מקווה ישראל,ראשל"צ, נס ציונה,מכון איילון, גדרה.

1. מקווה ישראל,ראשל"צ, נס ציונה,מכון איילון, גדרה. סיור 45.מועד:25.11.07 מדריך: יצחק בשור מגיש: אורון שמעון(שימי) ק.מורי-דרך מחז' ס"ז. ת"א. שימי

2. לו"ז:זמני נסיעה,מס' כבישים,זמני הדרכה שימי

3. מקווה ישראל מכון איילון שימי

4. מקווה ישראל מקווה ישראל נוסד כבית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל. למעשה, לא היה זה רק בית ספר אלא יישוב חקלאי קטן, שהוקם עוד לפני ייסודן של המושבות הראשונות בארץ - לפני פתח תקווה וגיא אוני (ראש פינה). מקווה ישראל היה למעשה המקום הראשון בארץ ישראל שבו עסקו בחקלאות וחינכו לעבודת האדמה. בשנת תרכ"ח (1868) פנתה קבוצת צעירים מארץ ישראל לחברת "כל ישראל חברים" שבפריז. הם תיארו את העוני והדלות של החיים בארץ, והעלו בקשה מיוחדת ויוצאת דופן: "איננו מבקשים לחם חסד - אלא עבודה. הבו לנו אדמה, תנו בידינו כלים, תשלחו אלינו אנשים שֶׁיְלַמְדוּנוּ את עבודת האדמה". כדי להבין עד כמה הייתה בקשתם בלתי רגילה, יש לזכור כי היהודים שחיו בארץ ישראל באותה תקופה (המאה ה- 19) היו שייכים ל"יישוב הישן" שהתקיים רובו ככולו מכספי תרומות של קהילות יהודיות.בעקבות פנייתם של הצעירים מארץ ישראל החליטה הנהלת כי"ח לשלוח לארץ את מזכיר החברה, קרל נטר, לבדוק את המצב בארץ ולגבש המלצות לפעולה. נטר חזר לפריז עם המלצה חד משמעית, שאכן חיוני להקים בארץ מסגרת חינוכית שתעניק לצעירים הכשרה חקלאית. המלצתו התקבלה, וחברת כי"ח החליטה על פתיחת בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל לנערים ונערות בני 13 - 16. בשלב ראשון הוחלט, שבכל שנה יתקבלו ללימודים עשרה תלמידים על חשבון חברת כי"ח. תלמידים נוספים יכלו להתקבל רק במימון של קהילות יהודיות (ולא במימון כי"ח). עוד הוחלט, כי מחזור הלימודים יהיה בן שלוש שנים ובתנאי פנימייה, ויכלול, לצד הכשרה חקלאית, גם לימודים עיוניים בשפה הצרפתית. קרל (יעקב) נטר, מזכיר חברת כי"ח, התגייס באופן אישי למשימה. הוא האמין בצורך החיוני בחינוך חקלאי בארץ ישראל כאמצעי ראשון במעלה לעידוד העלייה לארץ. בדו"ח הנרגש שהגיש להנהלת חברת כי"ח הוא כתב: "אני מציע לכם היום תכנית של מוסד חדש, אשר בו יתחנך הדור… לעבודת האדמה… [בקבלכם את תכניתי זו] תתנו לחם וחיים למשפחות רבות של יהודים ותכינו מקום מקלט לאלפים מאחינו אשר יצטרכו לברוח מפני שנאת הגויים… מה שנראה היום כחלום - יהיה מחר מציאות…"המלצתו המהפכנית של קרל נטר זכתה לאישור חברת כי"ח, והוא התחיל במסע הארוך והמייגע להפוך את התכנית מחלום למציאות. הוא פנה ליהודי התפוצות בבקשה לתמוך בתכניתו, ופעל במרץ לגיוס הכסף הרב שנדרש כדי לרכוש את הקרקע (2,400 דונם) ולהקים את בית הספר. גם לאחר שהיו בידו סכומי הכסף הדרושים, עדיין היה צורך באישור מיוחד של השלטון הטורקי, ששלט באותם ימים בארץ ישראל. בסופו של דבר, לאחר שהתקבלו כל האישורים, יצא נטר בעצמו לארץ ישראל, ליווה את כל תהליך הבנייה של בית הספר וגם התמנה להיות מנהלו הראשון. בשנת 1914 - 44 שנה לאחר הקמת מקווה ישראל - פרצה מלחמת העולם הראשונה. אליהו קראוזה, בוגר מקווה ישראל, התמנה באותה שנה למנהל בית הספר. בהוראת חברת כי"ח הוא נאלץ לפזר את התלמידים במשך שנות המלחמה, כך שעם סיומה בשנת 1918 נותר בית הספר ללא תלמידים. קראוזה הצליח לשכנע את הברון רוטשילד לפתוח מחדש את מקווה ישראל עבור יתומי המלחמה בארץ, וכך - במשך שנתיים - התמלא בית הספר בתלמידים יתומים מן הערים ומן המושבות. באותן שנים הנהיג אליהו קראוזה חידוש חשוב בתכנית בית הספר: השפה העברית החליפה את הצרפתית כשפת ההוראה בבית הספר. מהלך חדשני זה קיבל את אישורה של חברת כי"ח, לשמחתם של קראוזה ושל מגיני השפה העברית בארץ. חשוב לציין, כי ההחלטה לעבור להוראה בעברית (במקום בצרפתית) באה על רקע ההתעוררות הציונית והרעיון של תחיית השפה העברית בארץ ישראל . ובכל זאת, ההחלטה לא הייתה קלה לביצוע: באותם ימים המורים שלימדו בארץ כמעט ולא ידעו עברית, ולא היו מסוגלים ללמד בעברית. אך קראוזה לא התייאש: "חיפשתי ומצאתי אנשים בעלי רצון טוב, ויחד אתם עשינו את מקווה ישראל למוסד לאומי, שהשפה העברית שולטת בו."  בזמן המנדט הבריטי שימש בית הספר גם כמרכז אימון והדרכה של ארגון ההגנה. שימי

5. מקווה ישראל חוגג 137 שנים להקמתו - והוא עדיין עומד במקומו וממשיך למלא את ייעודו. כיום משמש מקווה ישראל מעין קמפוס לשני בתי ספר:בית ספר תיכון חקלאי ממלכתי, בית ספר תיכון חקלאי ממלכתי-דתי,  מקווה ישראל משתרע כיום על שטח גדול מאוד (3,200 דונם), הכולל - נוסף על בתי הספר - גם תחנת ניסיונות חקלאית, גן בוטני (שקיים משנת 1929) ובו יותר מ- 1,000 סוגי צמחים, משתלות וחממות, כרם, מטע פירות וגידולי שדה, וכן גידול בעלי חיים וכוורות. גם הפרדס העתיק, שנשתל עם הקמת בית הספר, קיים עד היום וממשיך להניב פרי. במקווה ישראל נשמרו אתרים היסטוריים, ובהם היקב הראשון, בית קרל נטר, בית הכנסת המקומי וכן השער הישן, שלידו נפגשו בנימין זאב הרצל וקיסר גרמניה, וילהלם השני, בעת ביקורם במקום. בית הכנסת במקווה ישראל השדרה המובילה לשער ההיסטורי שימי

6. ראשון לציון • ראשון לציון נוסדה בשנת 1882 על-ידי חובבי ציון בהנהגתו של זלמן דוד ליבונטין. היא הייתה היישוב העברי הראשון בשפלת יהודה והחלה כמושבה חקלאית. • תרמ"ב (31 ביולי 1882) עלו על הקרקע שבעה עשר מייסדי המושבה. שם המושבה ניתן לה על-פי הפסוק • רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן, הִנֵּה הִנָּם; וְלִירוּשָׁלִַם, מְבַשֵׂר אֶתֵּן-- ישעיהו מ"א 27בשנת 1883 הצטרפו מספר ביל"ויים למושבה. בשנת 1885 הוקם בראשון בית הכנסת הגדול, שהיה במשך שנים רבות אחד המבנים המפוארים במושבה הקטנה ומרכז חברתי למתיישביה. בית הכנסת ניצב כיום בראש הגבעה בה נמצא כיכר המייסדים ובה נמצאים גם בית הספר העברי הראשון חביב והמוזיאון לתולדות ראשון לציון. • ראשון לציון הוקמה כמושבה חקלאית, ונחשבת למושבה הראשונה של העלייה הראשונה. עיקר תרומתה הייתה במישור התרבותי: בראשון נוצרו סמלי הציונות (שמאוחר יותר נהפכו לסמלי מדינת ישראל) ובה חודשה התרבות העברית - בייחוד בשפה ובחינוך. למרות הישגים אלה, בחקלאות לא שפר מזלה. לאחר תלאות רבות וסבל שנגרמו מפגעי הטבע וחוסר הניסיון בחקלאות, בא לעזרת התושבים הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד והקים בה יקב גדול, "יקבי כרמל" (לשעבר "כרמל מזרחי") . אולם, סכסוכים בין פקידיו למתיישבים עיכבו את פתוח המושבה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ידעה המושבה קשיים רבים: סגירת השווקים לחוץ לארץ, מכת הארבה בשנת 1915 והקרבות שהתנהלו בדרומה של המושבה בנובמבר 1917. רק לאחר המלחמה החלה בהתרחבותה ובשנת 1950 ניתן לה מעמד של עיר. • זכות ראשונים לראשון לציון • בה נוצר לראשונה דגל ישראל כטלית שעליה מגן דוד בצבעי כחול ולבן בשנת 1885 (הונף בחגיגת שלוש שנים למושבה). • בית הספר העברי הראשון בארץ, "חביב", הוקם ב-1886. • האורקסטרה של ראשון - התזמורת העברית הראשונה בארץ, נוסדה ב-1895. • הגן העברי הראשון בארץ, הוקם על-ידי אסתר שפירא בשנת 1898. • היקב המסחרי הראשון (היקב הראשון למעשה פעל בבית הספר החקלאי מקווה ישראל). • שביתת פועלים עבריים ראשונה (ביקב) • "התקוה" הושרה לראשונה במושבה, לאחר שהאיכר שמואל כהן התאים לטקסט של נפתלי הרץ אימבר מנגינה של שיר עם רומני. • האשה הראשונה שכיהנה כראש עיר בארץ, חנה לוין, משנת 1956. • אישים חשובים בהיסטוריה של ראשון לציון • מייסדי ראשון לציון: • זלמן דוד לבונטין - רכש את השטח להקמת ראשון מידי העות'מאנים • ישראל פיינברג - שומר, הגן על ראשון לציון מפני פורעים ערביים • זאב אברמוביץ'- רכש בכספו חלקת אדמה ונטע כרם. היה חבר בוועד המושבה וכיהן כגזבר שנים רבות. • יוסף פיינברג - היה כימאי. הגיע לראשון לציון בגיל 26. אשתו ברטה ולהם שני ילדים. רכש בכספו חלקת אדמה. • יהודה חנקין - הגיע לראשון - לציון בהיותו בן 40. אשתו שרה ולהם שני ילדים. רכש בכספו חלקת אדמה. על סמך נסיונו, שימש מדריך חקלאי ראשון לאנשי המושבה. הקים את הבית הראשון במושבה העברית הראשונה. שימי

7. צבי הכהן לבונטין - היה סוחר בעל נכסים. הגיע לראשון - לציון בהיותו בן 50, יחד עם אשתו לאה. רכש מחצית שטח המושבה וממנה הקציב 360 דונם לשש משפחות חסרות אמצעים. חי בראשון לציון עם אשתו עד יומו האחרון. • ראובן יודלביץ'- הגיע לראשון לציון בהיותו בן 20. אשתו בתיה ולהם בן. קנה מצבי הכהן לבונטין חלקת אדמה. נטע כרם, בנה בית והיה חבר פעיל במושבה. ביתו היה בית ועד לחובבי נגינה שירה וזמרה. • נחמה פוחצ'בסקי - סופרת,איכרה, מקדמת השפה העברית, לוחמת למען שיווי זכויות לנשים, ואשת ציבור אשת המדריך החקלאי (גנן) יחיאל מיכל פוחצ'בסקי • הבילו"יים: • משפחת בלקינד: פאני בלקינד, ישראל בלקינד, שמשון בלקינד • יואל דרובין • ד"ר חיים חיסין • דוד יודילוביץ' • מורים ואנשי חינוך: • דוב לובמן חביב - הקים את בית הספר חביב • מבנים הקשורים להיסטוריה של ראשון לציון • רחוב אחד העם • בית הכנסת הגדול, בצומת רחוב רוטשילד ורחוב "אחד העם" (כיום כיכר המייסדים). • מוזיאון ראשון לציון ובתי מייסדים משוחזרים. נמצא בכיכר המייסדים. • בית הספר העברי הראשון בארץ, "חביב". נמצא ברחוב "אחד העם", מדרום לבית הכנסת הגדול. • המדרחוב, במרכז העיר הישנה, ובו בית העירייה. • באר "מצאנו מים"', הבאר הראשונה שנחפרה בראשון ובה נמצאו מים שאפשרו את קיום המושבה. הבאר היא חלק מהמוזיאון ובו חזיון אורקולי ייחודי על חפירת הבאר הראשונה ותולדות המושבה. • גן המושבה (גן הנדיב), בשולי המדרחוב. • שדרת הדקלים, נטעה ב-1890. • מגדל המים הישן, נבנה ב-1898. • סככת השחמט - מקום מפגש מודרני הכולל סככה ושולחנות שנועד לטובת תושבי העיר הנוהגים להיפגש מידי יום ולשחק שחמט, שש-בש, דמקה, קלפים ודומינו (שם היה פיגוע שקטל את נשמותיהם של 3 אנשים). • בית העם: נמצא ממזרח לגן המושבה, זהו בית העם העברי הראשון בארץ,1897, שם התקיימו פגישות מועצת האיכרים של ראשון, הוקמה בו ספרייה ושם ניגנה האורקסטרה של ראשון - התזמורת העברית הראשונה בארץ-ישראל, 1895. כיום המבנה משמש לפעילויות תרבות ואמנות (הרצאות, הופעות, ערבי זמר). • רחוב הכרמל (מדרום לגן המושבה), ובו מגוון בניינים עתיקים, כולל היקב ובית יד לבנים. • יקב "יקבי כרמל" (לשעבר "כרמל מזרחי") - היקב העתיק של ראשון לציון, שהוקם במאה ה-19 והיווה את אחד מענפיה המרכזיים של העיר יחד עם פרדסנות ושתילת גפנים. במהלך השנים נבנה מפעל מודרני מאחורי המבנה הישן של היקב, שנהפך למוזיאון וכולל גם מועדון ואולם אירועים. בקרוב יועבר המפעל המודרני של היקב למקום אחר, וכל המתחם הישן יוקדש כולו למוזיאון לתולדות היקב ותהליך ייצור היין. מבנה היקב בולט חיצונית בזכות הצבע האדום העז בו הוא צבוע וניחוח היין התוסס הבוקע ממנו. בי"ס חביב מגדל הפעמון וברקע בית הכנסת שימי

8. בית יד לבנים - לשעבר בית הפקידות של הברון רוטשילד והיום זהו מוסד המוקדש להנצחת בני ראשון שנפלו במלחמות ישראל. נמצא בקצה רחוב הכרמל, בצומת עם רחוב אחד העם וירושלים. • אורוות הברון 1888, ברחוב מוהליבר. • המדרשה לחקר חיבת ציון ע"ש זרובבל ושולמית חביב ברחוב לבונטין. • גת עתיקה ובית קברות עתיק, אתר חפירות ארכאולוגי, בקצה רחוב רוטשילד, צומת בן גוריון. • תל אשורי מתקופת סרגון: מסביבו קיר עם ציורים ותחריטים המתארים כיבוש עיר על ידי האשורים והסברים היסטוריים. הקיר והתחריטים נעשו על ידי האמן דוד כץ. נמצא בשדרות רבין לכיוון מערב. גן המנהיגים בכניסה לראשל"צ שימי

9. בשנת 1878 רכש גוסטב ריסלר, טמפלר נוצרי, חלקה במקום בו נמצאת נס ציונה של היום. הוא נטע פרדס במקום בו חי לבדו. כאשר ביקר ריסלר בעיר אודסה בשנת 1882 פגש את ראובן לרר, חסיד חב"ד שהיה איש "חובבי ציון". השניים סיכמו עיסקה בה יקבל הטמפלר הנוצרי, את ביתו של לרר באודסה תמורת הפרדס של ריסלר בארץ ישראל. בשנת 1883 (בתמוז תרמ"ג) הגיע לרר עם משפחתו לנחלתו בארץ ישראל. הוא מצא במקום מבנה עזוב, באר הרוסה ופרדס מוזנח. במשך כחצי שנה שיקם את המקום ואז החל לחפש מתיישבים יהודים נוספים, כדי שיוכל לקיים חיים יהודיים שלמים ("מניין" לתפילה ו"חדר" לילדים). הוא קרא ליהודים, בני היישוב הישן ובני העלייה הראשונה: "מי לחלקת אדמה פוריה ולהקמת מניין בישוב יבוא אלי". הוא אף היקצה 320 דונם מאדמותיו למתנחלים החדשים. בשנת תרמ"ח הגיע למניין הראשון. שם היישוב החדש שהוקם נקרא "נחלת ראובן". • בשנת 1891 הקים מיכאל הלפרין, מאנשי העלייה הראשונה, "מושבת פועלים" (או "חוות פועלים", כפי שנקראה אחר כך) בצפון נחלתו של ראובן לרר והציע לקרוא לה "נס ציונה". הבסיס למושבה זו היה שטח של 170 דונם, אותו מכר לרר לאגודות, שמטרתן שיפור תנאי החיים של פועלי המושבות ("אגודת אחים" והסתדרות העשרות"). מיכאל הלפרין השקיע במושבה מכספו ואף מישכן לצורך זה את נכסי המושבה. לבסוף הצליח לרתום את חברת יק"א למשימה וזו פדתה את המשכנתא על הקרקע ונטעה בה פרדס. • ב-27 באוקטובר 1898 ביקר במושבה, שנודעה גם בשם "ואדי חנין", בנימין זאב הרצל, במסגרת סיורו בארץ ישראל, בדרכו מראשון לציון לרחובות. הוא כותב ביומנו: • "עלי להשלים ולרשום את האירועים מאז שלשום, כשעזבנו את ראשון-לציון. במרחק של כחצי שעה נמצא כפר היהודים ואד אלחנין. שם קיבלו את פנינו כל בני המקום; ילדים שרו שירים, איש זקן הגיש לי לחם ומלח ויין, פרי אדמתו, הייתי אנוס לבקר כמעט בכל הבתים של האיכרים." • בשנת 1905 נרכש, על ידי חברת "גאולה", שטח בן 600 דונם, על הגבעה שבין "נחלת ראובן" ו"חוות הפועלים". באופן זה, התאחדו כל חלקיה של נס ציונה למושבה אחת. בשנת 1915 הוצב בראש הגבעה פעמון שהיה קורא לעבודה וגם מזעיק את התושבים במקרי חירום. בשל שימושים אחרים, נקראה הגבעה מאוחר יותר גם "גבעת האהבה". • בזמן השלטון העות'מאני סבל היישוב קשות אך לאחר כיבושו על ידי צבא בריטניה וברוב תקופת המנדט הבריטי חי היישוב בשקט וללא הפרעות. בשנת 1921 הותקנו משאבה ומערכת צינורות, שהזרימו מים מן הבאר לבריכה שבראש הגבעה ומשם למושבה. היישוב היהודי משך אליו גם מתנחלים ערבים, שמצאו שוק לתוצרתם אצל המתיישבים היהודיים ואשר לחלקם סיפקה נס ציונה עבודה. ליד המושבה הוקם בשנת 1926 הכפר הערבי ואדי חנין ששרר בינו ובין נס ציונה שקט יחסי. היישוב היהודי השתרע ממערב לכביש הראשי (ראשון לציון - רחובות) והיישוב הערבי ממזרח לכביש. בראשית שנות ה-30 הוקם, על קרקע שהייתה שייכת למיכאל הלפרין, שנקראה גבעת מיכאל, מרכז ששימש להכשרת גרעיני התיישבות לפני עלייתם ליישוב קבע. • במלחמת העצמאות נינטש היישוב ואדי חנין על ידי תושביו הערבים ועל אדמותיו נבנו שכונות של היישוב נס ציונה. נס ציונה בית ראובן לרר שימי

10. גבעת הקבוצים/מכון איילון איילון היה סליק ומפעל מחתרתי לייצור קליעים של ארגון ההגנה בגבעת הקיבוצים, השוכנת במבואותיה הצפוניים של העיר רחובות, בתקופת המנדט הבריטי.המבנה הוכרז על יד המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות כמבנה לשימור. המכון, שהוקם ביוזמת יוסף אבידר מנהל תעש מ-1945, נוסד ב־1945 והיה פעיל עד קום המדינה ב-1948. המכון כלל סליק ומפעל תת קרקעי לייצור קליעים לתת המקלע סטן, כל זאת מתחת לאפם של הבריטים. עד מלחמת העצמאות יוצרו במכון, בהנהלתו של פסח אילון (אברמוביץ), 2.25 מיליון כדורי 9 מ"מ. תחמושת זו הייתה חיונית ביותר ללוחמים בשלב הראשון של מלחמת העצמאות. ארגון ההגנה פנה בבקשה לחברי קבוצת הצופים א' שישבו בהכשרה בפרדס חנה, לבוא ולעבוד במפעל סודי. קבוצה זו, שבה היה חבר גם שלמה הלל הקימה מאוחר יותר את מעגן מיכאל. החברים, לאחר התלבטויות קשות, הגיעו לגבעת הקיבוצים, שהייתה מקום הכשרה לגרעיני התיישבות לפני עלייתם לקרקע בשנים שלפני כן, והקימו את המכון. עבודות החפירה והיציקה נמשכו 22 יום. המכון, שתוכנן בידי המהנדס יוסף אידלמן, הוקם בתוך בור בעומק 8 מטר ושטחו היה 264 מ"ר. (אורך 33 מטר, רוחב 8 מטר, גובה 3.5 מטר, עובי קירות 0.5 מטר.) המבנה כולו כוסה בעפר. כדי לספק אוויר לארבעים וחמישה עובדים היה צורך בשתי ארובות. כדי שהארובות לא יעוררו את חשדם של הבריטים נבנתה בצד אחד של המפעל התת קרקעי מכבסה ששירתה את האזור והופעלה בידי חברות הקיבוץ. בצד השני נבנתה מאפייה שהופעלה בידי חברי הקיבוץ, אשר שיווקו את הלחם לכל הסביבה. פתח הארובה של המאפייה התמזג עם פתח האוורור של המפעל. דרך פתח מתחת לאחת ממכונות הכביסה היו נכנסים ויוצאים העובדים בכל יום. גם במאפייה היה פתח, גדול יותר, מתחת לתנור. הפתח הזה נפתח פעמיים בלבד, פעם אחת כדי להכניס את המכונות לייצור התחמושת, עם הקמת המפעל, ופעם נוספת כדי להוציא אותן לאחר שלא היה יותר צורך להחביא את המפעל. רעש הקיטור של מכונות הכביסה, רעש המאפייה ושכבת מזרונים שהוצמדה לתחתית התנור השתיקו את קולות המפעל. עובדי המכון הסתירו את עבודתם גם מפני שאר חברי הקיבוץ, בֵּסַפְּרַם שיצאו לעבוד בשדה. רק פעם אחת התגלה הסליק בידי אחת מחברות הקיבוץ, והיא נתבקשה לשמור עליו בסוד. על מנת לא לעורר את חשד שאר חברי הקיבוץ הוקמה מעין מיטת שיזוף שבה השתזפו עובדי המכון, שעבדו מתחת לפני האדמה ולא היו חשופים לאור השמש. כשחברי הלח"י פוצצו מסילת ברזל סמוך לקיבוץ, היה חשש גדול שהבריטים יבצעו סריקות באזור וימצאו את הסליק, העובדים במפעל חשו לעזור לנפגעים הבריטים וכך מנעו מהבריטים לחשוד בהם ולא נעשו במקום חיפושים. בקיץ 1947 הובאה לגבעה הכשרת פלמ"ח חפצי-בה לתגבור העובדים במכון. המכון לא התגלה עד קום המדינה והוא סייע רבות ללחימת הכוחות היהודיים במלחמת העצמאות. אזור זה היה מהיחידים בהם לא היה מחסור בתחמושת. הגבעה המשיכה לשמש גורמים שונים של התעשייה הביטחונית של מדינת ישראל עד 1963 ולאחר מכן ננטשה. ב-1986 הוקם ועד ציבורי, ביוזמת שלמה הלל, במטרה לשקם את האתר. בוועד היו נציגים מן התעשייה הצבאית, ארגון חברי ההגנה, קיבוץ מעגן מיכאל, עיריית רחובות, מכון ויצמן למדע, קק"ל, החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, אשר קיבלה על עצמה את משימת השיקום. המוזיאון נחנך ב-1987. מוזיאון מכון איילון מופעל על ידי חברי קיבוץ המחנכים, המשתייך לתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד. ניתן לבקר במפעל ולקבל הדרכה על פעילות המכון. שימי

11. ביל"ו תנועת ביל"ו היא ארגון יהודי לאומי אשר הוקם בא' בשבט ה'תרמ"ב, 21 בינואר 1882 בעיר חרקוב שבאוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. שמה מורכב מראשי התיבות של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיהו, ב, 5). בתחילה קראה לעצמה הקבוצה בשם "דאבי"ו" - ראשי תיבות מספר שמות, ט"ו 15: "דבר אל בני ישראל ויסעו". התנועה הוקמה בעקבות הפוגרומים שבוצעו ביהודים ומקימיה הציבו לעצמם למטרה להתנחל בארץ ישראל. גרעין ההקמה של התנועה מנה כ-50 איש, רובם סטודנטים ממעמד חברתי גבוה, אך רק מיעוטם עתיד היה להגיע לארץ. מרכז התנועה היה בתחילה בחרקוב ולאחר מכן באודסה. בראשם עמד ישראל בלקינד. חדשים אחדים לאחר הקמתם עבדו בתעמולה, ובאותו זמן נוסדו קבוצות ביל"ויות גם בפטרבורג, מוסקבה, מינסק, אודסה, גיקוליב ועוד. בחמשה בתמוז התרמ"ב עזבו הביל"ויים הראשונים את רוסיה ויצאו לקושטא. שם הקימו משרד ביל"ויי, ושני חברים, משה מינץ ויהודה סנדמירסקי נשארו שם לנהל מו"מ בסיוע לורנס אוליפנט האנגלי ועוסמן פשה גבור פלבנה, בדבר יסוד בארץ-ישראל מושבת ביל"ו על אדמת הממשלה הטורקיים, אך הוא לא הצליח לעשות זאת. גם פניות לאנשי ציבור נוספים העלו חרס, ולבסוף החליטו אנשי ביל"ו שלא להמתין ולעלות בכל זאת לארץ ישראל, למרות שחבריהם ברוסיה סברו שמוטב שיגיעו לסוריה, שם ניתן היה לקבל קרקע בחינם. ארבעה עשר חברים ובראשם ישראל בלקינד יצאו באניה "צרס" לארץ-ישראל בי"ב תמוז, וביניהם גם בילו"יה אחת: דבורה סירוט. ב-6 ביולי 1882 ירדה הקבוצה בחוף יפו. משהגיעו לארץ ישראל, שאפו חבריה להשתלב בתחום עבודת האדמה. חברי הקבוצה פנו לבית הספר "מקווה ישראל" שבו נתקבלו לעבודה כפועלים במחיר של חמישה גרוש ליום. דירה שכרו בבית ערבי של אנטון איוב בין הפרדסים בין יפו למקווה ישראל. למעשה הם היו קבוצת הפועלים היהודית הראשונה בארץ וחיו חיי קומונה, הדירה ששכרו כללה שני חדרים האחד עבור כל הגברים (13) והשני עבור דבורה סירוט. קליטתם במקום הייתה קשה, תחילה הם נעזרו על ידי קרל נטר שתמך בהם, במשך הזמן עלה מספרם ל-25. עם מותו של קרל נטר נותרו ללא משענת. התנאים הקשים והשכר הדל תרמו לסיכסוכים ולחילוקי דעות בין רוב בני הקבוצה לבין ישראל בלקינד, שאותו ראו כשתלטן, ובלקינד ואחיו נאלצו לעזוב את הקבוצה. בנובמבר 1882 החלו לעבוד בראשון לציון, על אף התנגדות אלו מבני המושבה שחששו מאופיים החילוני. הבילויים עברו לגור בראשון לציון בחודש שבט התרמ"ג, והתקבלו שם בעקבות מכתב שכתב קרל נטר לברון. הם התקבלו לעבודה בשכר של פרנק ליום, בהשגחת הגנן הצרפתי דיגור שמונה לסייע לתושבי ראשון לציון על ידי מנהל מקווה ישראל. מצבם הכלכלי היה קשה, בשל היבולים הדלים והשכר הזעום ששולם להם. בקשותיהם לקבל סיוע, בין היתר מתנועת חובבי ציון, הושבו ריקם. עד סוף 1884 נמנו בארץ 48 ביל"ויים, ואילו התנועה ברוסיה חדלה להתקיים. מצבם הכלכלי הוסיף להיות חמור ועל כך נוספו עתה גם מחלות וקשיים חברתיים, וחלק מהם מהם התפזרו בתפוצות השונות כולל ארצות הברית. המעטים שנשארו הוסיפו להתמודד עם קשיים רבים, תוך שהם הופכים מודל ומופת לעליות שיבואו. חלק מהבילויים הלכו לירושלים ויסדו מפלגה מיוחדת לביל"ו בשם "שהו"- שיבת החרש והמסגר, בראשות יחיאל מיכל פינס. קבוצה זו התפזרה אחרי כשנתים. חלק מחבריה שבו לגולה, וחלק לראשון לציון. חלק מהבילויים נשארו בראשון לציון לפי עצת מנהל מקווה ישראל, שמואל הירש, אשר הבטיח להם בשם הברון מפאריז שיקבלו אחוזות קרקע כשאר האיכרים. שמות הבילויים אשר התמקמו במשך השנים בראשון לציון (לפי ספרו של מנשה מאירוביץ) היו: אבגוסטובסקי, ישראל בלקינד, בלקינד פאני, בלקינד שמשון, דרובין יואל, הרכבי אלכסנדר, חיים חיסין, חיסין פריזר-פאני, דוד יודילביץ, מנשה מאירוביץ, חסיה צלליכין בינינסון, יהודה אידל צלליכין, ד"ר שטיין מרק. שימי

12. חלק מהבילוי"ים, לאחר שגורשו ממקווה ישראל, הקימו בשנה זו את המושבה גדרה, תוך שהם נעזרים ביחיאל מיכל פינס אשר רכש עבורם ע'י "חובבי ציון" חלקת אדמה בת 3,300 דונם. בין הביל"ויים אשר הקימו את גדרה היו מינצה פוקס ובנימין פוקס. בסופו של דבר ישראל בלקינד הצטרף מחדש לקבוצה. למרות שמספר חברי הביל"ויים בשעות השיא לא היה גדול מ-60 הם סייעו בהקמת מספר יישובים נוספים, ביניהם רחובות , ומזכרת בתיה. תנועת ביל"ו הונצחה במושב על שמה שנקרא כפר ביל"ו שהוקם בהתיישבות האלף באזור רחובות, ובשמו של צומת הסמוך למושב, דרומית לרחובות. היחיד מבין הביל"ויים שזכה לראות את הכרזת המדינה היה מנשה מאירוביץ (1860-1949) שעל שמו הוקמה חטיבת הביניים אחרון הביל"ויים. גדרה באביב 1884 לאחר מאמצים מרובים נרכשו 3000 דונם ליד הכפר הערבי קטרה על ידי יחיאל מיכל פינס וחובבי ציון, לשם יישובם של אנשי ביל"ו שסבלו תלאות רבות במקומות שונים מאז עלייתם לארץ. גדרה נוסדה בחנוכה כ"ו כסלו תרמ"ה 14 בדצמבר 1884 על ידי 10 ביל"וים ביניהם הזוג מינצה ובנימין פוקס. בראשית ההתיישבות שימש רבע מהשטח לגידול חיטה ושלושת רבעי השטח לגידול 200,000 גפנים ועצי פרי אחרים. אתרים היסטוריים: בית מינץ - מוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים בור הבילויים - הבור המשוחזר מגדל המים הפעמון בית הכנסת בית פוקס - מועדון בני ברית קשים ביותר היו חבלי הקליטה וביסוס המושבה. המחסור במים ובדיור הציקו להם מאד. במשך ארבע שנים התגוררו הביל"ויים בצריף רעוע , הם, חפציהם והחמור אשר עימם. משנוספו אנשים, הוצמדו מסביב לצריף סוכות עשויות קרשים או מחצלות. המקום קיבל צורה של כוורת צפופה ודחוסה. לבניית אורוות הסוסים, היא "בור הביל"ויים", נאלצו להערים על התורכים. משהוקמה, שימשה למגורי בהמות, וכן עבור זוג צעיר השוכן על התיקרה, מתחת לגג וארבעה רווקים שכנו ליד הסוסים כשמחצלת מפרידה ביניהם. גם המחסור במים היה בעוכריהם. מימיהם נשאבו מבאר הכפר הערבי קטרה. בימים של קטטות בין הצדדים היו הולכים לכפר בשיט, מרחק של כ-כשני ק"מ. לעיתים השתמשו במי שלולית שהצטברו בואדי, מים דלוחים עם משקעי חול ואף שרצים. כך נוצרה האמרה המפורסמת שבגדרה "אוכלים מים". בראשית 1888 חל מפנה כאשר יחיאל מיכל פינס השיג רשיונות לבניה ולחפירת באר. המחנה הצפוף במדרון הצפוני של "הר משה" נעזב, והביל"ויים בנו את הצריפים הראשונים ואת בתי האבן בראש הגבעה. בראשית 1893 הוקם היקב וב-1896 טחנת הקמח, ב-1900 נוסד ביה"ס הראשון. את כל אלה תפגוש בתצוגה במוזיאון, בסיור באתרי חוץ אשר ברחוב הביל"ויים, בחצרות האוצרות את ניחוחות העבר וסיפוריו, ב"בור הביל"ויים" וב"צריף סברדלוב". הצריף נבנה ב-1887, נתרם ע"י המשפחה ומהווה שלוחה של המוזיאון. בגן הפסלים של יחיאל יומה שגב, ובמוזיאון גדרה ביתו של ד"ר משה מינץ. הבית נבנה ב-1924 חלק מהבית שימש למגורי משפחתו וחלק שימש כבית-עם לתושבי גדרה. לפני מותו, ב-1930 ציווה משה מינץ את כל ביתו לתושבי גדרה. מ-1985 הבית משמש כמוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים. בית הכנסת שימי