Las Meninas (1656) של הספרדי ולאסקז

1. Las Meninas (1656) של הספרדי ולאסקז שימו לב לצייר העומד מול בד הציור ומביט במציאות. אבל במי הוא בעצם מביט? בנו, הצופים. שימו לב גם למלך ולמלכה, העומדים בדיוק במקום בו אנחנו נמצאים בו. איך אנחנו יודעים זאת? מפני שהם משתקפים במראה שממול. האם נושא הציור כאן הוא הילדה הקטנה, בתם של המלך והמלכה, הניצבת במרכז הפריים? או שאולי הנושא הוא עצם מעשה הציור? זוהי תמונה רפלקסיבית בעליל, אך עדיין לא ניתן להגדירה מודרניסטית ממש, מפני שהמודרניזם פרץ רק כעבור כמאתיים שנה. אופן הייצוג כאן הוא ריאליסטי למדי, כלומר – הצייר עדיין מחויב מאוד למימזיס של המציאות. רק עם הופעת הצילום השתחררה האמנות מן הצורך שלה לשעתק את המציאות, והחלה לבחון גם אופני ייצוג אחרים.

2. Las Meninas (1957) של הספרדי פבלו פיקאסו בדיוק שלוש מאות ואחת שנים מאוחר יותר (1957) חוזר ספרדי אחר – פבלו פיקאסו – אל הציור של ולאסקז, אבל הפעם זוהי רפלקסיביות מודרניסטית לעילא ולעילא. הקומפוזיציה הכללית אמנם דומה לזו של ולאסקז, ורבים מן האלמנטים המקוריים נשמרו כאן – האיש בפתח הדלת, הכלב, הילדה בלבן במרכז, כן הציור והצייר המשופם, ואפילו המלך והמלכה במראה. אבל אין כאן כלל מימזיס, לפחות לא במובן הריאליסטי המקובל. הכל כאן נרתם כדי לבטא את תחושותיו הפנימיות של הצייר, ואת רצונו לבחון את גבולות הייצוג, לראות כמה רחוק אפשר ללכת – ועדיין נוכל לזהות את המקור.

3. אימפרסיוניזם – קלוד מונה, חבצלות מים, סוף המאה ה-19 אצל האימפרסיוניסטים מה שחשוב הוא ללכוד את ההתרשמות (אימפרסיה, Impression) של הרגע, ולכן הם מציירים מהר מהר ובתנועות מכחול גסות ולא מדויקות. התוצאה היא שבמבט מקרוב הציורים נראים לא מלוטשים וגולמיים, כלומר – האימפרסיוניסטים מקריבים את המימזיס כדי ללכוד את הרגע.

4. אקספרסיוניזם – אדוורד מונק, הצעקה, 1893 אצל האקספרסיוניסטים (Experssionists), לעומת זאת, הדגש הוא על העולם הפנימי, כלומר על המרחב של הנפש, שאותו המצלמה לא יכולה ללכוד. בציור הידוע הזה של מונק יש פרספקטיבה (הגשר הנמשך אל עומק הפריים, האנשים הרחוקים שמאחור שהם קטנים יותר מהאיש הקרוב הגדול יותר), כך שיש מידה מסוימת של מימזיס, אבל הצבעים והזרימה הכללית של הקווים היא לחלוטין לא ריאליסטית, ומיועדת לבטא תחושה של חרדה ואימה.

5. אקספרסיוניזם מופשט – ג'קסון פולוק, ערפל לוונדר, 1950 באקספרסיוניזם המופשט (Abstract Expressionism) לוקחים זאת צעד קדימה. אין כאן כבר אפילו ניסיון מינימלי לייצג מציאות חיצונית. כל מה שיש כאן הוא מציאות פנימית, תחושות, רגשות וביטויים של עולם הנפש. אצל ג'קסון פולוק הטכניקה של הטחת כתמי צבע על משטח גדול נועדה כדי לבטא את מה שהוא מרגיש באותו רגע.

6. דאדאיזם – מרסל דושאן, המזרקה, 1917 הדאדאיזם(Dadaism) הייתה תנועה אמנותית ששמה שאוב מהצלילים אותם משמיעים תינוקות עוד לפני שלמדו לדבר (דאדא). זו הייתה תנועה ששמה לה למטרה לבעוט בכל המסגרות ולשבור את כל החוקים. למשל – לשים משתנה במוזיאון, לחתום עליה (כפי שחותמים על ציור או פסל), ולטעון – זו יצירת אמנות כי אני (האמן) החלטתי כך. זה בדיוק מה שעשה מרסל דושאן ב-1917. במובנים מסוימים, הדאדאיזם היא לא תנועה מודרניסטית אלא פוסט-מודרניסטית, מפני שהיא לא מכופפת את החוקים או משחקת בהם, אלא מנפצת אותם לחלוטין. אבל אנחנו עוד נחזור לכך כשנדבר על פוסט-מודרניזם.

7. סוריאליזם – סלבדור דאלי, הישארות הזיכרון, 1931 אצל הסוריאליסטים (Surealists), שדאלי הוא מייצגם המפורסם ביותר, הדבר החשוב הוא לערבב בין מצבי תודעה, למשל בין חלום לבין ערות. לשם כך הם מציירים בסגנון ריאליסטי מוקפד (פרספקטיבה, צבעוניות, הצללה), אך הנושאים של הציורים הם לחלוטין בלתי מציאותיים.

8. קוביזם – פבלו פיקאסו, העלמות מאביניון, 1907 באופן אירוני, הציורים הקוביסטיים (Cubism), שנראים כל כך מוזרים ורחוקים מהמציאות – דווקא הם הקרובים ביותר ברוחם לקולנוע, מכיוון שמטרתם המוצהרת של האמנים הקוביסטים (ובראשם פבלו פיקאסו הספרדי וז'ורז' בראק הצרפתי) היא לייצג את המציאות התלת מימדית על כל היבטיה. לכן הם מציירים את אותה אישה בו זמנית מכמה זוויות – האף מלפנים, האוזן מהצד, הרגל מאחור וכן הלאה. זה כאילו הם מצלמים את אותה סצנה מכמה זוויות ואז עורכים אותה, זווית לצד זווית.