חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה , 1965

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה, 1965 עוה"ד איילת ברעם

חוק איסור לשון הרע – עוולה אזרחית סעיף 7 לחוק קובע: "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...".

ע"א 4534/02, רשת שוקן נ' הרציקוביץ השופט ברק קובע כי בחינת עוולת לשון הרע מורכבת מארבעה שלבים: • פירוש הדברים שנאמרו לאור יסודות העוולה. • ביצוע איזון בין הזכויות השונות המתנגשות באותו המקרה. • בחינה של ההגנות השונות. • דיון בשאלת הסעדים המתאימים.

תנאי 1: מהו לשון הרע ? 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; "אדם" – יחיד או תאגיד; "מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

הנחת יסוד בפרשנות לשון הרע השופט ברק בע"א 4534/02, רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ קבע כי השאלה אם דבר מסוים מהווה לשון הרע כרוכה פעמים רבות בפרשנותם של הדברים. פרשנות זו תעשה במידת האפשר תוך מתן משקל לחופש הביטוי, ותוך העדפת אותה פרשנות אשר מכשירה את הדברים.

לשון הרע – בחינה לפי אופי הפרסום ונסיבותיו בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ קובע ביהמ"ש: א. יש לתת משקל לכך שמדובר בכתבה סאטירית באפייה המתמקדת בהבעת דעה, ולא בכתבה המביאה עובדות. ב. בהיותו של המשיב דמות ציבורית שיש לה נגישות רבה לאמצעי התקשורת יש לתת משקל רב לחופש הביטוי. ג. כיוון שבראיון קודם היה זה המשיב אשר כינה אנשי תקשורת עכברים, כך שהוא הראשון שהכניס את הביטוי האמור לשיח, אין לראות בדימויו לעכבר משום פגיעה.

מהו לשון הרע? בחינה לפי קבוצת התייחסות ע"א 466/83, שאהא נ' דרדריאן ביהמ"ש דוחה את הערעור בנימוקים שונים: השופט דב לוין: מבחן אובייקטיבי הבוחן את החברה כולה. שיתוף פעולה עם ישראל לעולם לא יהווה השמצה. השופטת מרים בן פורת: המבחן הוא אובייקטיבי ביחס לחברה כולה, אולם, במקרים חריגים ניתן לבחון את ההתייחסות לאור הקבוצה בה חי הנפגע. במקרה דנן לא ניתן לקבוע כי מדובר בלשון הרע. השופט מנחם אלון: ככלל המבחן ללשון הרע אמור להיות האם הדברים מבזים את הנפגע בקרב חבריו. ואולם במקרה דנן ביהמ"ש בישראל לא יכול לקבוע כי מדובר בלשון הרע.

קבוצת ההתייחסות ללשון הרע • ע"א 809/89, לוטפי משעור נ' אמיל חביבי. דעת הרוב (בך ולווין): לעיתים גם דברים בגין שת"פ עם החוק יכולים להיחשב כלשון הרע בקרב קבוצה אליה משתייך התובע. דעת המיעוט (מצא): אין כל גנאי בלטעון כלפי אזרח ישראל כי הוא משתף פעולה או מסייע למדינתו.

בחינת לשון הרע אל מול קבוצת ההתייחסות • ע"א 492/89, סלונים נ' "דבר" בע"מ: לעניין גובה הפיצוי קובע ביהמ"ש העליון כי אין לבחון את הדברים מנקודת מבטו של ציבור המתנחלים בלבד אלא של הציבור בכללותו.

תנאי 2: מהו פרסום? 2 (א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

ע"א 740/86, יגאל תומרקין נ' העצני ביהמ"ש העליון קובע: • אין חשיבות לכוונת המפרסם או להבנה בפועל של מי שקרא. המבחן הקובע הוא מהי המשמעות שקורא סביר מייחס למילים אלו, ובמקרה דנן הכוונה לקורא הסביר היודע את משמעותן של אותיות אלה. • די בכך שמזכירה, אשר מדפיסה את הדברים, ראתה אותם כדי לענות על הגדרת הפרסום במסגרת חוק לשון הרע. • כיוון שהדברים נכתבו על המעטפה ולא רק בגופו של המכתב, כך שהדוור והשכנים יכלו לראותם הרי שמדובר בלשון הרע.

מי יכול להיפגע מלשון הרע? סעיף 4 לחוק קובע: "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה". כלומר, חבר בני אדם לא יכול לתבוע, אך האם כל פרט ופרט יכולים להגיש תביעה אישית?!

ע"א 698/77, ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ארנון ביהמ"ש קובע כי אמנם אמירה נגד חבר בני אדם אינה יכולה לשמש כבסיס לתביעת לשון הרע, אך כאשר חבר בני האדם מונה קבוצה מצומצמת, יכול כל אחד מחבריה לראות את עצמו כאילו לשון הרע נאמרה אליו אישית, ולתבוע בגינה. לשם הכרעה אם ניתן לתבוע או לא, יילקחו בחשבון גודל הקבוצה עליה מדובר, עוצמת ההכללה ופרשנותם הסבירה של הדברים.

לשון הרע על אדם שנפטר סעיף 5 לחוק קובע כי "לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית..." (דברי השופט חשין בבג"צ 6126/94, סנש נ' רשות השידור) סעיף 25 לחוק מאפשר לקרוביו של אדם אשר נפטר לאחר פרסום לשון הרע להגיש תביעה בשמו ו/או להמשיך את התביעה שהוא הגיש עוד בחייו.

לשון הרע – זהות הנתבעים • סעיף 11 (א) לחוק קובע כי: "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, יישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת".

לשון הרע – זהות הנתבעים סעיף 12 לחוק קובע כי: "פורסמה לשון הרע בדפוס, למעט בעיתון בעל תדירות הופעה של ארבעים יום או פחות המוצא לאור על פי רישיון בעל תוקף, יישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע גם מחזיק בית הדפוס, כמשמעותו בפקודת העיתונות, שבו הודפס הפרסום, ומי שמוכר את הפרסום או מפיץ אותו בדרך אחרת, ובלבד שלא יישאו באחריות אלא אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע".

פרסום לשון הרע באינטרנט – חשיפת המפרסם התנגשות בין הזכות לאנונימיות (חופש ביטוי וזכות לפרטיות) אל מול הזכות לשם טוב. 2 גישות בפסיקה: הגישה המצמצמת: יש להורות על חשיפת זהותו של המפרסם האנונימי רק כאשר ישנו חשד לעבירה פלילית ולא די בחשד לעוולה אזרחית של לשון הרע. הגישה המרחיבה: ניתן לחשוף את זהותו של המפרסם גם בעוולה אזרחית. במקרה כזה על המבקש להראות קיומה של עילת תביעה כנגד המפרסם וכי במקרה דנן מתקיימים נסיבות נוספות המהוות "דבר מה נוסף".

פרסום באינטרנט – חשיפת זהות המפרסם ברע"א 4447/07, מור נ' ברק אי.טי.סי[1995] החברה לשירותי בזק בינלאומי בע"מ דן לראשונה ביהמ"ש העליון בסוגיה האם ניתן לחשוף זהות מפרסם אנונימי באינטרנט. דעת הרוב קובעת כי לא ניתן לחשוף זהות מפרסם אנונימי באינטרנט כי אין לביהמ"ש את הסמכות לכך. אין היום מסגרת חקיקתית המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי וביהמ"ש לא יכול להמציא מסגרת זו ב"חקיקה שיפוטית". הדרך הפתוחה בפני נפגע הינה תלונה במשטרה. דעת המיעוט (השופט רובינשטיין) – אין מדובר ברצון משפטי ליצור מסגרת חקיקתית אלא בצורך שכן המחוקק מתנהל באיטו. אם המבקש חשיפה יראה שיש בידו עילת תביעה טובה נגד מעוול אנונימי הרי שיש להורות על החשיפה.

אחריות בעלי אתר אינטרנט • אין הסדר חקיקתי בעניין ועדיין לא יצאה הלכה חד משמעית בעניין מבית המשפט העליון. בת"א (שלום ת"א) 37692/03 אדרי נ' שטלריד (אתר הייד פארק) קובע בית משפט כי השאלה האם אתר אינטרנט הינו עיתון בנסיבות מסוימות אינה נקייה מספיקות, אולם במקרה דנן אין ספק כי מדובר באתר בו בעליו משמשים רק כבמה אליה יכול לגשת כל אדם ולהביע את עמדותיו. משכך בעל האתר (המפרסם) אינו אחראי.

אחריות בעלי אתר אינטרנט ברע"א 1700/10, דוביצקי נ' שפירא (אתר הכרויות) התביעה היא בגין עוולת הרשלנות וביהמ"ש העליון נדרש לשאלת גובה הפיצוי. ביהמ"ש העליון קובע כי בנסיבות אלה לא ניתן לתבוע את המשיב לפי חוק איסור לשון הרע אולם ניתן לשאוב ממנו השראה בנוגע לגובה הפיצוי בהתאם לסעיף פיצוי ללא הוכחת נזק.

איזונים בין זכויות בחוק איסור לשון הרע שם טוב ופרטיות חופש הביטוי

מעמד הזכות לשם טוב ופרטיות • סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". • סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע, בין היתר, כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".

מעמדה של הזכות לחופש הביטוי • ד"נ 9/77 חברת החשמל נ' הארץ: • לנדוי – הזכות לחופש הביטוי אינה זכות עודפת ואינה נהנית ממעמד על. • שמגר – מחזיק בגישה האמריקאית שם הזכות מעוגנת בחוקה וזוכה למעמד על. • בג"צ 87/53 קול העם: השופט אגרנט קובע כי הזכות לחופש הביטוי מוכרת בשיטת המשפט הישראלית כעקרון על ומשמעות הדבר כי זכות זו גוברת על זכויות אחרות אך לא על חוקים.

איזון בין הזכויות של חופש הביטוי ושם טוב • בארה"ב – חופש הביטוי זוכה להגנה בחוקה ולמעמד על. מעטים מאוד המקרים שנכללים בגדר לשון הרע. • באנגליה – ההגנה על השם הטוב מפותחת מאוד וחופש הביטוי מוגבל בקלות יחסית באיזון מול השם הטוב. מה קורה בארץ?!?!?

האיזון בדין הישראלי – הגנות על חופש הביטוי ישנן מספר הגנות – • סעיף 13 לחוק קובע הגנה של פרסומים מותרים • סעיף 14 לחוק קובע הגנה של אמת הפרסום • סעיף 15 לחוק קובע הגנה של תום לב

פרסומים מותרים – סעיף 13 פרסומים הזוכים להגנה (אחד מאלה או מי שמוסר דין וחשבון נכון וראוי על אחד מאלה) – • פרסום בישיבת הממשלה/ע"י הממשלה/ ע"י חבר כנסת/מבקר המדינה/חבר ועדת חקירה/פרסום חייב על פי דין. ההגנה על התבטאויות בתוקף תפקידם בלבד. • פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור (רע"א 1104/07, חיר נ' גיל).

פרסום הליכי בית משפט • סעיף 21 קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פרסום ברבים של הליכי בית המשפט - לרבות כתבי טענות, כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק דין כל עוד אינו חלוט - במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט..." • רע"א 3614/97, דן אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית

סעיף 14 – הגנת אמת דיברתי סעיף 14 לחוק קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". יסודות: 1) אמת הדבר – ואמת בפרטים העיקריים בהם יש פגיעה של ממש. מבחן אובייקטיבי. 2) עניין ציבורי.

מהי אמת? • דנ"א 7325/95, ידיעות אחרונות נ' קראוס • ביהמ"ש בדעת רוב של השופט אור – מועד בחינת האמת בפרסום הוא בשעת הפרסום ולא במועד המשפט. • דעת מיעוט של השופט לווין – המבחן האם דבר מסוים הוא אמת הוא מבחן התוצאה הסופית. אם בדיעבד מתברר שהדברים אינם אמת הרי שלא ניתן לראות בהם אמת ולטעון שהיו "אמת בשעתו". דין הערעור להתקבל שכן דרישת ת"ל לא מתקיימת. • דעת מיעוט של השופט חשין – ישנם מקרים בהם אמת עובדתית הופכת לחוסר אמת משפטית, כגון כאשר מתחולל שינוי והמפרסם נמנע מלפרסמו.

בעקבות פס"ד קראוס • סעיף 25א.(א) הקובע: "פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה - החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה; לענין סעיף זה, "הורשע" - לרבות קביעה של בית המשפט שהאדם ביצע עבירה, בלא הרשעה".

המשך הגנת אמת דיברתי הסיפא של סעיף 14 קובע כי: "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". בע"א 670/79, הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי קובע השופט לווין כי פרט לוואי הוא פרט שולי שנאמר תוך כדי הדברים ואינו מותיר רושם מרכזי על הקורא. אין נפקות למיקומו בפרסום.

המשך הגנת אמת דיברתי • מהו עניין ציבורי?! • בע"א 670/79, הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי קובע השופט לוין כי בשאלה האם ישנו עניין ציבורי (חשיבות ציבורית להבדיל מדבר המעניין את הציבור) יש לבחון האם המידע יתרום לגיבוש עמדות הקורא בעניין הציבורי שעל הפרק או לחילופין יתרום לשיפור התנהגותו העתידית של הקורא.

סעיף 15 - הגנת תום לב • סעיף דומה לסעיף 13 אך הגנה פחותה יותר לדברים. • סעיף 14 דן בהגנות של אמת ובוחן אותן לפי אמות מידה אובייקטיביות, סעיף 15 דן בהגנות על פרסום בתום לב ובוחן אותו לפי אמות מידה סובייקטיביות. • בסעיף זה שני יסודות מצטברים: הראשון, תום לב. השני, תחולה של אחת החלופות.

יסוד ראשון – תום לב • סעיף 16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

יסוד ראשון – תום לב • מידת האמצעים הסבירים הנדרשים לבירור האמת שונה בין סעיפיו הקטנים של סעיף 15 ואין דינו של מי שמפרסם כתבה בעיתון, ונדרש לשם כך לבדיקה ניכרת (ע"א 354/76, עזבון שרף נ' שירותי ייעוץ כלכלי), כדינו של המגיש תלונה במשטרה ואינו נדרש לפיכך לבדיקה מוקדמת של ממש (ע"א 788/79, רימר נ' עיזבון רייבר). • תום הלב אינו נבדק רק לפי תוכן הדברים אלא יש משקל גם לנסיבות הפרסום, מטרותיו ולאופן בו הוא עשוי להיות מובן.

חריג להגנת תום הלב • 17 (א) קובע: "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות.

היסוד השני: חלופות • קבוצה 1: נסיבות בהם קיימת חובה מסוג כלשהו לעשות את הפרסום או יש עניין אישי כשר. • (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; • (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר. • (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; • (10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן

היסוד השני: חלופות (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום • ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל נ' עיתון הארץ נקבע כי המקרים המובהקים של חובה מוסרית או חברתית הינם שיש צורך להזהיר מפני פגיעה בחייו של אדם, בגופו או ברכושו. • ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי נקבע כי אין מעמד מיוחד לעיתון בעניין זה וההגנה תחול רק כאשר מדובר בפרסום שהוא כה חיוני עד שהוא מתחייב מהנסיבות.

היסוד השני: חלופות (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר; • ע"א 831/86, מאור נ' מיכאלי – הקמת ועדת חקירה אודות תפקודו של רופא כראש מחלקה ופרסום תוצאות חקירתה מהווה עניין אישי כשר.

היסוד השני: חלופות (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; • ע"א 788/79, רימר נ' רייבר נקבע כי העובדה שהתלונה הוגשה עקב מניע שלילי אינה פוגמת בתום הלב הנדרש בסעיף. תום הלב הנדרש לעניין חלופה זו אינו מחייב בדיקה וחקירה מצד המתלונן אך אין להצדיק הגשת תלונה על ידי מי שאינו מאמין באמיתותה.

היסוד השני: חלופות • קבוצה 2 - הגנה על הבעת דעה (הגנה רחבה) – • (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי/ רשמי/ ציבורי. • (5) הבעת דעה על התנהגות הנפגע כבעל דין/בא כוחו של בעל הדין/עד בהליך שיפוטי או כשאדם משמש נושא לחקירה. • (6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים. • (7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בעניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור

דעה מול אמת • האבחנה בין האם הפרסום מהווה תיאור עובדתי או שיש בו משום הבעת דעתו גרידא של הכותב אינה פשוטה ונבחנת על פי "השכל הישר וכללי ההיגיון". הבחינה תעשה על פי השאלה האם האדם הסביר הבין שמדובר בדעתו של אדם ולא בעובדה מוגמרת. • ברע"א 2572/04 פריג נ' "כל הזמן" נקבע כי את התיחום בין עובדות לדעות ניתן לבצע בהסתמך על סממנים שונים, כגון: המיקום בעיתון, הגוף והשפה בה מנוסחים הדברים, הכותרות ועוד.

דעה מול אמת מה הדין כאשר כתבה מחילה גם עובדות וגם דעות? • ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל נ' הוצאת עיתון הארץ – ההגנה בסעיף 15(4) איננה משתרעת על אמירת עובדות כלל וזאת בניגוד לדעתו של השופט שמגר שסבר כי יש לבחון מהו עיקר הפרסום. • בע"א 323/98, שרון נ' בנזימן קובע ביהמ"ש כי כאשר מדובר במאמר היסטורי המנתח את אופיו של איש ציבור כפי שהתגלה באירועים, המאמר הוא ברובו הבעת דעה והעובדות בו הן שוליות ולכן יכול לזכות בהגנת "דעה".

היסוד השני: חלופות • קבוצה שלישית כוללת הגנות שונות: • (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3. • (9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי; • (11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת • (12) הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע

היסוד השני: חלופות (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3; • ע"א 354/76, עיזבון שרף נ' שירותי ייעוץ כלכלי בע"מ • תחולת הסעיף רחבה מספיק כדי להתייחס הן לדמות פיקטיבית והן לטעות בזהות. • השופט ברק קובע שבנסיבות העניין היה עליהם לדעת שכן בדיקה פשוטה השופט שמגר סובר כי כלל לא עמדו בדרישת היסוד הראשונה של תום לב.

הסעדים בחוק איסור לשון הרע סעד של פיצוי- השבת המצב לקדמותו, הרתעה וחינוך. • בעייתיות בכימות הנזק בלשון הרע • אי הגשת תביעה נגד גורמים אחרים שאמרו את הדברים לא תשמש להפחתת הפיצוי (פס"ד סלונים). • העדר התנצלות המפרסם עלולה להגדיל את הפיצוי (פס"ד סלונים) • התנהלות לא ראויה במהלך המשפט שימשה סיבה להגדלת פיצוי. • רווח שהפיק המפרסם עשוי להיות סיבה להגדלת פיצוי.

פיצויים – סעיף ההקלות • 19. בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: • (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; • (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; • (3) הוא לא נתכוון לנפגע; • (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.

פיצוי ללא הוכחת נזק • סעיף 7א קובע פיצוי ללא הוכחת נזק • סעיף 7א (ב) קובע כי: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". • סעיף 7א(ג) קובע כי אם הפרסום נעשה במתכוון אז ניתן לפסוק פיצויי ללא הוכחת נזק בכפל הסכום שבסעיף (ב)

סעדים בלשון הרע – סעד של ציווי • שני סוגי ציווים: צו מניעה המונע פרסום וצו לתיקון המעוות המורה להתנצל. • ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא – צו ביניים הינו כצנזורה טרם פרסום ויעשה רק כאשר יצליח המבקש להוכיח שמדובר בלשון הרע ואין הגנות. • ביהמ"ש בשורה של פסקי דין חוזרים וקובעים כי סעד הפיצוי עדיף במידת האפשר על סעד המניעה מראש.

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה , 1965