השואה בימי ביצוע "הפתרון הסופי" יוני 1941 – מאי 1945

השואה בימי ביצוע "הפתרון הסופי"יוני 1941 – מאי 1945 "הפתרון הסופי"

שלבים בביצוע הפתרון הסופי • א. בורות הירי (עם הפלישה לברה"מ ב - 1941). • ב. הקמת מחנה ההשמדה חלמנו והפעלתו. "ועידת ונזה" (20 בינואר 1942). • ג. מבצע ריינהרד – הקמת מחנות ההשמדה: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. • ד. הקמת מתקני ההשמדה ההמוניים במחנות מיידנק ואושוויץ והרחבתם. • ה. צעדות המוות.

שלב ראשון בפתרון הסופיהקשר בין תחילת ההשמדה לפלישה לברה"מ • יהודי ברה"מ ערב הפלישה הנאצית • ערב פלישת הנאצים לברה"מ ישבו במדינה ענקית זו למעלה מחמישה מליון יהודים, יותר מ – 50% מיהודי אירופה. • חמישה מליון יהודים הורכבו משלוש חטיבות עיקריות: • א. כ – 3 מליון יהודים, שחיו ברוסיה סין שתי מלחמות עולם. • ב. קרוב ל – 2 מליון יהודים, שסופחו לרוסיה, כאשר פלשו הרוסים למזרח פולין (בהתאם לחוזה ריבנטרופ-מולוטוב). • ג. קרוב ל – 300 אלף פליטים יהודים, שנמלטו מפולין לשטחי הכיבוש הרוסי מאימת הכובש הגרמני. רוב היהודים התגורר בשטחי רוסיה המערבית, באזורי הבלטיות, ביילורוסיה, ווהלין, אוקראינה ובוקובינה. הם ישבו בצפיפות רבה, דבר שהקל על הגרמנים בפלישתם לברה"מ ללכוד מאות אלפי יהודים.

"מבצע בארברוסה" (22 ביוני 1941) ומשמעותו • ביוני 1941 פלשו למעלה מ – 2 מליון חיילים גרמנים ועוזריהם לברה"מ. בכך החל שלב קריטי במלחמת העולם השנייה, לא רק לעולם כולו, אלא גם לגביי יהודי ברה"מ. הגרמנים נעו במהירות לתוך שטחי ברה"מ מבלי ש"הצבא האדום" היה מסוגל לעצרם. הצבא הרוסי התמוטט לגמרי ונמצא בנסיגה מלאה. כל אזוריה המערביים של רוסיה, מן הים הבלטי ועד לים השחור, נפלו בידי הגרמנים. • משמעות הכיבוש הייתה, שכל היהודים, שהתגוררו באזורים אלה, עמדו עתה בפני סכנת השמדה.

יחידות ה"איינזצגרופן" בפעולה • 1. הוראת גרינג להיידריך (31 ביולי 1941) – • בעיצומו של "מבצע בארברוסה" הורה גרינג להיידריך (מפקד "משטרת הביטחון"), לנקוט באמצעים חדשים מבחינה ארגונית וכלכלית כדי למצוא פתרון כולל לבעיה היהודית באירופה הכבושה ולהתכונן לקראת פתרון סופי של הבעיה היהודית. • בפעם הראשונה מופיע במפורש הביטוי "פתרון סופי של הבעיה היהודית" (באיגרת הבזק דובר רק על "מטרה סופית). לגביי הנאצים כיבוש רוסיה פירושו חיסול הבולשביזם, דהיינו חיסול היהודים.במילים אחרות, ניתן אור ירוק (עדיין לא לכל יהודי אירופה) לתחילת ההשמדה. חיסול היהודים הפך עתה ל"מבצע" ארגוני ומעשי כאחד.

2. "איינזצגרופן" ("עוצבות המבצע") בברה"מ – • את תפקיד הרצח ההמוני הועידו הנאצים ל"עוצבות המבצע". השטח הענקי, מן הים הבלטי ועד לים השחור, חולק בין ארבע יחידות "האיינזצגרופן" הידועות בכינוי: A, B, C, D. כל עוצבה עמדה תחת פיקוד קצין "אס. אס". • יחידות אלה, שליוו את הצבא הגרמני בדהירתו לתוך ברה"מ, קיבלו הוראה מהיידריך "להוציא להורג את כל עסקני הקומינטרן, כל הפוליטיקאים המקצועיים הקומוניסטים, העסקנים הבכירים, הבינוניים והזוטרים של המפלגה... יהודים במנגנון המפלגה והמדינה..." היה ברור, שההוראה הייתה להוציא להורג את כל יהודי ברה"מ. • כל ארבע יחידות האיינזצגרופן התפרשו באזורים גיאוגרפים: A פעלה בשטחי המדינות הבלטיות, B פעלה בביילורוסיה, C פעלה באוקראינה ו – D פעלה בדרום אוקראינה ובחצי האי קרים.

3. ההוצאות להורג • היו שלוש דרכים, שבהן הוצאו יהודי ברה"מ להורג: • א. הגרמנים הקימו גטאות ובראשם יודנראטים. זמן קצר לאחר הקמת הגטו כבר החלו לשלוח יהודים להורג במקומות הסמוכים לגטו. רוב הגטאות בברה"מ התקיימו זמן קצר ביותר (חודשים ספורים). • ב. כאשר כבשו הגרמנים עיירה או יישוב קטן, לא הקימו בו גטו, אלא ריכזו את היהודים במקום מסוים ורצחו את כולם. • היו מקומות, שבהם הקימו הגרמנים ועד יהודי מקומי קטן בן 5 – 7 איש, מנכבדי היהודים. היהודים נצטוו, באיום של עונש מוות, להירשם אצל הוועד היהודי ולאחר מכן נשלחו ל"מחנות עבודה". למשה הובלו היהודים, תוך מסע רגלי מפרך, לתעלות אנטי טנקיות, לחפירות ולבורות, שנכרו ע"י היהודים עצמם. ליד הבורות נצטוו להתפשט ולרוץ עירומים לתוך הבור – שם נורו ע"י הגרמנים.

ג. מכוניות הגז בברה"מ • כמיליון יהודים וחצי מתוך יהודי ברה"מ הושמדו ע"י נאצים ומשתפי פעולה. רובם נרצחו ביריות, אך חלקם הומת ע"י גז, שהוזרם מצינור הפליטה של מכוניות. • מכוניות גז, אשר החלו לפעול ברחבי ברה"מ בנובמבר 1941, הוכנסו לשימוש כתוצאה מתלונות של מפקד האיינזצגרופן, כי אין אנשיהם יכולים לעמוד במתח של הריגת נשים וילדים. בברלין החלו לחפש מוצא אחר ומצאו אותו בשימוש בגז פליטה של מכוניות. • קרוב ל – 20 מכוניות גז פעלו בשטחי ברה"מ לצידן של "עוצבות המבצע". מכונית גז אחת הייתה מסוגלת לחסל כ – 6000 איש במשך כמה חודשים. יהודי חרקוב ויהודי חצי האי קרים, למשל, חוסלו בחלקם ע"י מכוניות הגז.

הקשר בין הפלישה לברה"מ להשמדת היהודים: • מתייחסים לשלושה קשרים עיקריים: • 1. הקשר אידיאולוגי – העימות הצבאי נגד ברה"מ היה מבחינת הנאצים ניסיון להשיג מספר יעדים אידיאולוגים: א. השתלטות על מרחבי מחיה בעבור בני הגזע הארי למימוש פוטנציאל "גזע האדונים". ב. עקירה מהשורש של המשטר "היהודי בולשוויקי", כדי לשחרר את העולם מכבלי הבולשוויזים היהודי ובכך לסלול את הדרך ל"סדר החדש".

2. הקשר הנסיבתי : • הצורך לטפל במספר רב של יהודים עקב כיבוש אזורים חדשים יכול להסביר את הדחף של הנאצים לנקוט פתרון קיצוני במקום הפתרונות הקודמים לבעיה היהודית שלא התאימו עוד. • המרחק הגיאוגרפי של "המזרח" מהמולדת והבוז לעמים הסלביים אשר בשטחיהם החל הרצח חיזקו את התחושה שאין צורך להתחשב בדעת הקהל המקומית במזרח או להיכנע לעכבות מוסריות כלשהן. • הלחימה הקשה שבה נתקל הצבא הגרמני כבר בימים הראשונים בחזית, בברה"מ דרבנה חלק מהחיילים להשתתף במעשי הרצח ההמוני.

3. הקשר הפונקציונלי – • במסגרת ההכנות למערכה הצבאית נגד ברה"מ הוכנו והוכשרו יחידות מיוחדות, והוטל עליהן "לטהר" את השטחים שנכבשו מהאויבים האידיאולוגים של הרייך. • קיומן של מסגרות ארגוניות אלו עודד יזמות שונות לרצח יהודים. חשוב לציין, שיחידות האינזצגרופן כבר היו קיימות קודם לכן. יחידות אלה הוכשרו במיוחד לטיפול באויבים פוטנציאלים בעורף החזית המזרחית לקראת מבצע ברברוסה.

שלב שני בביצוע הפתרון הסופיהקמת מחנה ההשמדה חלמנו והפעלתו • באוקטובר 1941 החלו הגרמנים בהכנות להקמת מחנה השמדה בסמוך לכפר חלמנו, שבעים קילומטר מהעיר לודג'. בדצמבר 1941 התחילו להפעיל את המחנה. • ראשוני הנשלחים היו יהודים מעיירות באזור שבהן לא רוכזו היהודים בגטאות. לאחר מכן הושמדו במחנה גם יהודים מגטאות הסביבה ובעיקר מגטו לודג'. • במחנה היו שני מקומות: בטירה הופשטו היהודים מבגדיהם, הועלו על משדאיות הגז והוסעו מרחק מה אל היער, ובבורות במרחק קילומטרים ספורים משם נפרקו הגופות מהמשאיות ונקברו בקברי אחים.

המחנה פעל עד מרץ 1943, וחוסלו בו כ – 320,000 יהודים. פעילות ההשמדה במחנה חודשה בעת חיסול גטו לודג', וחוסלו בו עוד כ – 7,000 יהודים מהגטו. • הפעלתו של מחנה ההשמדה בחלמנו היא שלב חדש ב"פתרון הסופי" מאחר ושוב אין מדובר באזור המזרחי שהיה בידי ברה"מ, אלא בלב אזור הסיפוח של פולין והרצח נעשה במקום קבוע, שאליו הובלו היהודים ממקומות מרוחקים ברגל, במשאיות או ברכבות.

ועידת ואנזה 1942 • 1. הרקע • בראשית 1942 יכלו הנאצים להצביע על תופעות אחדות, שקדמו להחלטתם להשמיד את יהודי אירופה: • א. בקיץ 1941 כבר החלו פלוגות של האיינזצקומנדו" (של "עוצבות המבצע) להשמיד את יהודי ברה"מ. הרצח בוצע אם כן בטרם ניתנה הוראה כללית. • ב. כבר הוחל בשימוש במשאיות הגז. • ג. הנאצים רכשו ניסיון בשימוש בתאי גזים, כאשר במבצע המתת חסד (אותנסיה) הוצאו להורג קרוב ל – 100 אלף גרמנים (לא-יהודים), שנלקחו מבתי חולים. המטרה הייתה לסלק את "הפסולת", ובכך להשביח את הגזע הארי. הנאצים שמרו בסודיות רבה על המתת הגרמנים. גופותיהם נשרפו במשרפות. • בראשית 1940, כאשר הצבא הגרמני היה במלוא עוצמתו, החלה להתגבש בקרב האס. אס הדעה, כי עתה הגיע הזמן לחסל לא רק את יהודי ברה"מ, אלא את יהודי אירופה כולה. לשם כך, יש להורות על השמדה טוטלית, שכן רק בוראה מגבוה תאפשר ארגון מקיף של אמצעי ההשמדה. את ההשמדה לא יבצעו האיינזצגרופן (ירי לבורות), אלא עתה יהיה שימוש במחנות מיוחדים, שבהם יומתו היהודים התאי גזים.

2. החלטות הישיבה • ב – 20 בינואר 1942 נפתחה הישיבה הגורלית בוונזה ובה לקחו חלק היידריך, ראש שירותי הביטחון, אדולף אייכמן, נציג משרד הפנים והמשפטים, נציגי הג'נרל גוברנמן, ראש הגסטאפו ואחרים. במילים אחרות, הרשויות האזרחיות של הרייך גויסו למבצע ההשמדה. • פרוטוקול הישיבה נשמר בנלואו, ולפיו ניתן לשחזר במלואו, מילה במילה, את תוכן הישיבה הגורלית.

את תוכן הישיבה ניתן לחלק לשלושה חלקים: • א. נאומו של היידריך בפני באי הישיבה – הנאום התחיל בסקירה על המדיניות, שהביאה להגירת חצי מליון יהודים מגרמניה עד לאיסור הסופי של הימלר. אחר כך, סקר היידריך את מספר היהודים החיים באירופה (11 מליון) והתעכב על הפתרון הנוכחי של שליחת היהודים למזרח, תוך ניצול כוח העבודה היהודי למטרות כלליות. היידריך הדגיש, כי ברור לו, שחלק גדול מן המועברים מזרחה ימות תוך כדי העבודה, וכי אסור לשחרר את הנותרים, לאלה יש למצוא טיפול הולם. • ב. דיון בבעיית הצאצאים של נשואי התערובת במאמץ למצוא כללים לפתרונה – היו שביקשו, שהיהודים, היכולים להביא תועלת כלכלית לרייך, לא יגורשו, אלא אם ימצאו להם ממלאי מקום. • ג. חלק סופי של הישיבה, שבו הדגישו נציגי הג'נרל – גוברנמן, כי לא יהיו בעיות מיוחדות בהכנת התשתית לביצוע "הפתרון הסופי", והעיקר הוא למנוע אי שקט מצד האוכלוסייה המקומית.

3. המשמעות והחשיבות • בוועידת ונזה הוחלט על נתינת "אור ירוק"לרצח כל יהודי אירופה. משפט כמו "לרצוח את כל יהודי אירופה" לא מופיע בפרוטוקול, אך מתוך הביטויים: "לסרוק את אירופה מן המערב למזרח", "פתרון סופי", "טיפול הולם", ניתן ללמוד בבירור, כי זו הייתה המגמה. לאחר ועידת ונזה החלה מכונת ההשמדה לפעול. • ישנה גישה קצת שונה הגורסת, כי בוועידת ונזה לא הוחלט כלל על רצח יהודי אירופה. בעלי גישה זו טוענים, כי אכן הונחה כאן התשתית לארגון המשלוחים למחנות ההשמדה, אך בסך הכל, ועידת ונזה הייתה אישור למעשי הרצח, שכבר התבצעו בהיקף עצום. היקף הרציחות העצום הוא שהביא לידי כינוס ועידת ונזה. • חשיבותה העיקרית של ועידת ונזה היא שנציגים בכירים של הדרג המבצע במשטר הנאצי התכנסו כדי לגייס את כל המערכות, תוך תיאום ביניהן, למען מימוש מבצע ההשמדה של כל יהודי אירופה. כך הייתה ההשמדה של יהודי אירופה למשימה מרכזית שאליה היו חייבות להירתם כל רשויות הרייך, ללא קשר לשיקולים או לאילוצים אחרים. • להתכנסות מתועדת מסוג כזה אין תקדים בהיסטוריה של האנושות.

ייחודה של השואה • פרוטוקול ועידת ונזה מחדד את ייחודה של השואה: • א. טוטליות – המגמה להגיע לכל יהודי באשר הוא (לרבות מאתיים היהודים באלבניה) מבליטה את המשמעות הטוטלית של השואה. • ב. גלובליות – הקורבנות הובלו בטרנספורטים מיוחדים למקומות ההשמדה. ההתרחשות הייתה כלל אירופית וגלובלית בהיקפה. • ג. המרכזיות – כל המערכות הביורוקרטיות הנחוצות ברייך גויסו למשימה והן ראו בה משימה מרכזית שמבטאת את האידיאולוגיה של המשטר. • ד. הסיבה לרצח – היהודים כולם נידונו להשמדה רק משום שנולדו יהודים או שהי בנים או נכדים ליהודים. האשמה שבה הואשמו היהודים הייתה כולה אידיאולוגית, ולא היה כל קשר בין ההאשמות לבין המציאות הקונקרטית שבה חיו ופעלו היהודים. • ה. המושג "פתרון סופי" – הסוף המוחלט של היהודים הואהפתרון לכל הבעיות האחרות, ולכן הוא התנאי המרכזי במימוש "הסדר החדש", שלמענו יצאו הגרמנים למלחמה. את "הסדר החדש" קיוו הגרמנים לממש אחרי המלחמה.

שלב שלישי "בפתרון הסופי" - מבצע ריינהרדהקמת מחנות ההשמדה: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה • הקמת שלושת מחנות ההשמדה – מרכזי השמדה קבועים תחת מינהלה אחת – היא שלב נוסף בדרכי הארגון והביצוע של "הפתרון הסופי". לאחר תחילת הקמת המחנות הוכרז על מבצע ריינהרד- רצח כל יהודי הג'נרל גוברנמן, פיקוח וארגון של שלושת מחנות ההשמדה ושל משלוחי היהודים אליהם. • מפקד המטה היה אודליו גלובוצ'ניק, ובצוות המטה היו 450 איש. לצוות מטה ריינהרד צורפו אנשים מהצוותים שארגנו וניהלו את מבצע אותונסיה (המתות החסד) בגרמניה שלוש שנים מוקדם יותר. • בכל אחד מהמחנות הוצבו כעשרים עד שלושים אנשי S.S בלבד. אליהם צורפו כמה מאות אנשי עזר מקומיים מקרב האוקראינים והבילורוסים. במחנות אלו לא נערכו סלקציות, אלא מפעם לפעם נבחרה קבוצה קטנה של יהודים, והיא הפעילה את המחנה, טיפלה בגופות ועשתה עבודות שירות למיניהן. לאחר זמן מה נרצחו יהודים אלו במתקני ההשמדה של המחנה, ויהודים אחרים שהגיעו למחנה החליפו אותם.

מחנות אלו היו מחנות קבע, והותקנו בהם מתקנים מיוחדים להשמדת יהודים שנשלחו אליהם. המחנות פעלו במתכונת של "בתי חרושת למוות" תפוקתם והצלחת סגל במחנה נמדדו במספר היהודים שהושמדו מדי יום. • כל היהודים שהגיעו בטרנספורט למחנה, ללא יוצא מן הכלל, לא היו עוד בחיים תוך שעות. רכושם, שערם ופרטי לבושם הובלו לגרמניה בקרונות עמוסים למטרות רווח. • במהלך המלחמה הובאו למתקני מוות אלו גם יהודים מאזורים אחרים באירופה.

השלב הרביעיהקמת מתקני ההשמדה ההמוניים במחנות מיידנק ואושוויץ והרחבתם • מיידנק – מחנה הריכוז מיידנק הוקם לקראת סוף שנת 1941 לקליטת שבויי מלחמה סובייטים ושימש גם מחנה ריכוז לפולנים ולבני לאומים אחרים. בעת מבצע ריינהרד נקבע שגם בו ימוינו ויוכנו למשלוח חוזר לגרמניה פרטי הרכוש של הנרצחים במחנות ההשמדה בלזץ וסוביבור. • בשנת 1942 הוקמו במחנה תאי גזים ומשרפות, הוכשרו בהם מתקנים קבועים, ואסירים הוצאו בהם להורג בירייה. חלק מהיהודים נשלחו, מיד עם בואם, להשמדה. מאביב 1942 נרצחו במחנה אלפי יהודים סלובקים, צ'כים, גרמנים ופולנים. • באקציית "חג הקציר", ב – 3 בנובמבר 1943, נרצחו למעלה מ – 18,000 יהודים ביום אחד. • המחנה פעל עד שהרוסים שחררו את אזור לובלין ביולי 1944. • במחנה הושמדו למעלה מ – 30,000 איש, מהם למעלה ממאה אלף יהודים.

אושוויץ – ההחלטה להשמיד את כל יהודי אירופה הניעה את הימלר, מפקד ה – SS, לחפש מחנה גדול ומרכזי, שבו תוכל להיעשות עיקר מלאכת ההשמדה. לשם כך בחר הימלר במחנה הריכוז אושוויץ, שהיה ממוקם ליד צומתי מסילות ברזל מרכזיים באירופה. הוחלט להקים באושוויץ, במיוחד לצורך השמדת יהודים, מחנה נילווה, במרחק שלושה קילומטרים מהמחנה הראשי – אושוויץ בירקנאו. • באושוויץ – בירקנאו נבנו כמה מתקני השמדה עם משרפות צמודות. שיטת ההשמדה הייתה המתה בגז "ציקלון ב", שנוסה על שבויים רוסיים במחנה ה"אם" אושוויץ לפני כן. • מחנה ההשמדה בירקנאו היה עד סוף 1944 "בית חרושת" המוני למוות. רוב המוסעים לבירקנאו בטרנספורטים מכל רחבי אירופה הכבושה היו יהודים. עוד הושמדו במחנה צוענים. • עם הגיעם לשער המחנה, אחרי מסע מפרך ומתיש בקרונות חתומים ואטומים,נשלחו רובם מיד להשמדה. רק חלק קטן מהם נבחרו בסלקציות לעבודות שונות במחנה ומחוצה לו לזמן מוגבל. את הסלקציות ערכו רופאים במדים, כדי למלא את הצרכים המשתנים של המחנה או כדי לקדם ניסיונות רפואיים אכזריים באסירים. את הנסיונות הזמינו מוסדות מחקר רפואיים בגרמניה, שעמם היו קשורים בחוזי עבודה. • באושוויץ – בירקנאו הושמדו למעלה ממיליון יהודים מארצות אירופה השונות.

התגובות בימי ביצוע "הפתרון הסופי"היהודים, האוכלוסייה המקומית ומדינות העולם החופשי • תגובת היהודים בגטאות בזמן ביצוע הפתרון הסופי • תגובת היהודים בגטאות לא הייתה אחידה. • יש להבחין בין תגובת היהודים בגטאות בפולין לבין תגובת היהודים שרוכזו בגטאות במזרח, בשטחים שהיו בידי ברה"מ לפני מבצע ברברוסה. • היהודים שרוכזו בגטו במזרח, לאחר הרצח ההמוני, האמינו באשליה כי הם לא יוצאו להורג בהנחה כי לא יחוסלו יהודים נוספים על היהודים שכבר חוסלו לפני הקמת הגטו. • לעומת זאת, מהיומנים הרבים שנכתבו בגטאות בפולין והגיעו לידינו אפשר לילמוד שהשאלות העיקריות שהעסיקו את היהודים בגטו היו : למה? מה מטרת הנאצים? עד מתי? איך אפשר למתן ולהקל את הפגיעות והגזרות?

זמן רב היו היהודים שנכלאו בגטאות בפולין סבורים שכוונת הגרמנים היא רק להפרידם משאר האוכלוסייה ולנתק את הקשר שלהם עם קהילות יהודיות אחרות. • הפגיעות, ההשפלות והגזרות נתפסו כחלק מהסבל המתקשר לזמן המלחמה. הם האמינו שהרוע משתולל לתקופה מוגבלת, כל עוד תימשך המלחמה. כלומר, מי שיצליח לשרוד עד יום הניצחון על גרמניה הנאצית יחזור לביתו והכל יחזור לקדמותו. • הנחה זו עוררה בהם תקווה, אך גם הקשתה עליהם להבין את המדיניות הטוטלית של ההשמדה. הם האמינו שעליהם לגייס כוחות כדי לשרוד "עאיברלאעבן". • בתקופה הראשונה של הגטו הייתה לתפיסת העאיברלאעבן" יתרונות רבים, אך היא עיכבה את ההתפכחות ודחתה את ההבנה, שמדיניות הנאצים כלפיי היהודים שונה לגמרי.

מדוע התקשו היהודים שחיו בגטאות לתפוס שהמדיניות הנאצית הפכה למדיניות של השמדה טוטלית? • א. ביצוע הפתרון הסופי לווה במסך עשן של מנגנוני הטעיה והשתקה, כדי להסתיר את הגורל הצפוי ולמנוע התארגנויות שיקשו על יציאה שקטה של המשלוחים (טרנספורטים) למחנות ההשמדה.רק בהדרגה החלו להצטבר פירורי מידע על הרצח ההמוני. • ב. הגירושים למזרח נעשו במועדים ובמקומות שונים, ולכן התקשו רוב היהודים לתפוס כי לנאצים יש כאן מדיניות מקיפה וכוללת נגד כל יהודי אירופה. כל פעם שהגיעו שמועות על גירוש ממקום אחד, היהודים רצו להאמין שזה לא ישרה במקום אחר.

ג. הגירושים מהגטאות נעשו במפתיע תוך הפעלת אמצעי רמייה, הסוואה ואשליה כדי להטעות את הקרבנות. כדי למנוע בהלה בגטאות, פורסמו לעתים הודעות שקריות על העברת המגורשים לעבודה, והובטחו בהן מנות מזון נוספות למצטרפים למשלוח. • שניים מתכסיסי ההטעיה: • 1. שפת ההסוואה – "יישוב מחדש", "טיפול מיוחד", "הפניה למזרח", "מעבר לעבודה" ועוד. • 2. המשלוחים להשמדה מהמקומות השונים לא נעשו בבת אחת. לכן, נוצרה אשליה שיש קריטריונים כלשהם המגנים מהמשלוחים למזרח. כך למשל, יהודים בגטאות שעבדו בעבודות שנראו ליהודים חיוניות לגרמנים בזמן המלחמה.

תגובת היהודים • שתי דרכים: • א. ניסיון להבטיח את חיי היהודים בגטו עד הרגע האחרון. • ב. מתוך הנחה שאי אפשר להינצל, תוכננו מרידות שמשמעותן מוות ודאי, אך מוות בכבוד. • הערה – שתי דרכים אלו ננקטו רק לאחר שנעשו הגירושים ומשמעותם הובנה.

עמדת היודנרטים • ככל שהתקרבה מדיניות הנאצים לשלב ההשמדה, אפשרויות התמרון של היודנרטים הלכו והצטמצמו. • מעשיהם של היודנרטים השונים מלמדים כי תגובתם לא הייתה אחידה: • א. מעטים צייתו ציות מלא, בלי נסיון ליזום סיוע ליהודים. • ב. היו שהתנגדו התנגדות נחרצת לדרישה למסור יהודים למשלוח. כמו למשל, אדם צ'רניאקוב, יושב ראש היודנרט בוורשה, שבחר להתאבד ובלבד שלא למסור יהודים ובכללם ילדים למשלוח לטרבלינקה. • ג. יושב ראש היודנרט בקובנה שיתף פעולה עם המחתרת בגטו. • ד. היו שלא הבהירו במפורש בעת האקציה לאן יועדו המשלוחים.

תנועות הנוער – קריאה למרד • הראשונים שחשו בשינוי שחל במדיניות הנאצית והציעו דרך שונה לתגובה היו צעירים בני 17 עד 25, מנהיגי תנועות הנוער החלוציות בגטאות. כך על פי הכרוז של חברי המחתרת בגטו וילנה מ – 1 בינואר 1942.

התובנות המיוחדות בכרוז של אבא קובנר: • 1. פיזור הערפל שאפף את גורלם של מי שהוצאו מהגטו: כולם אינם והם לא ישובו! • 2. הרציחות אינן עניין מקומי הקשור לווילנה, אלא רק חלק מתכנית כללית להשמדת כל יהודי אירופה. • 3. פונאר היא מוות, וכל הדרכים מובילות לפונאר. היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות ראשונים בתור. • 4. יש להיערך למרד. אל נא נלך כ"צאן לטבח".

חברי תנועות הנוערהראשונים שהבחינו במעבר למדיניות ההשמדה הטוטלית של הנאצים • עד תחילת ביצוע "הפתרון הסופי" לא חתרו חברי תנועות הנוער להנהיג את כלל הציבור בגטו ולא התכוונו להיות חלופה ליודנרטים, אלא היו אחת הקבוצות בגטו שנאבקו על הישרדות פיזית ונפשית. • הם ניסו לבנות מסגרת תומכת בעולם שהתמוטט סביבם מתוך תקווה שבזכות הפעולות בקני התנועה בגטו לא ייפרדו הקבוצות שלהם ויחד יצליחו להגיע להגשמה בא"י לאחר תום המלחמה.

המפנה בדרכן חל עם מפנה במדיניות הנאצים בשטחי הכיבוש. הם היו הראשונים שראו במבצעי הרצח בגיאיות ההריגה אות ראשון למסע רצח כולל וטוטלי של כלל יהודי אירופה. הם גם הבינו שאין דרך להציל את יושבי הגטו ולכן קראו למרד בגטו. • עם זאת היה ברור להם שלמרד כזה אין סיכוי ושלאחר המרד לא יישאר שריד מהגטו. גישתם זו התנגשה עם גישתם של חלק מהיודנרטים, שכן הם המשיכו להאמין שמדיניותם תציל את הגטו או לפחות חלקים ממנו.

דרכי הלחימה של היהודים בתקופת ביצוע "הפתרון הסופי" • ייחודה של ההתנגדות היהודית • א. המרד והגבורה היהודית בולטים על רקע העדר התנגדות מצד המחתרת והארגונים הלא יהודיים. הראשונים למרוד היו היהודים, ורק מ – 1944 החלו המחתרות הלא יהודיות לפעול נגד הנאצים. יחד עם זאת, יש לציין את מלחמת הפרטיזנים ביוגוסלביה, שלחמו כל זמן המלחמה נגד הנאצים. • ב. ההתנגדות היהודית התנהלה ברובה במסגרת יהודית. כלומר, הלוחמה לבשה סממנים יהודיים מובהקים כמו יחידות יהודיות. גם קביעת המטרות והיעדים של הלוחמה בנאצים הייתה קשורה ליהודים. • ג. הלוחמה בנאצים התנהלה בשלושה מישורים: מרד הגטאות, לוחמה פרטיזנית והמרד במחנות ההשמדה. דבר זה מעיד על הנכונות של היהודים להילחם בנאצים בכל מקום ובכל זמן. לכל אחת מצורות הלחימה אופי ייחודי משלה. • ד. חלק נכבד מן המאבק היהודי בנאצים (בגטאות ובלוחמה פרטיזנית) היה של תנועות הנוער היהודיות, אשר עמדו בראש המאבק.

תנועות הנוער היהודיות במרד נגד הנאצים • עד לסוף 1941 היה עיסוקן העיקרי של תנועות הנוער בפולין בהכשרות חקלאיות, מתן עזרה הדדית לתושבי הגטו, מתן סיוע לבתי ספר, לילדים, בארגון שורות התנועות מחדש, ביצירת קשרים בין הגטאות וכו'. אבל, רעיון המרד עדיין לא נולד, משום שאיש לא ידע ולא הבין את מטרות ההשמדה הנאצית. • עם פלישת הגרמנים לברה"מ ב – 1941 ותחילת מעשי הרצח הנוראים ע"י "האיינזצגרופן" והתפשטות הרציחות לעבר חלקיה של פולין , החל משתנה יחסן של תנועות הנוער לנאצים. • הפעם הראשונה, שתנועות הנוער מגלות סימנים ברורים של מרי ושל ידיעה ברורה מה קורה בשטח היה בווילנה, כאשר נכנסו אליה הגרמנים. חברי תנועת "השומר הצעיר" ובראשם אבא קובנר ניתחו היטב את המצב. ב – 1 בינואר 1942 פרסמו חברי תנועת הנוער כרוז של אבא קובנר שקרא: "לא נובל כצאן לטבח".

גם בגטו ורשה היו אנשי תנועות הנוער הראשונים להבין, כי הגירושים מן הגטאות פירושם השמדה טוטלית. הם הבינו, כי השמדת יהודי וילנה היא בעצם ראשית השמדת יהדות פולין. כאשר הגיעו ידיעות בינואר 1943 לוורשה על מה שקורה בחלמנו, היה זה אישור סופי, שאכן מתבצע רצח העם היהודי. • אחד המכשולים העיקריים שעמדו בפני תנועות הנוער בשואה היו היודנראטים. אלה דחו את הטענה, כי מתבצע רצח של העם היהודי וטענו שהרציחות הן יוזמה מקומית בלבד. הם פחדו שרעיונות של מאבק מזוין בגרמנים ימיטו שואה על רוב תושבי הגטו וחששו מעונשים קולקטיבים של הגרמנים. • לכן, בכמה גטאות פרץ סכסוך קשה ואפילו אלים בין תנועות הנוער לבין היודנראטים וחברי תנועות הנוער נאלצו לנקוט בדרך עצמאית ואף נטלו חלק בהנהגת הגטו והמרד. • חלק מחברי תנועות הנוער ברחו מהגטאות והצטרפו לפרטיזנים.

המטרות של המרידה בגטאות • א. ההתקוממות בגיטו הייתה כורח המציאות הנוראה, שבה כל הכלואים בין חומותיו עמדו בפני השמדה. • ב. ללחום בגרמנים ולנקום את נקמת הדם היהודי. • ג. נקמה אישית של אנשים על רצח יקיריהם. • ד. מלחמה על כבוד ישראל ועל מוות של כבוד. • ה. לעמוד בפני משפט ההיסטוריה.

קשיי התארגנותמדוע איחר המרד לפרוץ? • א. העונשים הקולקטיבים, שהטילו הגרמנים בגלל מעדי מרי על בני משפחה, על בני ערובה ועל חברים לעבודה. הדבר הרתיע יהודים רבים מלאחוז בנשק בגטו או במחנה העבודה. • ב. תנאי הגטו הקשים – רעב, מחלות, צפיפות – התישו את אנשי הגטו, והפחד והייאוש, שגבלו באדישות, הקשו על ההתקוממות. • ג. היודנראטים, בחלקם, שיתפו פעולה עם הגרמנים והתנגדו בחריפות לאפשרות המרד מתוך חשש, שהגטו יחוסל מיד. • ד. הקשר המשפחתי ההדוק מנע מצעירים רבים לעזוב את משפחותיהם מתוך חשש להפקיר את האבות והאחים. • ה. הגטו היה מבודד מן העולם החיצון. יהודי הגטו לא קיבלו מידע על המתרחש בחזיתות ועל המצב בגטאות האחרים. • ו. פיצולו הפנימי של הגטו – פער מעמדי בין עשירים לעניי, הצפת הגטו במלשינים, דיכוי המשטרה היהודית – כל זה גרם לשבירת רוחם של תושבי הגטו. • ז. חוסר נשק, אי הגשת עזרה מצד המחתרות הלא יהודיות, אימונים מועטים, היו גורם עיקרי לאי – פרוץ המרד. • ח. קיומה של אוכלוסייה יהודית מבוגרת, מטופלת בנשים וילדים, הקשתה מאד על פרוץ המרד. • ט. סירובם של היהודים להאמין, כי הם אכן נוסעים להשמדה. • י. שיטות הסוואה של הגרמנים היה כה טובות (שליחת גלויות ממחנות ההשמדה, שלטים בדבר כיוון הנסיעה "מזרחה", מדשאות ופרחים, "מקלחות" וכו'). • יא. רבים מאד מן היהודים בגטאות היו מסורתיים ודתיים ובקרבם רווחה האמונה, שאין לגבור על האויב בכוח הזרוע, אלא ברוח, וכי כזה הוא רצון ההשגחה העליונה.

הדילמות המרכזיות של חברי המחתרת בגטו • ההכנות למאבק עלולות לזרז את חיסול הגטו. • האם להלחם התוך הגטו ולהישאר צמודים להמוני היהודים בגטו למען המטרה העקרונית של "מוות בכבוד" או לחפש דרכים ללוחמה שיש לה יותר סיכוי כדוגמת ההצטרפות לפרטיזנים. • הלחימה מחוץ לגטו – האם לפגוע בגרמנים בלב העיר או להצטרף לשורות הפרטיזנם.

ההבדל בין מרד גטו ורשה למרידות בגטאות אחרים • שלא כמו בגטאות אחרים, בוורשה אי אפשר היה לצאת ליער להצטרף לתנועה הפרטיזנית. לכן, בוורשה נכרתה ברית לא כתובה בין הלוחמים לבין התושבים האחרים שנותרו בגטו.

הברית נוצרה בגלל הנסיבות המיוחדות בגטו: • א. היהודים שנותרו אחרי האקציה הגדולה והממושכת חשו תחושת יתמות, מועקה ותסכול. • ב. בימי הגרוש הוקם הארגון היהודי הלוחם. הארגון ניצל היטב את ההפוגה בשילוחים לצורך חימוש אנשיו ותכנון פעולות המרד. הוא זכה לתמיכת רוב התושבים שנותרו בגטו בגלל האצבע המאשימה שהופנתה נגד המשטרה היהודית וחברי היודנרט על עמדתם בזמן הגרוש הגדול. • ג. המחתרת בגטו ורשה הייתה לחלופה ליודנרט שאיבד את תמיכת הציבור.

מאפיינים ייחודיים נוספים למרד גטו ורשה • תכנון המרד לאורך זמן בצורה קפדנית. • זמן להיערכות למרד (בין שתי האקציות). • השפעת המרד על דעת הקהל הפולנית (מחתרות ופרטיזנים). • המשכיות המרד עצמו לאורך זמן (ארבעה שבועות). • המרד נזכר כמעשה גבורה של היהודים בזמן השואה.

מאפייני המרידות במחנות ההשמדה • מטרת המרד במחנות ההשמדה הייתה שונה ממטרת המרד בגטאות. המורדים קיוו להרוס את מתקני ההשמדה ובכך לעכבה ולפתוח פתח להצלה על ידי בריחה מהמחנה. • את המרידות במחנות ההשמדה ארגנו אסירים, שעבדו לזמן מה במחנה. • את זמן המרד ושיטתו קבעו התנאים ששררו במחנה. על פי רוב המרד פרץ בעקבות ידיעה שהגרמנים עומדים לחסל את קבוצת העובדים או עקב חשש שהמחתרת התגלתה. • עם מנהיגי המרד נמנו קצינים וחיילים יהודים ששירתו בצבאות בעלות הברית – היה להם ניסיון קרבי, והם לא עברו את תלאות ההסגר בגטו לפני כן. • על פי סימן תקפו המורדים את השומרים, הסתערו על מחסן הנשק, חלפו על פני גדרות ושדות מוקשים ורצו לאזור הפתוח שמחוץ למחנה. • הגרמנים התאמצו מאד לתפוס את המורדים כדי שאיש לא יוכל לספר על מה שהתרחש במחנות. באושוויץ לא ניצל איש מהמורדים, מסוביבור ומטרבלינקה הצליחו כמה מהמורדים להימלט ולכן לאחר המרד הרסו הגרמנים את המחנות עד היסוד.

במחנות ההשמדה היו שלוש מרידות • המרד בטרבלינקה – פרץ ב – 2 באוגוסט 1943, מתוך שבע מאות עובדים הצליחו לברוח מאה וחמישים. שלושים מהנמלטים נשארו בחיים. בעקבות המרד הפסיק המחנה לפעול, והגרמנים ניסו לטשטש את עקבות המעשים שנעשו בו. • המרד בסוביבור – פרץ ב – 14 באוקטובר 1943. שש מאות מרדו, שישים הצליחו לצאת מהמחנה, מעטים ניצלו. בעקבות המרד הפסיק המחנה לפעול, והגרמנים ניסו לטשטש את עקבות המעשים שנעשו בו. • המרד של הזונדרקומנדו באושוויץ פרץ ב – 7 באוקטובר 1944. המורדים הצליחו לפוצץ משרפה בבירקנאו, פרצו גדרות והרגו כמה שוטרים. אף אחד מהמורדים לא ניצל.

הלחימה של הפרטיזנים היהודיים • הלבטים • האם לצאת מהגטו ובכך להפקיר את המשפחה. • חשש מענישה קולקטיבית של הגרמנים. • קשיים • היהודים לא היו רגילים לשהייה ביערות. • אוכלוסייה מקומית עוינת. • חשש מפרטיזנים אנטישמים. • אין עורף תומך – הפרטיזנים היהודים לא יכלו לחזור לגטאות. • אין נשק ורקע צבאי.

מאפייני הלחימה • פרטיזנים יהודים בברה"מ – דוגמה ליחידה פרטיזנית לוחמת, שזכתה להוקרה ואותות הצטיינות, הייתה פלוגת ד"ר אטלס, רופא במקצועו. לאחר שכל משפחתו הוצאה להורג, עמד אטלס בראש יחידה פרטיזנית יהודית (כפופה לפיקוד סובייטי) וביצע תקיפות נועזות על הגרמנים כולל תקיפת גטו, פיצוץ מסילות ברזל, הצלת יהודים מאקציות, תקיפת תחנות משמר גרמניות (עשרות רבות של גרמנים נהרגו). מבצעיו עשו רושם עצום על פרטיזנים יהודיים ולא יהודיים. הוא עצמו נהרג בקרבות ב – 1942.

פרטיזנים יהודים בפולין – בשטחי הג'נרל – גוברנמן הייתה לוחמת הפרטיזנים היהודיים קשה יותר מאשר בשטחי ברה"מ וזאת משלוש סיבות: • א. האזור אינו משופע ביערות, והיערות הינם דלילים ביותר. • ב. יחסה העוין של המחתרת הפולנית ("ארמיה קריובה") ליהודים. רק כמה יחידות מהמחתרת אימצו פרטיזנים יהודים. • יחסה העויין של האוכלוסייה הפולנית. • עם זאת התארגנו קרוב ל – 30 יחידות פרטיזניות, שעמדו בקשר עם אי"ל. רבים מהם היו ניצולי הגטאות ומחנות שבויים. הגוף הפולני היחיד שהתייחס אליהם באהדה, היה המחתרת הקומוניסטית, שאימצה יחידות יהודיות וכמה ממפקדיה היו יהודים.

מבין היחידות היהודיות שפעלו באזור הג'נרל – גוברנמן, יש להזכיר את זו שבפיקוד יחיאל גרינשפן. 50 • יהודים שהרכיבו אותה היו מניצולי לובלין. הם פעלו ביערות והיו כוח מגן למחנה משפחה גדול, שנוצר ע"י הנמלטים היהודים. • הגרמנים פגעו אומנם בחלק גדול ממחנה המשפחה לאחר שערכו עליו מצור ענק, אך יחידתו של גרינשפן ניצלה והודות לסיוע המחתרתץ הקומוניסטית תקפה פלוגת גרינשפן עמדות משטרה גרמניות. • הערה – סה"כ פעלו כ – 2000 יהודים ביחידות פרטיזניות הן עצמאיות והן מסופחות לצבא הפולני. כ – 30000 יהודים נעו ונדדו ביערות ובכפרים ללא נשק.

פרטיזנים יהודיים בשאר הארצות • סלובקיה • יוגוסלביה • יוון • צרפת • בלגיה – כ – 150 יהודים לחמו כפרטיזנים לכל דבר בשורות המחתרת הבלגית. הם לחמו בשני מישורים: • א. נגד המוסדות היהודיים הרשמיים, שמסרו לגרמנים מכסות של יהודים למשלוח. כך ניצלו אלפי יהודים. • ב. קשירת קשר עם אסירי מחנות הריכוז והתנפלות על רכבות גרמניות. • הולנד – המחתרת היהודית בהולנד הורכבה בעיקר מחברי תנועות הנוער החלוציות, אשר עסקו בהברחת יהודים לגבול צרפת, הגשת סיוע כספי ליהודים המסתתרים והצלת יהודים ממחנות הריכוז. בהולנד, יותר מכל מקום אחר, תמכה האוכלוסייה בפעולות המחתרת היהודית

לוחמים יהודיים בצבאות בעלות הברית • יהודים הצטרפו לצבאות בעלות הברית כיחידים, והיו שהגיעו בהם לדרגות פיקוד גבוהות. מכיוון שחלק גדול מהם התגייס בלי להצהיר על יהדותו, המספרים של החיילים היהודיים שבידינו אינם מדויקים. • לצבא פולין התגייסו ב – 1939 150000 יהודים (כ-18.7% מכלל המגויסים). • לצבא האדום הסובייטי התגייסו כחצי מליון יהודים. • לצבא הבריטי כ – 62 אלף ולצבא ארה"ב כ – 550 אלף. • חשוב לזכור, שיש הבדל מהותי בין הלחימה במסגרת צבאות בעלות הברית לבין פעילות ולחימה של יהודים מתוך האזורים הכבושים בידי הנאצים.

יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש ויחס ממשלות העולם החופשיאל היהודים בזמן ביצוע "הפתרון הסופי" • יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש והגורמים לכך • לעמדתה של האוכלוסייה המקומית בארצות הכיבוש הייתה השפעה על מידת הצלחת המימוש של המדיניות כלפיי היהודים בכל אחד מהשלבים בזמן המלחמה בארצות השונות. דבר זה מסביר מדוע הנאצים בנו מערכת הסוואה והטעיה מסועפת כל כך בעיקר בשלב ההשמדה. • המלחמה הביאה הרס וסבל לאוכלוסייה באזורי הכיבוש (פליטים, הרס מסגרות כלכליות, שוד, ביזה וכו') ולכן רבים ראו בסבל היהודים סבל שנבע מהמלחמה. • התדמית הסטריאוטיפית השלילית של היהודי שהצטברה מהמסורות האנטישמיות סייעה לרבים להשלים עם חלק מהגזרות שבתחילה לא נראו להם נוראות ובלתי נסבלות. • רוב האוכלוסייה רצתה רק לעבור את המלחמה בשלום. לכן, כל ניסיון להגיש עזרה ליהודי או להצילו, היה כרוך בסיכון נפש. • בשלב ההשמדה – מעטים הבינו עד הסוף את עוצמת הזוועה, והיו שידעו להפריד בין גישתם האנטישמית הכללית כלפיי היהודים לבין סלידתם ממעשי ההשמדה עצמה. כך למשל, מנהיגת ארגון הז'יגוטה בוורשה. היא הייתה "אנטישמית מסורתית", אך בעת ביצוע "הפתרון הסופי" הקימה ארגון כדי לסייע ליהודים ואמרה: "את החשבון הנוצרי נעשה עמם לאחר המלחמה".

השואה בימי ביצוע "הפתרון הסופי" יוני 1941 – מאי 1945