שאלתי בערבית ושוב לא נעניתי. ניסיתי באנגלית והוא השיב: 'אני חייל.' שאלתי: 'אתה בריטי?' והוא השיב: 'כן' הוא היה חיוור מפחד וחשב שקיצו קרב. שני האחרים דיברו והצלחתי לשחרר אותם. שכנעתי את הערבים כי אלה לא יהודים כי לא נימולו." (ג'יפ צבאי בריטי הגיע לצוריף במקביל לפעילות המשטרה הבריטית, בעקבות הקרב באיזור. עדות זו מסבירה את מקור השמועות הערביות כאילו הל"ה כבשו את צוריף). "בשבת כשאספנו את הגוויות לא נראו עליהם כל סימני התעללות. ביום א' אספו הערבים שמונה גוויות וכיסו אותן בשקים, לאחר מכן נשמעו צעקות מכיוון צוריף ושתי יריות בעקבותיהן, על מנת להחזיר את הערבים שעסקו באיסוף הגוויות לכפר." (ערבים הוזעקו מתוך סברה שגויה כי שלושת החיילים הבריטיים הם יהודים שתקפו את צוריף. ברגע שהגיעה השמועה לגבעה, דרדרו הערבים את הגופות לתחתית הוואדי והתעללו בהן.) "התקשרתי לחברון ולירושלים, ההוראה הייתה להעביר את הגופות לירושלים. אולם אמרתי שלראות 35 גוויות כאלה זה יגרום לזעזוע בירושלים. ולכן מוטב להעבירן לכפר-עציון. הבאתי אותן במשאיות לכפר-עציון." (הגופות הובאו לכפר-עציון ביום א' בערב, יומיים וחצי לאחר הקרב)

39. ניחוחי אורנים, תקברונו כעת"  מיומן כפר-עציון - ז' בשבט תש"ח: "אנשינו ירדו ליער בצלעי אבו-ריש והתחילו לחצוב קבר-אחים גדול. עם חשיכה הופיעו בחצר כפר-עציון שלוש מכוניות משא מכוסות ברזנטים בלוויית זחלים ומשמר צבא. שוב הופיע קצין המשטרה וביקש מכל הנשים להיכנס לבתים. הבחורים ניגשו למכוניות, לעיניהם נתגלו גוויות ערומות בתוך שלוליות של דם וסימני התעללות ניכרו בהן. האנשים נרתעו לאחור. אחדים מהם התגברו על הזעזוע הראשון וניגשו להוריד את הגוויות. המטפלים בקשו את אנשי הצבא לכבות את אורות מכוניותיהם והמשיכו באפילה. הגוויות נעטפו בבד ובסדינים, הונחו על אלונקות והוכנסו לנווה-עובדיה. כמה מן הגוויות היו חבושות תחבושות, דבר המעיד כי בעת הקרב הספיק החובש לטפל בפצועים. החיילים הבריטים עמדו כל הזמן מנגד כמסומרים למקומותיהם, בהבליגם על התרגשותם. ליד הגופות הועמד משמר כבוד, הודלקו נרות, משמרות חברים שקראו פרקי תהילים, התחלפו במשך הלילה".

40. "ראה אימותנו שחוחות ושותקות ורעינו חונקים את בכיים" מיומנו של חבר כפר-עציון - ח' בשבט: "בשעות הבוקר הגיעה שיירה מירושלים שהביאה את הקרובים להלוויה. חלק לא הספיק להגיע. הם ירדו מהמכונית, שקטים ודמומים, פנו לכל צד כאילו לחפש את יקיריהם. פניהם הקודרים הביעו רצון להתאפק ולא להכביד באבלם על אנשי המקום. ביניהם בלטו גבר ואשה אשר שמרו על שקט נפשם, ריכזו סביבם את יתר הקרובים ועודדום לעמוד במבחן זה האחרון. האשה הסתובבה בין הבתים והתבוננה בכל העברים כאילו חיפשה את רשמי פועליו של בנה דני ז"ל, אשר עשה כאן שבועות מספר ופעל הרבה להגנת המקום. אל יתר האמהות אמרה: 'זה שנים מאז נודע לי על שייכותו של דני לפלמ"ח ועל תפקידיו, הייתי מוכנה לסוף כזה. כל השנים הללו כשבא לבקר בבית ולשהות במחיצתנו היו לי כמתנה.' ...אותה שעה עסקו אנשי ההגנה ביחד עם אנשי חברא-קדישא שהגיעו מירושלים, ובראשם הרב אריה לוין בזיהוי הגופות ובעטיפתם בכלי לובן - כהכנה לדרכם האחרונה. לאחר מכן הונחו הגופות באולם, ליד כל אחד הוצב שלט קטן ועליו נרשם שם החלל ושני נרות דולקים. משמר כבוד שמר למראשותיהם. הרב לווין אמר פרקי תהלים ותפילת אזכרה. הקרובים נכנסו לאולם וכל אחד חיפש את השם הקרוב ללבו. אם אחת אמרה: 'הרי כולם בנינו הם' אך הלב נמשך לשם המוכר... ההורים, רעיות, אחים ואחיות, כולם עמדו דמומים ובכו ליד גופות יקיריהם שבעוד שעה קלה יעבירום למנוחת עולמים...

41. פעמיים ירדה ההלוויה מהכפר לשיפולי הגבעה מעל ואדי אבו-ריש, מקום שנכרה קבר-אחים גדול בתוך חורשת האורנים הצעירים. נושאי המיטות, חיילים, אנשי המשק והקרובים צעדו דומם בשביל היורד. מחזה נוגע עד הלב היה דמותה של אֵם אצילה ושקטה שצעדה מאחרי האלונקה, בידה תמכה את ראש בנה יחידה שבלט במקצת מתחת לכיסוי שעל גבי האלונקה - כאילו חי בנה ולטיפת האם תקל עליו. אברהם הלפרין, נציג המטה בירושלים נפרד במילים קצרות מאת החללים. נורו יריות כבוד. חבר קרא פרק צ"ד בתהלים "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" ותפילת קדיש נאמרה על-ידי אחד האבלים. ... הצבא העמיד משמר מזויין בזחלים ובמקלעים בין בית-הקברות למרגלות גבעת-הסלעים. בו בזמן הבטיחו חברינו את בית-הקברות מצד האוכף-המוכתר. באותו היום הופיע לראשונה הנשק הבלתי ליגאלי גלוי לעיני השלטונות". ה-ל"ה נקברו בקבר-אחים בבית-הקברות בכפר-עציון. ארבעה חודשים לאחר נפילתם, נפל גוש-עציון ובאותה שעה הוקמה מדינת-ישראל. בחודש מרחשוון תש"י (10.1949) נערך מבצע ליקוט-עצמות. חללי גוש-עציון, ובהם ה-ל"ה פונו מקברותיהם והובאו למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים. בשל ההתעללות בגוויות על-ידי הפורעים הערביים, לא ניתן היה לזהות וודאות את כל הקרבנות. אחדים מהם זוהו באמצעות גורל מיוחד שנערך על-ידי הרב אריה לווין, על-פי מסורת יהודית עתיקת יומין.

42. כיתת יורים בהלווית הל"ה

43. ואלה שמות לוחמי מחלקת ה-ל"ה הי"ד:

44. הנה מוטלות גופותינו / חיים גורילדני וחבריוראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים. כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר. ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה. לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים, לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער. ראה, אימותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים, ומפץ רימונים מקרוב ודליקה ואותות מבשרים סערה! האמנם תטמינונו כעת? הן נקום והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה. נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה, כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.

45. לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה. הוא זוכר מלותינו עד תום. עוד קניו לוהטים ודמנו מותז בשבילים שעל - שעל. עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם. האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה? ראה, איזה לילה גדול ורחב. ראה, פריחת כוכבים במחשך. ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו. פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו. יום חדש, אל תשכח! אל תשכח! כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו. הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים. אך הרוח עזה בהרים ונושמת. והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה. עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים. תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת. אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.

46. "למלא מקום הנופלים" "בתחילתה של מלחמת-העצמאות, נשארתי בתפקיד מסוים בהר-הצופים, שכותר ונותק מירושלים למשך שלושה ימים. כשחזרתי העירה למדתי על סוד נפילתם של שלושים וחמשת חבריי ליחידה בדרכם להגנת גוש-עציון. הרגשתי עצמי מיותר בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, ולא ידעתי למה אני עדיין מהלך זקוף. אמרתי אז לעצמי, שאם הותיר הגורל זה או אחר מאיתנו, לא עשה זאת אלא כדי שנהא אנו שוקדים על עשייתה של אומה זו יאה למסירותם של בניה. גם עכשיו שבה ועולה בי אותה הרגשה, אותו כוח מדרבן האומר לנו שלא תרפינה ידינו, שנהא מכפילים מאמצינו למלא מקום הנופלים. לבנות עתיד טוב יותר ומזהיר יותר שיהא ראוי לקורבנם של צעירים, קדושים וטהורים..." (קטע ממכתבו של פרופ' עמוס דה-שליט ז"ל למשפחתו של עמרי טחובר הי"ד, שנפל בעת מילוי תפקידו בצה"ל. פורסם ב'מדע' יד - ד, אלול תשכ"ט).